הגילוי כי "פאטמה וארדי", הסטנדאפיסטית הבדואית מ"כפר יוסיף", אינה אלא גילה צימרמן (צימרמן!) מרמת-גן מדהים וצפוי גם יחד. מצד אחד, קשה להבין כיצד מוסף סוף-השבוע של המדינה נפל כך בפח, תוך גילוי רשלנות עיתונאית מרהיבה שכזאת. מצד שני, מדובר, כזכור, במסורת שתחילתה ב-2000 עם "השרוף", חיים צינוביץ', כך שייתכן שב"7 ימים" מקפידים על קידום של מתחזה והשפלה פומבית של המוסף בכל עשור.

אלא שצריך לזכור כי הפשלה של פאטמה אינה שייכת רק ל"7 ימים". תוכנית הבוקר של רשת, על תקן מסלקת האייטמים של הפרינט, נפלה גם היא בפח כשאירחה את צימרמן בלי לחשוף את ההתחזות. בינתיים לא לגמרי ברור אם משה טימור (בעל עבר עשיר בעולם המתיחות של ילדותנו), שלצימרמן-פאטמה יש פינה קבועה בתוכנית הרדיו הלילית שלו, גם הוא בין הנמתחים, או שמא דווקא בין המותחים.

הנפילה של "7 ימים" אינה רק הבעיה של המוסף עצמו; לא רק משום שהיו נמתחים נוספים, אלא בעיקר משום שבמצבה הנוכחי של העיתונות הישראלית, דומה כי כלי תקשורת רבים אחרים היו נופלים באותו הפח, ובקלות. יותר מכך, חשיפתם של שקרנים ומתחזים בעיתונות – בין אם אלו מושאי סיקור או דווקא המסקרים – חושפת במקרים רבים את תשתיות היסוד שעליהן נסמכת הפרופסיה העיתונאית, כמו גם את מגבלותיה.

כדי להבין את האופן שבו העיתונות נוהגת בשקרנים ובמתחזים חשוב לזכור כי עיתונאים אינם רק עמיתים-מתחרים בגילדה עם קודים מקצועיים משותפים (פחות או יותר), אלא גם חברים בקהילה פרשנית. התפיסה המקצועית המקובלת על העיתונאים (המערביים, בעיקר) שמה דגש על האופן שבו עיתונאים פועלים כיחידים המסקרים את המציאות החברתית בהווה באופן עובדתי, "כמו שהיא", תוך תחרות מתמדת בין ארגונים לבין עיתונאים.

התפיסה הקהילתית, המשלימה, מתמקדת באופנים שבהם עיתונאים מפרשים את המציאות וממקמים אותה בתוך הקשרים ארוכי טווח. יותר מזה, הגישה הקהילתית שמה דגש על השיח העיתונאי הפנים-מקצועי, שמתוכו לומדים עיתונאים, באופנים גלויים ובעיקר סמויים, מהן חדשות, כיצד יש לסקר אותן ומהי המורשת המשותפת לבני ולבנות הקהילה. בהקשר הזה יש לחשיפה של שקרנים ומתחזים, בעיקר מתוך הקהילה העיתונאית עצמה, תפקיד מרכזי בכינון האתוסים המרכזיים של הקהילה העיתונאית ובסיפורים שעיתונאים מספרים על עצמם.

בהכללה, ניתן למנות שלושה סוגים של מופעי שקרנות והתחזות בעיתונות. במקרה הראשון, שניתן לכנות "השקר הפנימי", השקרן הוא העיתונאי עצמו. אלה הם המקרים הזוכים להבלטה הרבה ביותר ולדיונים המעמיקים ביותר בתוך הקהילה העיתונאית. כך, למשל, ניתן למנות בעשורים האחרונים את השערוריות שהתחוללו בעיתונות האמריקאית לאחר שהסתבר כי כתבות שפירסמו ג'אנט קוק "בוושינגטון פוסט", סטיבן גלאס ב"ניו-ריפבליק" וג'ייסון בלייר ב"ניו-יורק טיימס" היו בדויות לחלוטין, או בחלקן הגדול.

כתבת "השרוף" במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 2000

לריטואל הפנים-עיתונאי המתלווה לחשיפת השקרן הפנים-עיתונאי יש כללים ידועים מראש: תחילה הוקעה גורפת של השקרן, בהמשך תחקיר פנימי של כלי התקשורת, ובסיום – התגבשות קונסנזוס בקרב הקהילה העיתונאית על אודת בעיית העומק שנחשפה עם גילויו של השקרן.

הנקודה האחרונה מרתקת במיוחד משום שהאופן שבו הקהילה העיתונאית בוחרת למסגר את "הסיפור הגדול יותר" שמאחורי סקנדל העיתונאי השקרן מלמד הרבה על מה שמטריד אותה כקהילה.

כך לדוגמה, במקרה של קוק, שפירסמה דיוקן מכמיר לב, זוכה פרס פוליצר ובדוי לחלוטין על אודות ילד בן 8 המכור להרואין, נטה השיח העיתונאי למסגר את הבעיה "הגדולה יותר" שנחשפה כתולדה של מדיניות אפליה מתקנת (קוק היא שחורה), במקום למשל, במורשת הבעייתית-בחלקה של סיקור פרשת ווטרגייט, שהפכה את השימוש במקורות אנונימיים למתירני יותר מכפי שהיה נהוג לפני כן. התייעצות עם ותיקים ובקיאים ממני העלתה באוב כמה תקריות עבר של עיתונאים ישראלים שפיברקו דיווחים או שידכו תצלומים ישנים לאירועים חדשים שבהם לא נכחו. ועדיין, למיטב ידיעתי, טרם נחשף בישראל מקרה של עיתונאי שקרן מסדר הגודל של קוק, גלאס או בלייר. ייתכן שהעיתונאים הישראלים ישרים יותר וייתכן שמנגנוני הבקרה הפנימיים רגישים פחות (או שמא מנגנוני ההשתקה הפנימית פעלתניים יותר).

