חשיבותו של מידע כלכלי עלתה בישראל בשנים האחרונות עם התרחשותו של תהליך הסטת סיכונים. התהליך מעביר את האחריות לגורלם הכלכלי של אזרחי ישראל מגופים קולקטיביים דוגמת המדינה, איגודי העובדים והמעסיקים – לכתפי האזרחים. המחקר האקדמי בתחום מראה שלמידע כלכלי השפעה עצומה על קבלת החלטות בתחום הכלכלי. בד בבד, עם השינויים המבניים בכלכלה הפוליטית בישראל, גדל נפח העיסוק התקשורתי בנושאים כלכליים באופן ניכר.

הדבר בולט על ציר הזמן – עיתונים שבעבר הקדישו תשומת לב מועטה לנושאים כלכליים מקדישים לכך כיום מוספים יומיים שתופסים נתח ניכר מהחומר המערכתי בעיתון, וערוצי שידור אלקטרוניים החלו להפיק תוכניות יומיות בנושאי כלכלה הן בטלוויזיה והן ברדיו. מפץ התקשורת הכלכלית בולט במיוחד על רקע יציאתם לאור בראשית 2012 של שלושה עיתונים כלכליים יומיים, מספר גדול אפילו בהשוואה לכלכלות מפותחות רבות אחרות, גדולות מהכלכלה הישראלית. גם מדדים של תשומת לב מראים שתשומת הלב לתקשורת הכלכלית גבוהה בישראל בהשוואה למדינות אחרות.

על רקע זה אנשי הצוות מבקשים להבין מה טיבו של התוכן הכלכלי המופץ לציבור; מהי המסגרת המוסדית שמתוכה יוצא תוכן זה; ומהן החלופות האפשריות למסגרות המוסדיות הקיימות. רועי דודזון מוצא עדויות לכך שסיקור הכלכלה בתקשורת הישראלית נוטה להתמקד בהתפתחויות טקטיות קצרות טווח. הכרוניקה היומיומית גוברת פעמים רבות על הניסיון להציג התפתחויות מיידיות בתוך הקשר רחב יותר. היקף הסיקור נמצא בזיקה לתנודות השבועיות של הבורסות בעולם.

לפחות ב-2011, בעיתונות הדפוס באופן כללי ובעיתון הנפוץ ביותר בישראל באופן ספציפי, הביאו תנודות גדולות במדדי המניות, ובפרט התנודות כלפי מטה, לסיקור מוגבר של הכלכלה. כלומר, העיתונות שמשרתת את הציבור הרחב קשובה להתפתחויות יומיות שאין להן כל חשיבות לאותו ציבור ושההקשבה להן יכולה להיות אפילו מזיקה. שוק ההון בולט גם ברדיו ובטלוויזיה, שנוהגים להקדיש מקום ריטואלי בראש מהדורות החדשות או בסופן לתנודות היומיות במדדי המניות.

דודזון בוחן גם את השיח הכלכלי לפני, בזמן ואחרי גל המחאה של קיץ 2011. הממצאים מלמדים שהשינוי בשיח התקשורתי מוגבל. בולטת במיוחד החזרה לסטטוס-קוו בעיתונות הכללית הפופולרית בישראל, שבה תדירות העיסוק במושגי מפתח למחאה, דוגמת "צדק חברתי", "יוקר מחיה" ו"ריכוזיות", חזרה לרמות העיסוק המינימליות שאיפיינו אותה לפני המחאה. לעומת זאת, השיח האינטרנטי הוסיף בראשית 2012 לעסוק במושגים של מחאה באינטנסיביות רבה יותר, וכך גם עשו כמה מהעיתונים הכלכליים היומיים.

לינדה עפרוני מראה שהעיסוק הגובר בנושאים כלכליים-חברתיים בזמן ומיד לאחר גל המחאה היה מוגבל למושגים ספציפיים, וכך הפתרון המבני המרכזי לבעיית יוקר המחיה – תוספת היוקר – זכה להתעלמות כמעט גורפת. לדעת עפרוני, התעלמות זו רק ממחישה את הנטייה של עיתונאים להתעלם מזכויות העובדים, בעיקר של אלו המשתייכים לרמות השכר הנמוכות יחסית. אורן פרסיקו מציין שכיוון שהקהל האמיד הוא הנוטה לצרוך עיתונות כלכלית, לא מפתיע שעיתונות זו אינה עוסקת בסוגיות כלכליות-חברתיות מנקודת מבטם של העשירונים התחתונים (מבחינת הכנסה) בחברה הישראלית.

