נאום התוכחה של השר לשעבר שלמה בניזרי בצאתו מהכלא, שכוון כלפי גורמי ממסד שונים וזכה להדים ולכותרות, הוא אחת הדוגמאות להשתלטות בעלי הכוח על קולו של "האיש מן השורה". בניזרי מציג את עצמו כאדם פשוט, חסר קשרים, שנעקר מחיקם של קרוביו ואוהביו ונגרר בהשראתו של ממסד אטום אל מרתפי הכלא. שם, לדבריו, סבל סבל שעלה אף על סבלו של איש רגיל אחר, שגם הוא נעקר מחייו הפשוטים על לא עוול בכפו – גלעד שליט.
אחת הביקורות המהדהדות על המרחב הציבורי בדמוקרטיות נוגעת לדפוסי הנגישות אל הבמות הציבוריות. הרעיון של שיח רציונלי המתקיים בין אזרחים חופשיים, חסרי אינטרסים, המוכנים לשמוע ולהשתכנע, שיח שהוא ביטוי אותנטי של דעת קהל, אותגר תמיד על-ידי חוקרים והוגים שסברו כי קיים אי-שוויון מבני שמונע את מימושו של רעיון זה: האדם הרגיל, זה שאינו ניחן בפנאי, במשלב שפה מתאים או במעמד חברתי גבוה, אינו יכול באמת להשמיע את קולו במרחב הזה.
בעיה זו החמירה ככל שתקשורת ההמונים הפכה להיות ההקשר המשמעותי לדיון ציבורי. כך טען יורגן האברמס כי המרחב הציבורי עבר תהליך של רה-פיאודליזציה: השתלטות של בעלי הון ואבירי שלטון על האתרים שנועדו לשיח אזרחי וחופשי. באמצעות אנשי יחסי-ציבור מקדמים אנשי השררה אינטרסים משלהם במסווה של דעות חופשיות ואותנטיות של "אזרחים רגילים".
יחד עם זאת, לאנשים מן השורה נותרו תוכניות אירוח ותוכניות מציאות שבהן הם יכולים לתעד סבל ורגשות ו"נגישות תוך שיבוש השגרה" לחדשות. הכוונה להפרעות והפגנות הזוכות לסיקור חדשותי-עיתונאי ומשמשות, לזמן מוגבל, מעין ערוץ שבו אנשים מן השורה יכולים להשמיע קולם נגד סדר העולם הממסדי ולקבל אוזן קשבת באמצעות בימת התקשורת המכובדת שהם מתארחים בה.
התבססותה של הטלוויזיה כמדיום המרכזי של המרחב הציבורי והתגברות מגמת המסחור של התקשורת תרמו דווקא ללגיטימיות ולאטרקטיביות של "השיח מלמטה". הטלוויזיה, כמספקת חוויה של אינטימיות בין הצופה למסך ומבליטה את האישי והרגשי, והמסחור, שדוחף את כלי התקשורת לחפש כל העת זוויות ודעות חדשות, תרמו לייצוג האנשים פשוטים שביטאו "רגשות אותנטיים" וזעם אנטי-ממסדי.
אך במקרה של בניזרי, כמו במקרים אחרים, אנו חווים מצב שבו גם מי שהוא בעל כוח יכול לחטוף ולנכס לעצמו את הנגישות המוגבלת מלכתחילה של חסרי הכוח. מדובר בבעלי עוצמה נבוכים, נחקרים או מורשעים, שדוחפים הצדה את האיש הקטן, ניצבים במקומו ומאמצים את אופן סיפורו האישי, הרגשי והאנטי-ממסדי.
