כשכותבים על ואל קיבוצים וקיבוצניקים, כדאי לנסות להבין קודם על ואל מי כותבים. מי היא התנועה-הקיבוצית? האם הממסד הוא מטה התנועה? האם הקיבוצים? הקיבוץ כגוף? הנהלת הקיבוץ? החברים? התשובה שלי היא: אנחנו כותבים לכולם יחד, אבל קודם כל לחברים עצמם.

בהתאם, כשמסקרים את משבר הפנסיה הקיבוצית, צדדים רבים מעורבים: מטה התנועה, הקיבוצים בשטח, גופים מטעם עצמם כמו פנסיה-בראש ופורום-הקיבוץ-המתחדש, וגם "סתם" חברים פשוטים בשטח. כל צד טוען שלנגד עיניו טובת הוותיקים, הקיבוץ, התנועה.

"ידיעות הקיבוץ"

כעורכת עיתון, דעתי האישית אינה חשובה. תפקידי לסקר בהגינות את המתרחש בשטח ולתת לקולות להישמע. כל הקולות. גוגה קוגן, ש"שכח" לספר שהוא "בעל עניין" כחבר בקבוצת פנסיה-בראש, טוען ("כלב השמירה ברח", 5.12.13) שאנחנו כותבים רק על "משפחות מחייכות שזה עתה השתלבו בקיבוץ המתחדש". אני מציעה לקוגן לדפדף לעמודים הפותחים של העיתון, אל הידיעות המתפרסמות מדי שבוע ועוקבות אחר קבוצת פנסיה-בראש, המחקרים, הסיפורים מהשטח, דיווחים ממועצות ומישיבות התנועה ועוד.

עוד אני מציעה לפתוח את עמ' 2 בעיתון – מדור המכתבים, שבו אין שבוע ללא מכתב אחד לפחות של אחד מוותיקי התנועה המתבטא בנושא, ואז לעבור אל "שיחת קיבוץ", מדור הדעות בעיתון, שבו המאמרים בנושא הפנסיה זוכים למקום מרכזי ועיקרי, מדי שבוע.

קוגן מתלונן שהעיתון אינו מביא תחקירים וסיפורים מהשטח. אלא ש"ידיעות הקיבוץ" היה העיתון התנועתי שפירסם כמה סיפורים קשים על ותיקים המתקשים להתקיים במציאות הכלכלית החדשה בקיבוצם, גם כשהדבר לווה בביקורת חריפה (שאלה מקרי קיצון שלא ראויים לפרסום; שאנו מוציאים "שם רע" לקיבוצים; אפילו שאנו בודים את הסיפורים).

למרות הקושי, אנו מתעקשים להמשיך לספר על המציאות של הוותיקים בקיבוצים, גם כשהיא אינה נוחה לממסד התנועתי או למנהלים בקיבוצים. את מאבקה של קבוצת פנסיה-בראש ליווינו מההתחלה. מוביליה קיבלו את הבמה הראויה בעיתון, וראשיה יוכלו ודאי להעיד על כך. ואולם, כל זאת בלי לפגוע בהגינות הסיקור, תוך הצגת הנעשה בשטח על כל גווניו. ישפטו הקוראים על-פי המידע שנביא להם.

זה תפקידנו, ולא נמעל בו, גם אם גוגה קוגן מצפה מאיתנו לנפנף בשמו את הדגל שלו.

שירלי זינגר היא עורכת "ידיעות הקיבוץ"