על רקע הסיקור הנקודתי בהקשר של שוק ההון והמחאה, מבקש הצוות לעמוד על המסגרת המוסדית שבה מופקים תכנים כלכליים בישראל. כפי שדידי לחמן-מסר מדגישה, מרבית החדשות הכלכליות בישראל מופקות על-ידי גופי תקשורת מסחריים מבוססי פרסום. מקור ההכנסות הזה, בצד אינטרסים כלכליים ואחרים של הבעלים בכלי התקשורת השונים, יוצר מגבלות של ממש על היכולת של עיתונאים לעסוק בחופשיות הנדרשת מעיתונות כלכלית מקצועית בניתוח ובביקורת של הגופים הכלכליים הדומיננטיים בישראל ושל השולטים בהם. הידלדלות ההכנסה מפרסום בעיתונות המודפסת על רקע הופעתם של אפיקי פרסום אלטרנטיביים באינטרנט במערכת כלכלית ריכוזית, המאופיינת בהוצאה נמוכה באופן יחסי על פרסום, רק מחמירה תלות זו.

קיומם של מודלים אלטרנטיביים למימון עיתונות מוטל בספק; ההצלחה של העיתונות החינמית מלמדת שלציבור יש נכונות מוגבלת מאוד לשלם על תכנים עיתונאיים מקצועיים ואיכותיים שעלותם היחסית גבוהה. כמו כן, תקשורת ציבורית בעולם בכלל, ובמיוחד בישראל, סובלת מתלות בדרג הפוליטי, המקשה עליה לסקר נושאים פוליטיים וכלכליים סיקור עצמאי. מודלים פילנתרופיים לתמיכה בעיתונות טרם התבססו בעולם הרחב – אף כי כמה חריגים בתחום החדשות הכלכליות בולטים לעין – וייתקלו ודאי בחסמים גבוהים עוד יותר בשוק הישראלי הקטן. לדעת לחמן-מסר, המסקנה היא שתקשורת כלכלית חופשית אפשרית למעשה רק אם בעליו של אמצעי התקשורת מעוניין להשקיע בה, ומצב זה מוטל בספק.

חברי הצוות מציינים באופנים שונים בדו"ח שאחד החסמים לקיומה של עיתונות כלכלית יצירתית, ביקורתית ומעמיקה הוא המעמד הירוד של עיתונאים בישראל. יובל דרור מציין את רמות השכר הנמוכות, אפיקי הקידום המעורפלים והתחרות החריפה כגורמים המקשים על עיתונאים, בכלל זה עיתונאים כלכליים, לגייס משאבים לסיקור ביקורתי של הזירה הכלכלית. בהתבסס על קארל מרכס גורס דרור שלנוכח ההוויה שבתוכה פועלים עיתונאים כלכליים, קשה להם לגבש תודעה שתאפשר להם לחשוב מחוץ לקופסה הכלכלית הקיימת.

בהקשר זה מדגיש פנחס לנדאו את המעמד המעורער מאוד של העיתונאות כמקצוע. לעומת מקצועות אחרים, העיתונאות בישראל אינה מתאפיינת במסגרות מתמשכות להכשרה מחוץ למקום העבודה ובתוכו. בעשורים הקודמים התקיימו לדעת לנדאו מסגרות לא פורמליות בתוך מקום העבודה לחניכה מתמשכת של עיתונאים בתחומי הסיקור השונים. חשיבות חניכה זו בולטת במיוחד בתחומי הסיקור הכלכליים, הדורשים ידע וניסיון רבים. אולם מסגרות אלו פסקו לפעול עם התמסמסות מקומה של המערכת כמרכז העצבים של הארגון העיתונאי וההתבססות הגוברת על תקשורת אלקטרונית בין עובדי המערכת.