לעתים, כמו בדוגמה שחווינו בשבוע שעבר, בעל הכוח שהתחפש למשבש השגרה פונה ישירות לציבור ומשמיע את קולו. בניזרי הלך בעקבות שותפו למאסר, משה קצב, שב"נאומי האליטות" שלו שירטט מבנה סיפורי זהה לזה שיצר בניזרי. קצב הפך את עצמו לגיבור מיתולוגי, איש פשוט דוגמת דרייפוס או יוסף ק' הקפקאי, שניצב לבד אל מול קשיים עצומים שהערים למולו הממסד. גם במקרה של קצב נעלמו מגרסתו ומהאופן שבה הוצגה לציבור מנעמי השררה, האיתנות הכלכלית והמנגנון של ניהול התבטאויות ודעות שעמד לרשותו. מה שנותר היה רק כפילו של האזרח הרגיל שכל אשר יש ברשותו הוא ידו האנושית שבה הוא הולם על שער ממסדי מחופה ברזל.
את המנגנון הנוסף של ההתחפשות לאדם מן השורה ניתן לכנות "עיתונאים או חברים מספרים על". בהקשר זה מופץ מידע "אגבי" כביכול על חייו הפשוטים ורצופי הייסורים של חבר האליטה ש"עולמו חרב עליו". במשפט קצב הפכו בני משפחתו (בעיקר אחיו ליאור) ועורכי-דינו לרכילאים בשירות התקשורת. הם היו אורחים אהודים בבמות שיח מכובדות וסיפקו את הסחורה בדמות פכים קטנים "מאחורי הקלעים" של חיי היום-יום של הנשיא לשעבר. מהם למדנו כי בריאותו ומצב רוחו ירודים, אך הוא נחוש להילחם על חפותו נגד העולם כולו עד כלות כוחותיו ההולכים ומתמעטים.
כך למשל תיאר ליאור קצב בתוכנית הטלוויזיה "פגוש את העיתונות" (26.3.11) את אחיו במלים הבאות: "משה עובר סבל לא אנושי ושום אדם אחר לא היה מחזיק מעמד [...] בשיחות עם המשפחה, לכל אורך הפרשה, הוא הרשה לעצמו להראות רגשות. אנחנו צמודים אליו לכל אורך שעות היממה [...] אני מקווה מאוד שמשה יחליט לערער לעליון. אנחנו מאמינים שהערעור יתקבל, ושהשופטים לא ישלחו אותו לכלא".
לאחרונה סייע שלמה בניזרי לשותפו לתא באספקה לציבור של מידע מאחורי הקלעים כשמסר ב"שיחות סגורות" כי מצב רוחו של קצב אינו מרומם וכי הוא מעביר את ימיו בשקידה ובלמידה. "קצב אומר, מסכן, לא באים אליו", סיפר בניזרי. "הוא קורא את הספר של הרב (עובדיה יוסף) בשקיקה. הוא אמר: אני רוצה לפני שאתה הולך, תגיד לרב שסיימתי את כל הספר. הוא כותב הערות והוא לומד אותו".
שלמה בניזרי בעת משפטו, שבו הורשע בעבירות שוחד, הפרת אמונים, קשירת קשר ושיבוש הליכי משפט. 27.3.08 (צילום: ליאור מזרחי)
בניזרי עצמו, כמובן, לא חסך מאיתנו את הסבל חסר ההצדקה שהוא עצמו עבר בכלא. אצלו הסיפור עסק במאבקו, נגד כל הסיכויים, לשימור חוויית האבהות: "שנתיים וחצי שהוא מדי ערב מצלצל הביתה, כי אבא נשאר אבא. הוא מספר מהכלא איך מתחברים לבן בעזרת קו טלפון וספר גמרא בלבד", אומר הקריין בערוץ 2, ובניזרי עצמו אומר: "כל ערב, מאז שאני פה, זה הקשר שלי, שאני יוצר עם המשפחה כדי לשמש כאבא, אבא טלפוני".
