לחיות בהכחשה
במדור הדעות של "הארץ" כותב אמיר אורן על ניפוח מושג העמימות הגרעינית בשיח הפנימי בישראל. לכלי תקשורת ישראלי, כזכור, אסור לכתוב על הנשק הגרעיני שמוחזק בידי ישראל בלי להוסיף "על-פי מקורות זרים". "החשש אינו בהכרח מזליגת מידע, אלא ממפולת דיפלומטית", מסביר אורן. "פרסום יכפה על הממשל האמריקאי להתייחס אליו, גם בקונגרס יהיו מי שידרשו להחיל על ישראל חקיקה עוינת, וסוף למסתורין".
אלא שלפי אורן, מסמכים אמריקאיים מסווגים, שהותרו באחרונה לפרסום, מעידים עד כמה התיאוריה הזו קלושה. בארה"ב, כך מתברר, היו מודעים היטב לפני עשרות שנים לתוכנית הגרעין הישראלי על סמך הערכות פנימיות של ה-CIA, ובכל זאת העדיפו להתעלם. לא רק מההערכות של ה-CIA, אלא גם מהפרסומים בעיתונות האמריקאית עליהן. "כשנוח להתכחש, אפילו פרסומים בוושינגטון על הערכות ה-CIA אינם מחוללים תגובת שרשרת", מסביר אורן.
ב"ישראל היום" מופיעה ידיעה קצרה מאת שלמה צזנה, המוקדשת לדברים שאמר השגריר לשעבר בארגנטינה, יצחק אבירן. השגריר לשעבר העניק ראיון לסוכנות הידיעות היהודית בארגנטינה והתייחס, בין היתר, לפיגועים בשגרירות ישראל במדינה ובבניין הקהילה היהודית בתחילת שנות ה-90. לפי צזנה, השגריר אמר כי "ישראל חיסלה את רוב האחראים לפיגועים הללו". במשרד החוץ הישראלי מכחישים במרץ. כותרת הידיעה אינו מוקדשת לדבריו של השגריר לשעבר, אלא להכחשה ("ישראל מכחישה שחיסלה את רוב האחראים לפיגועים נגדה בארגנטינה").
המדור "היו זמנים", שמופיע דרך קבע בעמוד הדעות של "ישראל היום", מוקדש הבוקר להתנקשות בטרוריסט הפלסטיני יחיא עיאש, שכונה "המהנדס". היום לפני 18 שנה, ב-5.1.96, התפוצץ הטלפון הנייד שבו דיבר עיאש, והרגו. במדור הנוסטלגי של "ישראל היום" מקפידים על קלה כחמורה, ומציינים כי ישראל חיסלה את עיאש "לפי מקורות זרים".
במדור "היום לפני", שמופיע דרך קבע בפתח מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", מציין איתן הבר 66 שנה לפיצוץ אנשי מחתרת ההגנה את "מפקדת הערבים בירושלים". הבר מציין כי לוחמי ארגון ההגנה הניחו כ-80 ק"ג של חומר נפץ במלון סמירמיס בירושלים והחריבו אותו. "המלון, כך אמרו אז, שימש מפקדה לארגון הנג'אדה – מאותם ארגונים ערביים שפתחו במאורעות דמים נגד היהודים ערב מלחמת העצמאות ועוד קודם לכן. בהתפוצצות העזה נהרגו 26 איש וכ-60 נפצעו".
מה שהבר אינו מציין הוא שהמידע שהיה בידי שירות המודיעין הישראלי (ש"י) התברר כשגוי. במקום, ככל הנראה, לא היתה באותה עת מפקדה של הלוחמים הערבים, ורוב ההרוגים לא היו חברים בארגונים הערביים שפתחו במאורעות הדמים, אלא אזרחים.
מלון סמירמיס, לאחר שפוצץ על-ידי ההגנה (נחלת הכלל)
לפי ספרו של בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949", בפיצוץ נהרגו משפחות אחדות וכן דיפלומט ספרדי. לפי ערך המוקדש לאירוע בוויקיפדיה, ומתבסס על ספר של לארי קולינס ודומיניק לאפייר, "ירושלים, ירושלים", רוב ההרוגים והפצועים היו בני משפחת אבו-סואן, בעלי המלון וקרובי משפחתו, ובהם, מטבע הדברים, נשים וילדים.
על אף שהדיווחים הראשונים בעיתונות היומית של התקופה קיבלו את גרסת ההגנה, כבר יומיים לאחר האירוע דיווח עיתון "דבר" כך: "הממשלה משוכנעת כי הידיעות 'ממקורות יהודיים', שמלון 'סאמיראמיס' 'שימש בסיס לכנופיות ערביות ומפקדה לארגוני הנוער הצבאיים הערביים נאג'אדה ופוהווה, משוללות כל יסוד. כן מעיינת הממשלה בתשומת לב במצב שנוצר על-ידי פעולת 'ההגנה', שהשתבחה בפומבי ברצח פחדני וסיטוני זה של חפים מפשע". לאורך השנים האירוע נשכח, בוודאי לעומת המתקפה של הארגון המתחרה על מלון המלך דוד. בשעת אמת, מכל מקום, מעשה הטרור עשה את עבודתו – הוא עורר טרור. לפי מוריס, בעקבותיו אחזה בהלה בתושבי השכונה. נשים, זקנים וילדים רבים עזבו.
