הבחירות למועצות האזוריות, שנערכו בשבוע שעבר, נשמעות אולי כמו הדבר הכי פחות מעניין בחצי הכדור הצפוני, אבל האמת היא שמדובר במאורע חשוב, ולו משום שהמועצות האזוריות משתרעות על פני כמעט 90% משטחה של המדינה. התושבים המתגוררים ביישובים הכפריים, לעומת זאת, הם פחות מעשירית מכלל האוכלוסייה – ומשום כך ברורה השפעתם הרבה על דמותו של המרחב הישראלי. תרבות השלטון ברשויות אלה, שתקציבי כל אחת מהן נע בין עשרות למאות מיליונים בשנה, קובעת כיצד ינוהל נתח נכבד ממשאבי הסביבה של כולנו.
מועצה אזורית היא יצור חברתי מעניין, מעין קהילה של קהילות, המתאפיינת בניהול עצמי נרחב ושיתוף פעולה בין קבוצות אוכלוסייה שונות. בדומה לכנסת ישראל, מליאת המועצה היא הריבון – המקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות. באזור הדמדומים מיטשטשים הגבולות, ואפשר להבחין שכמה מנציגי היישובים מכהנים במקביל בתפקידי מרכזי משקים. למה הדבר דומה? לבית-נבחרים שחבריו הם מנהלי חברת שטראוס, כימיקלים-לישראל, טבע וכיוצא באלו.
"עיתון ערבות", גליון 42
כדי לקדם את ההפרדה המתבקשת קבע משרד הפנים כללים המקשים על בעלי תפקידים כלכליים לייצג את יישוביהם במועצות, אך הדרך עוד ארוכה. השינוי צריך לבוא גם מלמטה, בין השאר דרך יצירתן של זהות אזורית ותרבות מקומית. אחת הדרכים לעשות זאת באה לידי ביטוי בתופעה תקשורתית שראוי להתעכב עליה: כמעט כל אחת מכ-50 המועצות האזוריות מחזיקה בכלי תקשורת משלה – עלון מועצה ואתר אינטרנט, גופי מדיה שהפעלתם כרוכה בהוצאת מאות אלפי שקלים בשנה. האם עולה על הדעת שעיריית פתח-תקווה, לדוגמה, תפיק שבועון מטעמה בהשקעה שנתית אדירה של 20 מיליון שקל? ודאי שלא, אך זהו סדר הגודל היחסי של המשאבים המושקעים בכלי תקשורת מקומיים במרחב הכפרי.
בניגוד למרחב העירוני, נפח הפעילות המסחרית במועצות האזוריות אינו מסדר הגודל המאפשר קיום לכלי תקשורת פרטיים ועצמאיים. כך נוצר מעין "שידור ציבורי" שמטרתו לקדם דיון דמוקרטי, שקוף וערני. בפועל, כמובן, המצב אינו טוב מזה שברוממה. ראשי הרשויות הם במקרים רבים "עורכים ראשיים" של כתבי-העת הללו, ודובריהם בשכר משמשים עורכים בפועל. הדבר משול למצב שבו ראש הממשלה הוא גם עורך "מבט".
כפועל יוצא נוטים העיתונים האזוריים להכיל ריכוז גבוה של ידיעות חיוביות, נטולות ערך או משקל של ממש, שבהן בולטת נוכחותם של בעלי התפקידים במועצה. ניקח למשל את גליון 42 של "עיתון ערבות", מקומון מועצת הערבה התיכונה: בגיליון זה לבדו נדפסו לא פחות מ-15 תמונות של ראש המועצה (שהתחלף בינתיים).
על גבול השחיתות
קל למצוא דוגמאות למקרים שעלון אזורי שימש ליצירת מצג שווא של דיון פתוח ושיתוף ציבור, כאשר המטרה האמיתית היא הכשרתו של שרץ תכנוני. כיוון שהעלון הוא כלי פוליטי מובהק, עם כל חרדתם של נבחרי הציבור מפני דמותם המשתקפת במראה, נדמה לעתים שיותר אנשים קוראים את הממסדונים הללו לפני שהם מודפסים מאשר לאחר מכן. זהו, כמובן, מצב שעל גבול השחיתות, מעין גרסה פרובינציאלית למודל ה"הון-שלטון-עיתון" המוכר מהזירה הארצית.
אבל יש אלטרנטיבה, ועצם קיומה מוכיח שניתן לעשות דבר-מה כדי שבהירות תתפוס את מקומה של ההליכה בתלם, שאליה נלווית ההשלמה עם הטענה החבוטה שלפיה "הכל פוליטיקה ואינטרסים". אלא שהאלטרנטיבה דורשת שינוי תפיסתי אצל התושבים – ורצוי גם דרבון רגולטורי נחוש מצד המדינה: אחרי ולפני הכל, מדובר במיליוני שקלים השייכים לציבור. ברור שאף ראש מועצה לא יוותר מרצונו על זכויות היתר ההיסטוריות שלו, ייפרד מהפודל החביב שהוא מטפח בזהירות וישחרר במו ידיו כלב שמירה פרוע, שצפוי בהחלט לנשוך בעקביו.
הרעיון המקורי שייך ככל הנראה לאורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל שבגולן. באמצע שנות ה-90 היו באזור זה שלושה כתבי-עת ממסדיים: אחד של המועצה האזורית גולן, אחד של המועצה המקומית קצרין ואחד של "ועד יישובי הגולן", הזרוע הפוליטית שנועדה להיאבק בנסיגה מהרמה.
