שלושת סניגוריו של דני דנקנר, יחד עם שלושת נציגי התביעה הכללית, זעו באי-נחת על מושבם לנוכח נזיפתו של השופט צבי גורפינקל: "למה אני צריך לקרוא את כל עדויות התביעה בעיתונים? זה לא תקין. אולי אקרא מחר גם את עדויות ההגנה ואחר-כך אתראיין לרשת שלישית ואתן את פסק הדין".

ההערה הושמעה ביום חמישי שעבר, בפתיחת משפטו של יו"ר בנק הפועלים לשעבר בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. שבוע לפני כן הוגש כתב האישום נגד דנקנר, ובתוך זמן קצר נפרשו בעיתונים העדויות שסיפקו למשטרה כמה עדים: בעלת הבנק שרי אריסון, היו"ר שקדם לדנקנר שלמה נחמה והמנכ"ל לשעבר צבי זיו.

נזיפתו של גורפינקל על הדלפת חומרי החקירה ראויה לבחינה. האם הדבר אסור או מותר? ואם מותר, מדוע ננזפו עורכי-הדין? השופט, אגב, טרח להבהיר: "אין לי טענות לעיתונאים, תפקידם לקבל הדלפות ולפרסם. יש לי טענות למי שמסר את החומר". העיתונאים פעלו במסגרת החוק והאתוס שהנחיל ה"ניו-יורק טיימס", לפרסם "כל דבר הראוי לדפוס".

המחוקק לא אסר על הדלפה כזאת. הסניגורים מוחתמים בעת קבלת חומרי החקירה, לפני שימוע או לפני הגשת כתב אישום, על מסמך סטנדרטי שלפיו אין לעשות בו שימוש אלא לצורכי המשפט. ברקע מרחפות הגבלות חוק מתחום הסוביודיצה ופגיעה בפרטיות שהפרסום עלול להפר. אבל הוראת חוק מפורשת אינה קיימת.

במשרד המשפטים שוכבת כבר תקופה ארוכה יוזמת חוק שלפיה עיתונאים שיפרסמו חומרי חקירה מודלפים, ללא אישור בית-המשפט, צפויים לשנת מאסר. המדליפים, אם ייתפסו, צפויים גם הם להישלח לכלא; עובדי מדינה (שוטרים, פרקליטים) לשלוש שנים, סניגורים לשנה אחת. סניגורים הופכים לחשודים בהדלפה אחרי שהם מקבלים את חומרי החקירה לידיהם. לפני כן, הם בבעלותה של המדינה. נציגיה הודו לא פעם באפשרות שההדלפות יצאו ממנה והבטיחו לא פעם לבדוק ולחקור. כשהחומרים בידי שני הצדדים, מקובל להכחיש ולזרוק את ה"אשמה" על הצד השני.

הצעת החוק, שעוררה סערה בשעתה, נגנזה בינתיים. אולי יש בכך להעיד שהמחוקק אינו ממש נרעש מההדלפות. כשהמחוקק נרעש, הוא יודע מה לעשות. בעקבות פרסום הקלטת המביכה שבה בלע עופר נמרודי מסמך במהלך חקירה, תוקן החוק ונאסר פרסום קלטת אודיו או וידיאו מחדרי חקירות אלא באישור בית-המשפט. הרחבה דומה של האיסור גם לפרסום חומרי חקירה כתובים אינה קיימת, בינתיים. על עובדי מדינה חל איסור חוקי להדליף, אך חקירה לאיתור מדליפים נפתחת במקרים נדירים ביותר – ומתאימים פחות, כמו המצוד אחר עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ'. גם הסוביודיצה, שעשוי להיות רלבנטי בפרסום מוקדם של עדויות, הפך מזמן לאות מתה.

מצד שני, ניתן להבין את כעסו של השופט גורפינקל. הוא רוצה לקיים הליך נקי ככל שניתן. הוא לא רוצה משפט שמנוהל בתקשורת, הוא לא רוצה לזהם את המשפט בסוג של קרקס מתוקשר שהגיע לשיאו בפרשות קצב ורמון וגונה בחריפות בפסקי הדין של בתי-המשפט השונים, כולל העליון, שעסקו בהן.

זכורה במיוחד הפסקה שהקדיש השופט אדמונד לוי לנושא בבג"ץ נגד הסדר הטיעון עם קצב: "עוד קודם שעזב מסמך משפטי את שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, נפרש הוא באותיות של קידוש לבנה מעל דפי העיתון היומי. פרטים מוכמנים מחדרי חקירות נמסרים במהדורות הערב. ראיות, שמקומן בתיקי חקירה, נחשפות בידי כתבים בשמם של 'מקורות יודעי-דבר'".

לימים הזדמן ללוי לעשות מעשה. אביגדור ליברמן עתר לבג"ץ שיורה לפרקליטות לחקור את ההדלפות נגדו, במיוחד ליואב יצחק ול"הארץ". הפרקליטות סירבה מחשש לפגיעה בקציני משטרה ובחיסיון העיתונאי. לוי לא התרשם ופסק: "לאחר שעיינו בתגובת המדינה, ומשמצאנו כי אין מחלוקת על כך שמסמך מוכמן מתיק החקירה בעניינו של העותר הודלף לתקשורת, נראה לנו כי טוב יעשה המשיב אם יורה להוסיף ולחקור בעניין". הפרקליטות החלה בחקירה, אולם זו עלתה על שרטון בדמות החלטתה של השופטת חגית מאק-קלמנוביץ מבית-משפט השלום, שסירבה להוציא צווים למסירת נתוני תקשורת (לזיהוי השוטרים-עיתונאים המשוחחים).

ליברמן עתר שוב לבג"ץ, והשופט אליקים רובינשטיין, שכיועץ משפטי לממשלה ניהל את המרדף אחרי גלט-ברקוביץ', החליט הפעם להסתפק בביקורת נוקבת, אבל לא להורות על המשך החקירה: "קשה שלא לבטא אי-נחת מהתנהלות הרשויות ומן הטיפול בהדלפה שעליה נסבה העתירה. התופעה של הדלפה מחדרי החקירות, בעיקר בחקירות רגישות ומתוקשרות, היא רעה חולה. בכך יש לפגוע לא רק בזכות החשוד להליך הוגן, אלא גם באינטרס הציבורי בניהול חקירה תקינה שתניב תוצאות, וכן באמון הציבור ברשויות האכיפה והתביעה, שהחקירה היא אובייקטיבית ונטולת משוא פנים, וכי ההליך נקי וחותר לחקר האמת".

הביקורת הנוקבת הזו של בתי-המשפט, שאליה הצטרפה הנזיפה של גורפינקל, מנוגדת לרפיון החקיקתי והאכיפתי שמשלים למעשה עם ההדלפות, ולפחות לא נלחם בהן ברצינות. ניתן לראות בה נורמה שבתי-המשפט מנסים להנחיל באמצעות התרעות חוזרות ונשנות על חומרת התופעה. הכנסת ורשויות האכיפה (המשטרה והפרקליטות) שותפות אמנם למחאה, אך אינן עושות דבר בנדון ומעדיפות שלא לפתוח חזית מול התקשורת.

כל אחד רשאי לבחור את הסיבה המשוערת מבין השלוש המוצעות להלן: כיבוד חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת; הרשויות מעדיפות את המשך שיתוף הפעולה שמגייס את התקשורת לעמדות התביעתיות; ואולי, כרגיל, הן מפחדות להסתכסך עם העיתונאים.