בניזרי הציג בדבריו סוג ישן נושן של יחסים מיתולוגיים בין "טובים" ל"רעים". מצדו האחד של המתרס עומדים בעלי תפקידים: שרים וחברי-כנסת ("מהשמאל", שמפעילים קשרים כדי לשחרר את מרואן ברגותי); נשיא המדינה, שמתאמץ לשחרר איש עסקים שנאסר בגרוזיה; ושופטי בית-המשפט הקרים והמנוכרים (לרבות מי שאמור לאכלס, לתפיסתו של בניזרי, את תבנית "המזרחי החם", אדמונד לוי, שעל-פי רמיזותיו של האסיר המשתחרר שכח את מכורתו). כל אלה מתייחסים אליו כפי שהגדיר כ"מוצר בסופר" שצריך לשלם "תג מחיר", יחס שפוגע באנושיותו.
ברמה הידהד אפוא "קול זעקתי שנשמע ללא מענה". כה אפסי הוא וקטן האיש הפשוט כנגד הממסד, וכל שנותר לו לתהות, מוסיף בניזרי, הוא "מה מדינת ישראל הרוויחה בכך שהכניסה אותי? רק אלוקים יודע". מול בעלי התפקידים המתנשאים האלה ניצבים האנשים הפשוטים, הרגילים, האנושיים והחמים. לדבריו, מלבדו ומלבד משפחתו היו שם "האנשים שליוו אותי [...] הרבבות שחתמו עבורי על עצומה".
מניגוד דיכוטומי ומיתולוגי זה נעדרים כמובן הן האירועים שבעטיים הגיע בניזרי לכלא, כמו גם המערכת הארגונית שהכינה את יציאתו המיוחצנת משם. האינדיקציות לקיומה של זו הן רבות: ריבוי הידיעות על אודותיו בשבועות האחרונים, התיעוד הטלוויזיוני של שיעור הגמרא שהעביר באמצעות הטלפון לבנו, ורמזים בנוגע לעיסוקים המפלגתיים המצפים לו מיד עם שחרורו.
דבריו של בניזרי נקיים מכל סממן של אזכור רום מעמדו. הוא גם אינו מזכיר במלה (ואף לא בתודה) דמויות מפתח בחברה הישראלית שהיחסים איתן מן הסתם לא נותקו במהלך שהותו בכלא וייתכן שתרמו הן לאיכות תנאי מאסרו והן לשחרורו המוקדם. בכך הוא מצטרף לבעלי עוצמה רבים המקבלים נגישות לתקשורת הן דרך מה שהם באמת, והן באמצעות גזילת זעקתו האנטי-ממסדית של האיש הפשוט – כבשת הרש של מי שאינו הם לכל הדעות.
בניזרי ויועציו עושים את מה שנראה בעיניהם נכון ומשרת את מטרותיהם. הדברים הבוטים שאמר עם צאתו מהכלא אכן ספגו ביקורת ציבורית ותקשורתית חריפה הן בשל ההשוואה לגלעד שליט והן בשל ההתכחשות לדברים שאמר בוועדת השחרורים, אך כאמור, הבעיה שאני רוצה לדון בה בהקשר זה רחבה יותר, והיא מתן הקול לחבר האליטה שסרח כשהוא מתחזה לאדם מן השורה.
נשאלת השאלה, מהי ההצדקה לתת במה לסבלם ולזעמם של אנשים אלה, במה שמאפשרת לצופה, שחווה אף הוא תחושת קיפוח או עימות עם הממסד, להזדהות עימם? כאשר נשאלים עיתונאים בעניין זה, התשובה השגורה בדרך כלל היא שיש בכך עניין לציבור. אם "הערב עם גיא פינס" או "חדשות הבידור", תוכניות המבוססות על רכילויות ומציצנות, קובעות מהו עניין לציבור, אין בכך בעיה. השאלה מציקה הרבה יותר כאשר אנשים בעלי כוח ציבורי ופוליטי, ששואפים לשמר את מעמדם גם בעת מצוקתם, עושים שימוש בשיח שכזה. במתן במה לקול הזה, התקשורת חוטאת לדעתי בשלושה מישורים.