הייטנר הצליח לשכנע את ראשי המועצות לאחד את שלושת העלונים לכלי תקשורת אחד, עצמאי, שייערך על-ידי עיתונאי מקצועי ויפוקח על-ידי דירקטוריון שיורכב מנציגי ציבור. הבחירה בח"מ היתה בלתי מתבקשת, לפחות מבחינת הנטייה הפוליטית (שלא הוסתרה), אבל פרדוקסלית – דווקא הפער הזה איפשר סוג של ניטרליות.
בגליונות החודשיים הופיעו בין השאר מאמרים של מיכאל בן-חורין (חבר מושב נוב, כהניסט מרתק), ושל יגאל קיפניס (מעלה-גמלא, חוקר, מחבר הספר "1973 – הדרך למלחמה"). האם דבריו של ד"ר קיפניס, שביטא השלמה עם נסיגה אפשרית, גרמו להחלשת העמדה האזורית, המסרבת לפשרה כלשהי עם הסורים, או דווקא הוכיחו את חוסנה ובגרותה של ההתיישבות? הדירקטוריון נתן גיבוי לריבוי הדעות, ופה ושם סייע בהתוויית קווים מנחים, למשל בתחום העירום – שהרי חלק מהאוכלוסייה בגולן הוא דתי. התערבות משמעותית בתוכן לא היתה.
סטנדרט מקצועי, סטנדרט קהילתי
כמה שנים לאחר ששבתי להתגורר בערבה התפנתה משרת עורך העלון האזורי של מועצת חבל אילות. הלכתי לראיון בלי חשק מיוחד. ברוח הדברים שלמדתי מחברי בגולן, אמרתי לצוות הממיין את המועמדים כי הטעם היחיד בקיומו של עלון הוא במתן עצמאות מלאה לכותביו ובניתוקו בפועל מ"המועצה" (במובן של הנהלה אזורית נבחרת וממונה).
"קצה המדבר", עיתון חבל אילות, גליון 87
הצוות הנבוך הטיל את התפוד הלוהט לידיו של ראש המועצה. אודי גת, אדם מוכשר וראש רשות מוערך, הלך על זה. חצי שנה לאחר הכניסה לתפקיד, פירסמתי כתבה נרחבת שחשפה לראשונה את פרטיו של מיזם המלונאות הענקי שתוכנן בכניסה לפארק תמנע – עמק ססגון. לאחר מכן, ובמקביל לעבודתי במועצה, הייתי שותף לקמפיין הציבורי שהביא לבלימתו של הפרויקט ההרסני (כעת הוא בהליכי אישור מחודשים).
גת דבק בעמדתו ואמר שוב ושוב שהוא מאמין במיזם וביזם. במשך כחמש שנים עבדנו בשיתוף פעולה, בעת שהתנהל בינינו מאבק חריף – בבתי-המשפט, במדיה הארצית ובקהילה המקומית. פעם אמר לי בגילוי לב: "למדתי שאין דבר כזה 'כלי תקשורת לא חשוב'".
בעבודה השוטפת על העלון נעשה ניסיון לשמור על שני מרכיבים מעולמות שונים מאוד: סטנדרט מקצועי וסטנדרט קהילתי. זה לא פשוט, מפני שמי שעובד על-פי אמות מידה עיתונאיות אינו נדרש בדרך כלל למסור דין-וחשבון למושאי כתיבתו, ובטח לא לתת להם לראות את הכתבה לפני הפרסום. ומצד שני, בכלי תקשורת קהילתיים אין בדרך כלל ציפייה שהכותב יימתח על בהונותיו כדי לבדוק את עובי שכבת האבק במדפים העליונים.
של מי הכסף
ידועה הבדיחה על הזונה מהעיירה היהודית שבפטירתה הורישה את כל ממונה לטובת בית-הכנסת המקומי. התעורר ויכוח, האם לקחת או לא לקחת. המבוכה הסתיימה כאשר קם מישהו ואמר: "רגע, הרי הכסף הזה הוא בעצם שלנו". אם כן, החידוש הגדול הוא בעצם ההכרה שמשאבי הציבור אינם באמת שייכים לנבחריו.
בישראל, גם לאחר המחאה החברתית של קיץ 2011, אפשר לומר כי הן תושבי המועצות האזוריות והן העסקנים עדיין תופסים את משאבי הכלל ככאלה השייכים למי שזכה בבחירות. אלא שנבחר הציבור עובד אצל התושב, ולא להפך. הרמטכ"ל וראש הממשלה – וכמותם בוודאי גם אחרוני הפקידים ברשות המקומית הנידחת ביותר – הם כולם אזרחים מוכשרים שבחרנו כדי שישרתו אותנו ביעילות ובצנעה, ולא על מנת שירדו בנו. עד לרגע שבו יפנימו זאת האזרחים, יוסיף הממסד להעמיד פנים שהכספים הם "שלו" ושהוא מקצה אותם מדי פעם, בנדיבות לבו, לעניינים שונים.
ועדיין, יש תקווה כי יימצא חבר-הכנסת החרוץ שיקום ויכין את "חוק כלי התקשורת הקהילתיים", שיבסס את פעולתם על מודל הדומה לרשות השידור: דירקטוריון שבו ייצוג ציבורי נאות, עצמאות, סטנדרטים מקצועיים ושקיפות. הפיקוח, כרגיל ברשויות המקומיות, יוטל על פקידי משרד הפנים. עד שזה יקרה, נמשיך לקרוא ברוב העלונים על הישגיו המדהימים של ראש המועצה, בצירוף תמונתו עם סגנית השר לענייני פריפריה, כשהם גוזרים בחגיגיות את הסרט במעמד חנוכתו של המבנה הדו-תכליתי לבני הגיל השלישי.
יניב גולן הוא עיתונאי עצמאי, חבר קיבוץ סמר וחבר בוועד התושבים למען עמק ססגון שבבקעת תמנע