אז בן כספית ידע לגולל אתמול ב"מעריב" בדיוק נמרץ את מתווה ההתקפה האמריקאית על איראן. השלב הראשון יהיה מטר של עשרות או מאות טילי טומהוק שישתקו את הגנת הנ"מ ואת מרכזי העצבים של הצבא והשלטון האיראניים. אחריו יגיחו אל שמי איראן המפציצים האסטרטגיים האמריקאיים ויטילו על אתרי הפיתוח הגרעיני התת-קרקעיים פצצות אדירות, "מכסחות הבונקרים", וישמידו אותם. השלב הבא תלוי בתגובת האייתוללה חמינאי ועושי דברו: אם הם יסתפקו בפעולות התגוננות – תבליג ארצות-הברית; אם ינקמו על-ידי הבערת המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, יודע בן כספית לספר, ישובו המפציצים האמריקאיים ויהרסו את מרכזי השלטון, הצבא והכלכלה האיראניים, עד שהאסימון ייפול בטהרן.
גם שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" מציג תרחיש דומה, כשעיתונו מלווה את התיאור באינפוגרפיקה מאירת עיניים הממחישה בדיוק, על גבי מפה, את מתאר ההתקפה ויעדיה. המודיעין האיראני צריך רק לגזור ולשמור.
רוני דניאל, לעומת זאת, אמר אמש בערוץ 2 ששום תוכנית מבצעית אמריקאית לא הוצגה לישראל. לעמיתו דני קושמרו היה אמש סקופ מרעיש: בפתח מהדורת "יומן שישי" בישר לצופים כי ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (מיל') אהרון זאבי-פרקש, מתבטא לראשונה בסוגיית הגרעין האיראני וצופה תקיפה ישראלית בזמן הקרוב. חד-משמעית. עד שהגיע רגע הראיון עצמו. זאבי-פרקש נראה ונשמע בו זהיר ומסויג, והמליץ במפורש לא לתקוף עתה, אלא להמשיך לנהל את המשבר מול איראן באופן שאינו מוביל לעימות עם הבית-הלבן.
זו היתה גם עמדתו השקולה של עמוס ידלין, ראש אמ"ן הקודם, ברגעים שאיילה חסון בערוץ הראשון איפשרה לו לומר את דברו. הוא גם טען שהחלוקה בין מצדדי התקיפה למתנגדיה אינה בהכרח בין הדרג המדיני (כולו) לצמרת הצבאית (כולה). ואילו ארי שביט, באותו אולפן, בישר שהאופוזיציה העיקרית לנתניהו וברק בסוגיה האיראנית היא לשכת נשיא המדינה.
עמוס הראל, לעומת זאת, הדגיש אתמול ב"הארץ" את האפשרות שהאיום הישראלי בהתקפה קרובה על איראן אינו אלא חלק ממלחמה פסיכולוגית שמנהלים נתניהו וברק בצוותא כדי להרתיע את אחמדינג'אד ולדרבן את אובמה לשלוח את טייסיו. על התמונה הזו חלק אמנון אברמוביץ' בערוץ 2, שבכתב חידה שקרא מעל גבי הטלפרומטר הציג את אהוד ברק כמי שקורא תיגר על מנהיגותו של נתניהו.
ב"ישראל היום" קורא העורך הראשי עמוס רגב לתקשורת הישראלית, ולציבור כולו, להפסיק לדון בפומבי על דרכי ההתמודדות מול האיום הגרעיני האיראני. רגב ממליץ לסמוך על מנהיגי המדינה ולהפקיד בידיהם את ההחלטה הגורלית. מיניה וביה הוא פורש שורה ארוכה של טיעונים בזכות תקיפה מיידית על איראן, כשבדבריו מהדהדת עמדתו של ראש הממשלה. בין השאר הוא מגדיר את היחסים השוררים כיום בין ישראל לאיראן כמצב של מלחמה – ומתפיסה זו נגזרת, כמובן, המסקנה שהפצצת אתרי הגרעין אינה הכרזת מלחמה בוטה מצד ישראל, אלא מהלך מתבקש להסלמה האלימה שקיימת ממילא.