כל המידע הזה נעלם איכשהו מטורו ההיסטורי של הבר. כל שנותר הוא רמזים; הביטוי "כך אמרו אז" לדוגמה, שמעיד כי אולי לא נכון שהיתה שם מפקדה של ארגון ערבי. דוגמה נוספת: הבר מציין בטורו הקצר כי הבריטים נזפו בבן-גוריון וזה הדיח את מפקד הפעולה, אולם אין הסבר מדוע.
הזיכרון הסלקטיבי של הבר ו"ידיעות אחרונות" מגיע לנקודת קיצון בכותרת שניתנה הבוקר למדור: "5.1.1948 | פוצצה מפקדת הערבים בירושלים". כך הופך מדור היסטורי צנוע, שאמור להרחיב את דעת הקוראים, לכלי נוסף להפצת דיסאינפורמציה. לכל הפחות ראוי היה להבהיר כי יש מחלוקת בשאלה אם היתה זו בכלל "מפקדת הערבים בירושלים", וכי באירוע, גם אם בוצע בשוגג, נהרגו בעיקר אזרחים.
לנתק?
ב"דה-מרקר" מתפרסמת הבוקר כותרת שספק אם היתה יכולה להופיע ב"ידיעות אחרונות": "36% מהאשראי בבנק הפועלים ניתן לתאגידי ענק; לעסקים קטנים רק 8%". על רקע חגיגות "יום העסקים הקטנים" שערך בנק הפועלים בסוף-השבוע, מדווח סיון איזסקו כי למרות הגדלה קלה של היקף האשראי שהעניק הבנק בשנה האחרונה למגזר העסקים הקטנים וצמצום מסוים בהיקף האשראי שניתן לתאגידי הענק, הפער עודנו גדול מאוד.
הטקסט עובדתי, בלתי מתלהם, ומלווה בתצלום יחצנות שבו נראה מנכ"ל הבנק מבקר ב"עסק קטן" בטבריה. בכל זאת קשה להעלות על הדעת שידיעה כזו היתה מופיעה תחת כותרת דומה ב"ידיעות אחרונות", כיוון שהעיתון מקיים שותפות עם בנק הפועלים לקידום "יום העסקים הקטנים".
יש כמובן הצדקה כלכלית לשיתופי פעולה מסחריים מהסוג שמאפיין את "ידיעות אחרונות" בשנים האחרונות. מצב השוק קשה, ההכנסות מפרסום יורדות ו"ישראל היום" נוגס בכל חזית. שיתופי הפעולה המסחריים, יגידו סניגורי המהלך, משמשים צינור חמצן חיוני לצורך המשך קיומו של העיתון. כל זה נכון, למעט המלה האחרונה במשפט. כלי תקשורת המשתף פעולה דרך קבע עם תאגידי ענק, משרדי ממשלה, או כל גורם אחר שאמור להיות חלק מתחום סיקורו, מצמצם את החופש המערכתי של עיתונאיו, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. המידע שמקבלים קוראיו הולך ומצטמצם, עד שבשלב מסוים כלי התקשורת ממשיך לראות אור מדי בוקר, אך כבר אי-אפשר לקרוא לו עיתון. הוא איבד מעצמאותו.
האם עדיף שכלי תקשורת לא יראה אור כלל, מאשר יופיע מדי יום ביומו כשהוא נטול עצמאות ועיתונאיו נתונים בסד של אילוצים ולחצים? בשלב מסוים, כשכלי התקשורת משתיק מידע יותר מאשר מפיצו, מעוות את המציאות יותר מאשר מבאר אותה, התשובה הופכת חיובית.
על ראש העיתון
במרבית העיתונים מדווח על תינוקת שנפצעה קשה באזור התחנה המרכזית בתל-אביב כאשר אדם, ככל הנראה שיכור ומעורער בנפשו, תקף אותה בסכין. "באמצע הטיול: סכין בראש של התינוקת" היא הכותרת שנתנו ב"ידיעות אחרונות" לידיעה (שלא נערכה בהקפדה) על האירוע. "ת"א: שיכור התנפל על אם ודקר את התינוקת שבידיה" היא הכותרת ב"ישראל היום". "תינוקת מאריתריאה נדקרה בתל-אביב, מצבה קשה" היא הכותרת ב"הארץ".
