לכאורה אין קשר בין ההחלטה התמוהה בעניין צירופם של המנחים ה"מאזנים" לתוכניתה של קרן נויבך בקול-ישראל לבין החלטת הרשות השנייה להטיל סנקציות וקנסות כבדים על הערוצים המסחריים בשל "תוכן שיווקי". אבל רק לכאורה. למעשה יש קשר הדוק בין שתי הפרשות: בשני המקרים מדובר בהתערבות רגולטורית בעבודת התקשורת. ליתר דיוק – במקרה הראשון מדובר באי-התערבות רגולטורית של מוסדות רשות השידור בפארסה של החלטת הנהלת השידור הציבורי; ואילו במקרה השני מדובר בהתערבות יוצאת דופן של הרגולטור בפארסה הנמשכת של פרסום סמוי בטלוויזיה המסחרית.
שני המקרים – זה של אי-ההתערבות וזה של ההתערבות – מעידים יותר מכל על הכשל הרגולטורי המתמשך בתחום השידורים בישראל.
מימין: מנכ"ל רשות השידור הנוכחי, יוני בן-מנחם; מנכ"ל שידורי קשת, אבי ניר (צילומי ארכיון)
בשם האיזון הקדוש בכלי התקשורת הממלכתיים החליט מנהל הרדיו להוסיף מנחים לצדה של המגישה הדעתנית. ולא סתם מנחים, אלא מנחים מזוהים בעמדתם הפוליטית והחברתית. החלטה זו מעידה יותר מכל על עיוות מושג האיזון בחדשות או באקטואליה. האיזון אינו נוצר מרגע לרגע, או בתוך כל תוכנית. איזון בשידור נוצר לאורך זמן, לאורך תוכניות, בין מגישים ועיתונאים וכדומה.
אני מעז לומר שגם מנהל הרדיו מיקי מירו, שבעצמו מגיש תוכנית דעתנית זה שנים, מבין זאת. כלומר, החלטתו אינה נובעת ממניעים מקצועיים-אתיים אמיתיים, אלא ממניעים אחרים, פוליטיים כנראה. וזה בדיוק המקום שאליו אמורה להיכנס הרגולציה. במקרה זה מדובר במוסדות רשות השידור, שהם הרגולטור מטעם הציבור על השידור הממלכתי: מליאת רשות השידור, נבחרי הציבור במליאה והוועד המנהל.
איני מצפה לדבר מהמנהלים הממונים ברשות השידור, החל מהיו"ר אמיר גילת, שהיה בעברו עיתונאי ותיק ובעל זכויות, וכלה במנהל הרדיו מיקי מירו, שהיה שנים רבות כתב ומגיש ומנהל. שניהם ומי שביניהם הם מינויים מטעם, ועל כך כבר נכתב רבות. אבל איפה הם כל אנשי הציבור במוסדות הרשות, ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות? הלא הם אמורים לייצג אותנו. את כולנו. מדוע הם אינם מתערבים במחזה האבסורד הזה? מדוע אינם נותנים קריאת כיוון, לפחות מוסרית, למנהלים הממונים מטעם?
שתיקתם של רוב ממלאי התפקידים דלעיל ואוזלת ידם של האחרים שניסו להשמיע את קולם מעידות יותר מכל כי אין למעשה רגולציה ציבורית אמיתית על כלי התקשורת הממלכתיים. קול-ישראל וערוץ 1 הם "ממלכתיים" רק לכאורה, והרבה יותר "ממשלתיים". לא לכך כיוון חוק רשות השידור ולא לכך נועדו הגופים הציבוריים של רשות השידור.
ביחס להחלטת הרשות השנייה לקנוס במאות אלפי שקלים את זכייניות ערוץ 2 ו-10 ולפסול תוכניות שנמצא בהן פרסום סמוי: החלטה זו היא יוצאת דופן, כי כל מי שמצוי בתעשיית השידור המסחרי ובתעשיית הפרסום יודע שבשנים האחרונות כסף גדול מסתובב במתחם של מה שמכונה "תוכן שיווקי". מה שהתגלה עכשיו על-ידי הצוות הבודק של הרשות השנייה הוא רק טיפה בים. ולמרות זאת – צריך לומר כל הכבוד לאילת מצגר, מ"מ מנכ"ל הרשות, שאזרה עוז ומיצתה את הדין עם הערוצים המסחריים בעניין זה. צריך רק לקוות שמדובר בסנונית ראשונה.
מדוע החוק אינו מתיר תוכן שיווקי בערוצים המסחריים? הרי אלו משוועים לערוצי הכנסה נוספים כדי לקיים את עצמם. מדוע נצרכת רגולציה בתחום זה? התשובה מובנת מאליה: ההתנהלות הזו כרוכה בהטעיית הציבור, לעתים באחיזת עיניים של ממש. צופה חושב שהוא שומע דעת מומחה בתחום שמעניין אותו, ולמעשה הוא שומע בתוכנית הבוקר נציג של חברה מסחרית שיש לה אינטרס בנושא המשודר.
זוהי בדיוק אחת ממטרות הרגולציה: למנוע את הטעיית הציבור. ואכן, על-פי החוק ועל-פי כללי הרשות השנייה, אסור שיהיה פרסום סמוי. מדוע, אם כן, רק עכשיו? מדוע רק בצורה נקודתית? מדוע לא מבהירים לזכיינים שאסור זה אסור? ייאמר שוב: הרשות השנייה, כרגולטור ציבורי, כשלה בתפקידה בעניין זה במשך שנים. אם עכשיו יש תפנית – הרי צריך לברך את הרשות; אם זו רק הפגנת שרירים זמנית – חבל על הזמן.
זה שנים מסתובבת במסדרונות הפוליטיים והרגולטוריים התוכנית להקמת רשות תקשורת ישראלית שתשמש גוף רגולטורי ציבורי ועצמאי, האחראי על שמירת האינטרס הציבורי בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה. כמו בישראל – מאומה לא נעשה, למרות עשרות החלטות ממשלה בעניין זה. הגיע הזמן להעלות את הרעיון הנושן מן האוב, להקים רשות כזו, בתנאי שתהיה באמת ציבורית, באמת עצמאית, ובאמת מקצועית. שתי הדוגמאות שעליהן נכתב כאן הן רק המעט, שמעיד על הצורך החיוני ברגולציה חכמה והגונה לכלי התקשורת הישראליים כולם, ממלכתיים ומסחריים כאחד.
ד"ר אבשלום גינוסר נמנה עם סגל החוג לתקשורת, המכללה האקדמית עמק-יזרעאל