גם אהוד יערי, בערוץ 2, מבהיר לצופים שלא ישגו באשליות: בינינו לבין איראן ניטשת "מלחמה קרה", מלווה בפרצי איבה אלימים.
דן מרגלית ב"ישראל היום" נותן גיבוי להשקפת עורכו עמוס רגב וטוען שאין לדון בסוגיה האיראנית בפומבי, לבד מאשר בדילמה העקרונית שהיא מציבה – הפצצה או פצצה. כיצד ניתן להפריד בין דיון ציבורי על ההחלטה העקרונית לבין השלכותיה המעשיות על גורלו ורווחתו של האזרח מן השורה – לדן מרגלית פתרונים.
ולהבדיל, הסופר דויד גרוסמן תוהה ב"הארץ" כיצד זה מפקיר הציבור הרחב את גורלו ושלומו בידיו הבלעדיות של בנימין נתניהו. מול תפיסתו הפסקנית של עורך "ישראל היום", השוללת מכל וכל את העיסוק התקשורתי הגלוי באפשרות פתיחתה של מתקפה ישראלית על איראן, מוטרד גרוסמן מהאדישות שמגלה הציבור לנוכח כוונתו של ראש הממשלה לממש את האפשרות הזו. מדבריו של גרוסמן עולה שאלה נוקבת: כיצד זה משלימה החברה הישראלית עם האפשרות שהחלטתו של איש אחד, ראש הממשלה, תמיט עליה פורענות קשה שלא היתה כמותה מאז קום המדינה.
געגועיו של עמוס רגב לארצות-הברית של שנות ה-40 של המאה הקודמת מעידים על תפיסת מציאות מטרידה. ירושלים של 2012 אינה וושינגטון של 1942, ובנימין נתניהו אינו פרנקלין דלנו רוזבלט. זאת ועוד, מבצע צבאי נקודתי שיזם רוזבלט בחשאי, במענה על ההתקפה היפנית על פרל-הארבור, שאותו מביא רגב במאמרו כדוגמה להתנהלות שלטונית ותקשורתית נכונה, אינו דומה בשום מימד לכוונותיו המוצהרות של נתניהו למנוע בכל מחיר התחמשות גרעינית של איראן.
סילוק האיום האיראני הוא נושא מרכזי במצעו המדיני של נתניהו בשנים האחרונות, ומובן מאליו שעניין זה, המגיע עתה לצומת של הכרעה, יעמוד בלב הדיון הציבורי. זכותם של אזרחי ישראל – וחובתה של התקשורת, שהיא הזירה שבה מתנהל השיח בסוגיות הלאומיות – לדון וגם להכריע בשאלה הגורלית, האם לפתוח במלחמה על איראן.
טיבה של ההכרעה וההיקף האפשרי של השלכותיה מזמינים מעורבות ציבורית רחבה בתהליך קבלת ההחלטות. רק עם אדיש או כנוע מפקיד הכרעות יזומות בסדר גודל כזה בידי איש אחד או שניים. לכן התקשורת רק ממלאה את תפקידה במסך שהיא מרימה מעל הדיונים בנושא זה ובבימה הרחבה שהיא מעמידה כדי לנהל על אודותיו שיח פתוח וחופשי.
העובדה שהשיח מגוון, מתעתע וגם מלא סתירות מעידה על מורכבותה של הסוגיה, כמו גם על טיבה של התקשורת, המשמשת לא פעם מושא למניפולציות ואמצעי להעברת מסרים סמויים. מכך אין מנוס; חרף זאת, עדיף לאין ערוך דיון ציבורי באופציית ההתקפה על איראן מאשר קבלה צייתנית של גרסאות השלטון והחלטותיו בעניין זה.