ממצאים ממחקר משותף לדודזון ולאורן מאיירס מעניקים תוקף לטענות אלו. מסדרה של עשרות ראיונות עם עיתונאים בהווה ובעבר עולה שמודל הקריירה הדומיננטי כיום בשדה העיתונות הוא מודל "היזם הכפוי". עיתונאים רבים מדווחים על התובענות הרבה של העיסוק העיתונאי, המלווה בתנאי שכר ירודים. כן הם מציינים את העדרם של מסלולי קידום. העדר זה מביא לידי כך שעיתונאים רבים נפלטים מהעיסוק העיתונאי לטובת עיסוקים אחרים, בייחוד מקצועות תקשורת "שכנים", לעתים בשירות המקורות שסיקרו בעבר. הקריירה הקצרה של עיתונאים רבים מקשה על התפתחותם של עיתונאים בעלי ידע רחב ויכולת הערכה ביקורתית של מקורותיהם.

מסקנות

1. חברי הצוות אינם אופטימיים באשר לסיכויים לקיומה של עיתונות כלכלית ביקורתית ועצמאית בישראל בעתיד. הם גם מודעים למאמצים של עיתונאים בארגוני תקשורת רבים לסקר את הזירה הכלכלית באופן יצירתי וביקורתי, אך מדגישים את החסמים המוסדיים הרבים, שהופכים מאמצים אלו לתופעת מיעוט. מקצת החברים סבורים שיש לעשות מאמץ לבסס, לצד התקשורת המסחרית הקיימת, ארגוני תקשורת ציבוריים הן במימון ציבורי (למשל באמצעות אגרה) והן במימון פילנתרופי. ארגונים כאלו לא יחליפו את ארגוני התקשורת המסחריים, אך כפי שמדגים המצב בארצות-הברית, הם יכולים לתרום לשיח כלכלי פלורליסטי יותר. בעיקר הם עשויים לאפשר עיתונות חוקרת כלכלית "שרירית" יותר, הדורשת משאבים ניכרים ושכבות בידוד מהשפעות חיצוניות.

2. לנוכח מעמדם החלש של העיתונאים בישראל, רבים מחברי הצוות מכירים בחשיבות הניסיון של עיתונאים להתאגד בחודשים האחרונים במסגרת "ארגון העיתונאים בישראל". ארגון כזה יכול לתרום לחיזוק כושר המיקוח של עיתונאים מול מעסיקיהם, ובד בבד לקבל על עצמו את האחריות לקידומם המקצועי של עיתונאים בפרקטיקה עיתונאית ובמטעני ידע חיוניים לתחומי הסיקור שלהם.

3. העדויות המובאות במסמך זה לכך שהשקעה של ארגונים מסחריים במשאב האנושי מועילה גם לשורה התחתונה צריכה להניע גם בעלי ארגוני תקשורת מסחריים לחזור להשקיע בעיתונאים בהכשרה, בשכר ובתנאי העסקה נוספים, שכן השקעה כזו יכולה לתרום להפקת מוצר משופר ומושך יותר.

4. ההופעה של עיתונות כלכלית חדשה ויצירתית בצל המשבר הכלכלי הגלובלי גם היא יכולה לשמש מקור השראה לדפוסי סיקור כלכליים חדשים. דפוסים אלו מוסיפים לכרוניקה הכלכלית היומית הקשר היסטורי וגיאוגרפי רחב יותר, שיכול לספק לאזרחי המדינה את הכלים לנווט את עצמם בעולם כלכלי ומורכב, ואף לשנותו, ולא רק לשרת את הצרכים של קבוצות אליטה קטנות או של המערכת הפיננסית.

העיתונאי הכלכלי הנרי בלוג'ט טען לאחרונה ש"אם אתם רוצים להשקיע באופן אינטליגנטי, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא להתעלם מ-99.9% ממה שאתם שומעים בעיתונות הפיננסית".[1] מתוך דו"ח הצוות עולה התקווה שהקשבה של מערכת התקשורת ושל הקהל הצורך אותה לממצאים ולמסקנות הדו"ח עשויה לתרום, ולו במעט, להקטנת שיעור התוכן המיותר שעיתונות זו מפיקה – לתועלת החברה כולה.

ברשימה זו מובא תקציר של סדרת מאמרים שנכתבו לקראת כנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה 2012, שנערך על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והמסלול האקדמי, המכללה למינהל, מו"לים שותפים של אתר זה. המאמרים נכתבו במסגרת צוות בראשות ד"ר רועי דודזון שעסק בשאלה, "האם התקשורת בישראל חופשית?".

[1] H. Blodget, "Finally, Some Excellent Investment Advice: Don’t Play The Loser’s Game", Business Insider, December 24, 2011.