השר אורי אורבך כעס על מאמר שפירסם אמיר אורן ב"הארץ", ובו הצביע על מספרם הגבוה של עובדים חובשי כיפה בתפקידים מרכזיים בשב"כ והעלה את השאלה אם ייתכן שביום פקודה מחויבותם של אלה לצווי ההלכה הדתית ולמורי הוראה רבניים תגבר על כפיפותם לחוקי המדינה ולהנהגתה האזרחית.
אורבך, כמו עיתונאים ואנשי ציבור דתיים אחרים, ראה במאמרו של אורן ביטוי לדעה קדומה שלילית כלפי ציבור חובשי הכיפות הסרוגות והוקיע במלים חריפות את הכותב ואת עיתונו. וכך אמר בראיון בתחנת הרדיו גלי-ישראל:
זו הצחנה של הדתופוביה, פעם עוד הייתי כועס על זה, היום אני יותר נוחר בבוז כשאני מזהה אצל עיתונאים ותיקים בסוף דרכם איך הם מנסים עוד לנהל את הקרב של לפני 20–30 שנה, למנוע מדתיים מוכשרים להיות בעמדות המפתח ובמקומות הקובעים".
אורבך גם קרא למנויי "הארץ" לנטוש את העיתון והסביר: "זה כל-כך מכוער, כל-כך דוחה, והנה עוד סיבה למה לא להיות מנוי ל'הארץ', דבר שאני מקפיד עליו כבר 30 שנה".
אורי אורבך (צילום: שרה שומן)
אני מבקש להפנות שימת לב לדברים הספונטניים שיצאו מפיו של השר לאזרחים ותיקים: הוא מתאר, בנימה של לעג וזלזול, את אמיר אורן כעיתונאי ותיק הנמצא בסוף דרכו. בכך רוצה אורבך לתייג את הכותב, שעמדתו עוררה את זעמו, כעובר-בטל שמוטב לא לשים לב לדבריו, שהרי הוא עיתונאי קשיש שזמנו עבר. אורבך הוא, כידוע, השר הממונה על הטיפול בענייניהם ומצוקותיהם של האזרחים הוותיקים, של הגמלאים, של אלה שהמדינה מוצאת לנכון, לכאורה, לשמור על כבודם, להוקיר את פועלם, לדאוג לרווחתם, גם בהגיעם לגיל זקנה.
שהרי מה הגיון קיומו (ולו רק הפורמלי) של המשרד הממשלתי שהופקד בידיו של השר הדינמי, הצעיר ושוחר הטוב אורי אורבך, אם לא לפעול למענם של אנשי גיל הזהב, להוסיף ולתת טעם לקיומם, להנחיל להם תחושה שיש בהם עדיין ערך. והנה, בפרץ של זעם ואלימות מילולית, חושף השר את נבכי נפשו, אלה המסתתרים מאחורי שפמו וההומור החביב שלו: הוא בעצם בז לאנשים זקנים. אמיר אורן בעיניו אינו עיתונאי חתרני, דעתן ומנוסה, אמנם פרובוקטיבי, שיש להתמודד באופן ענייני עם השקפותיו, אלא תרח זקן שמוטב לא לספור אותו.
מה שמעלה את השאלה: למי בעצם מחויב אורי אורבך – לציבור הקשיש או לכיפה הסרוגה ולמה שהיא מייצגת בזירה הפוליטית. באופן אירוני, היחשפותו של אורבך בעניין זה מהדהדת את השאלה שהעלה אמיר אורן במאמרו.
עוד על אורי אורבך נגד אמיר אורן
02.02.2014