רק בדיווח מאת אבי כהן, בעיתון "ישראל היום", מוזכר ואף מודגש כי לפי הערכת המשטרה, התקיפה לא בוצעה על רקע שנאת זרים. "במשטרה הדגישו כי על פניו לא מדובר באירוע על רקע שנאת זרים, אלא בתקרית שאירעה ככל הנראה מאחר שמדובר באדם מעורער בנפשו שהיה שיכור כלוט". גם בכותרת המשנה של הידיעה נכתב: "המשטרה: לא מדובר באירוע של שנאת זרים".
נניח לשאלה אם מדובר באירוע שנבע משנאת זרים או לא. מעניין יותר לתהות מדוע רק "ישראל היום" מדגיש את הערכת המשטרה כי האירוע לא היה על רקע שנאת זרים. הצעה: ב"ישראל היום" מקפידים להדגיש זאת על רקע העובדה שעיתון זה מעודד דרך קבע מעל עמודיו שנאת זרים, החל בהתעקשות לכנותם "מסתננים" וכלה בשורה של דיווחים על הצרות שהם מביאים עימם.
לצד הדיווח על דקירת התינוקת, מתפרסמת ב"ישראל היום" ידיעה קצרצרה מאת יהודה שלזינגר, תחת הכותרת "היום: אלפי מסתננים פותחים בשביתה כללית". באופן חריג ביותר, בגוף הידיעה מוגדרים השובתים לא כ"מסתננים" אלא כ"זרים", אחד מהם אף מוגדר "מבקש מקלט".
כינוס מבקשי מקלט בגן לוינסקי שבתל-אביב, 4.1.14 (צילום: תומר נויברג)
בעיתונים האחרים מתפרסמים דיווחים נרחבים יותר על השביתה שמתוכננת להתחיל היום. ב"ידיעות אחרונות" מרבית כפולת העמודים 20–21 מוקדשת לסוגיה. תלם יהב ויאיר שגיא מדווחים מכינוס שנערך אמש בדרום תל-אביב, וזאת תחת הכותרת "שביתת המסתננים". בגוף הידיעה שם התואר משתנה: "מסתננים", "פליטים" ו"מבקשי מקלט" לסירוגין.
לצד הידיעה מודפס תצלום גדול מהכינוס בגינת לוינסקי, שני טורי דעה (פליט מסודאן, המבקש את הזכות לחיות ולעבוד; ואריאלה רינגל-הופמן, הכותבת כי ישראל לא תוכל לשמש מקלט לכולם, אולם דורשת מממשלת ישראל לקבל חלק מדרישות המפגינים, עם דגש על בדיקה אמיתית של בקשות המקלט שהגישו). את הדיווח ב"ידיעות אחרונות" משלימה ידיעת תצלום, שבה מדווח כתב הרכילות צחי קומה כי השחקן אורי גוטליב, בעלי מסעדת שאפה-בר בתל-אביב–יפו, התחיל לשטוף כלים במסעדה במקום העובדים הזרים שעשו זאת עד כה. בתצלום הנלווה (דנה קופל) נראה גוטליב שוטף צלחת ומביט למצלמה. כך נראה צהובון המפגין סובלנות לזרים.
סך הסיקור של "ישראל היום" לשביתת מבקשי המקלט, לצורך השוואה, עומד על פחות מ-150 מלה.
לפני מות
"הפנסיה שלכם לא בסכנה", נכתב מעל טורו של סבר פלוצקר, המתפרסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". הפרשן הכלכלי הבכיר בעיתון כותב כי לפי פרסום של ה-OECD, "מערכת הפנסיה בארץ היא אחת היציבות, הבטוחות והנדיבות במערב". "מצבה של הפנסיה של גלעד ועומרי שרון מחמיר", צייץ אתמול בלעג אוריאל דסקל, כתב "כלכליסט".
אכן, בכל העיתונים מדווח כי מצבו של אריאל שרון הולך ומחמיר. כותרות הביניים בידיעה של "ישראל היום" קוראות: "הידרדרות בתפקוד", "החמרה אטית" ו"הוא אינו סובל". ב"ידיעות אחרונות" זוכים שניים לתצלום המתעד את ביקורם בבית-החולים: עומרי שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, וראובן אדלר, "החבר והיועץ". של שרון כמובן, לא של בעלי "ידיעות אחרונות". במדור הדעות של העיתון נפרדת ממנו סמדר פרי. העורכים מדגישים את התנגדותו לכיבוש. ב"הארץ" נפרד ממנו גדעון לוי ("שרון דגל בכל פעולה אלימה, מ'פעולות התגמול' ועד 'חומת מגן', טבח אזרחים, הרס וגירוש, נקם ושילם. בכך הוא לא רק עיצב את מדיניותה של ישראל, אלא גם את דיוקנה המוסרי").
ענייני תקשורת
במדור הדעות של "מעריב" כותבת ח"כ מיכל רוזין בגנות קמפיין פרסומי נגד "סם האונס", שכלל משחק מלים מיני (כּוֹס/כּוּס).
מבקר הטלוויזיה של "הארץ", מורן שריר, מסביר מדוע אין למדינת ישראל צורך במצעדים צבאיים.