ראשית, בעניין מלאות הדיווח: כאשר התקשורת מדווחת על "חיים רגילים" של אליטות, בעיקר אלו שסרחו, היא אינה ממלאת את תפקידה במתן הקשר לדברים הנאמרים. אנחנו מקבלים את סיפור "האיש הפשוט" בלי שנדע די הצורך על מאמצי השיווק שנעשו כדי להביא את המסרים הללו לדפי העיתון או לשידור. איננו יודעים כיצד נולדו האייטמים: מי הם יועצי התקשורת או היחצנים שטילפנו, התחננו או הבטיחו דבר מה על מנת שקו זה של הסיפור יקודם ומדוע נעתרו העורכים למבוקשם.
כל שנותר לנו הוא לחוות יחסי שוויון מעוותים בין איש מן השורה אמיתי (שכל שיש לו באמת זה הוא עצמו) לאיש מן השורה לכאורה. אם לא ניתן, או לא מקובל, לחשוף את המקורות, טוב היה היתה התקשורת מאמצת במקרים אלה, וביתר שאת, לא את שיח המלודרמה המתעד, אלא את השיח הלעגני והביקורתי שהיא נוהגת לנקוט בעת קמפיינים פוליטיים, שכן מדובר בקמפיין לכל דבר.
שיח זה מתמקד בהשערות ("מזגזג לימין", "מזגזג לשמאל") בדבר האינטרסים העומדים מאחורי הצהרות על אימוץ עמדה זו או אחרת. שיח זה עדיף גם על התגובה הזועמת, הישירה, של התקשורת ומערכת המשפט לדבריו של בניזרי, זו שמן הסתם מחזקת את דעת תומכיו (ברור שלתפיסתם, הממסד כועס על מי שחושף את עליבותו). לו היתה התקשורת נוקטת קו ציני ולגלגני, ייתכן שהיחצנים היו נרתעים מלהשתמש מלכתחילה בסיפור המלודרמטי על האיש הפשוט שנרמס בגלגלי הממסד.
שנית, ברמה הנורמטיבית: הקול הרגשי האותנטי והטיעונים של האדם מן השורה צריכים להישאר נחלתם של אנשים מן השורה בלבד. כפי שלא ראוי היה שבמחאה החברתית של הקיץ האחרון תסייע התקשורת לבעלי רשתות שיווק עתירות הון להתחזות לאזרחים שמוחים נגד מחירים, כך לא הגון שתסייע לחברי האליטה להסתתר בעורם של אנשים פשוטים, חסרי אונים אל מול הממסד. זאת, כיוון שהם עצמם ינקו מעטיני השפע של השלטון, נותרו להם קשרים איתו בהווה, וייתכן שיהיו חלק ממנו בעתיד.
שלישית, האפקט המשוער על דעת הקהל: מנסיון העבר עולה כי בתודעה הציבורית, לטווח הארוך, מעשים רעים טובעים בתהום הנשייה, והסבל המתועד (גם ללא חרטה) מזכך. סיפור מלודרמטי של סבל ומאבק "מהדהד" טוב יותר (כפי שמגדיר זאת חוקר התקשורת מייקל שדסון) מאשר פירוט חשבונאי של עבירות. ראו, לדוגמה, את מעמדו ההולך ומתחזק של אריה דרעי בציבוריות הישראלית.
דרעי, שכמו אלה שבאו אחריו השתלח בממסד בראיונות טלוויזיוניים מתוקשרים ערב כניסתו לכלא ודאג שסבלו יתועד לאחר מכן, הותיר כבר מזמן את עוולותיו מאחור. את חטאיו, אלה שהודה בהם, נהג להסביר כפעולה של צעיר תמים וחסר ניסיון.
עם טיעון אנושי "פשוט" שכזה אנחנו יכולים להזדהות בקלות, אך אסור לתקשורת לתת לכך יד. השאלה היא היכן עומדים הריחוק, הציניות העיתונאית וראיית העתיד המתבקשת אל מול התחרויות והמסחור הפושים בתקשורת.
ד"ר דוד לוין הוא חוקר תרבות בבית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי, המכללה למינהל