את הסוג השני של מופעי שקר בעיתונות ניתן לכנות "השקר החיצוני הלא-שגרתי". במקרה דנן, לא העיתונאי הוא השקרן, כי אם המקור הבודה סיפור חיים שלם שיש לו אחיזה קלושה במציאות, אם בכלל, כדי להפוך למושא סיקור אטרקטיבי יותר. בקטיגוריה הזאת ניתן לכלול, בין השאר, את השקרים שפיזרו גילה צימרמן, סטנדאפיסטית בדואית ואם ל-17 ילדים, וחיים צינוביץ', זמר מזרחי חבוש כולו ומצויד בסיפור חיים קורע לב.

במקרים כאלה, ההוקעה של העיתונאי לרוב אינה גורפת (שהרי המקור הוא ששיקר) והשקר אינו ממוסגר ככשל מבני, אלא כמעידה חד-פעמית. ואולם, לטעמי, דווקא המקרים שבהם השקרן או המתחזה הם המקורות ולא העיתונאים הם אלו שמצליחים להציף אל פני השטח את בעיות העומק של הקהילה העיתונאית.

העובדה שפעם אחר פעם מושאי סיקור מצליחים למכור סיפורי חיים סנסציוניים ובדויים לחלוטין לעורכים ולכתבים מלמדת על סוגי הסיפורים המעניינים את העיתונאים, כמו גם על התלות הכמעט מוחלטת שלהם ב"סובסידיית המידע" שמעניקים היחצנים. הדבר ניכר במיוחד בתחומי התרבות והבידור, שבהם התחקירים העצמאיים נדירים יחסית וההסתמכות על היחצנים רחבת היקף.

מעבר לכך, הדמיון שבין סיפוריהם של פאטמה והשרוף אינו מקרי: השרוף שותק ברגליו לאחר נפילה מפיגום, נשרף מפיצוץ בלון גז והתגורר לבדו בצריף בחשכת הפרדסים של רמלה. אה, כן, היה לו גם מבטא מזרחי כבד. פאטמה מתגוררת בכפר מומצא בגליל והיא אחת מארבע נשים החולקות בעל מתעמר אחד. אלא שפאטמה מעבירה את הבעסה בסבבה ויש לה בפחון אפילו ציור שקיבלה במתנה ממנשה קדישמן.

"פאטמה ווארדי, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה". הכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"

מה שזועק משטף המידע שהופיע בשתי כתבות הדיוקן הללו הוא השילוב הקטלני שבין מופרכות לסטריאוטיפיות. רוחות רפאים נכות בפרדסי רמלה וסטנדאפיסטיות בדואיות עם טאץ' של הומור יידישאי מתקיימות רק בתודעה העיתונאית-תל-אביבית-ברנז'אית. וכך, מה שמטריד כל-כך בשני המקרים הללו הוא האופן שבו הם חושפים את ההומוגניות של הרקע שממנו צמחו העיתונאים והעורכים הבכירים, או לפחות את ההומוגניות של האופן שבו העיתונאים הללו תופסים את החברה הישראלית: נקל לשער שנוכחות של חובב מוזיקה מזרחית כבדה או מי שיש לו היכרות כלשהי עם העדה הבדואית במערכת המוסף היתה מספיקה ליירוט התרמיות.

מה שמביא אותנו אל הסוג האחרון של השקר העיתונאי, שאותו ניתן לכנות "השקר החיצוני השגרתי". הכוונה כאן אינה לשקרים פנטסטיים שטווים בעמל אמני שוליים צמאי פרסום, אלא דווקא לשקרים הקטנים, היומיומיים, שמפריחים מי שיש להם גישה כמעט בלתי מוגבלת לכלי התקשורת: ראש הממשלה המדווח על "שיחות מצוינות" עם הנשיא האמריקאי, שר האוצר המכריז בלי למצמץ כי לא יהיה פיחות, הרמטכ"ל הפורש המצהיר כי אין לו כל כוונה להיכנס לפוליטיקה, ושחקן הקולנוע המתפייט על אודות העבודה הנפלאה על סט הצילומים, בחברת אנסמבל שחקנים נטולי אגו.

בניגוד למקרים הקודמים, כאן אמירת השקר אינה נתפסת כשבירה של הכלים, אלא דווקא כחלק אינטגרלי מכללי המשחק. במקרים שכאלה, חשיפת האמירה כשקר בוטה (הנשיא האמריקאי מסנן את ראש הממשלה וניאץ אותו בפייסבוק, הפיחות אכל את החסכונות, הרמטכ"ל נסע מהבקו"ם לפריימריז וחילוקי הדעות על הסט הסתיימו בחדר מיון) לא תביא לניתוק היחסים בין המערכת העיתונאית לבין השקרן, כמו שקורה בדרך כלל במקרים הקודמים. אין ניתוק קשר משום ששקרים מן הסוג הזה נתפסים כחלק מהרוטינה.

מקרים מן הסוג השלישי חושפים את היחסים המורכבים שבין עיתונאים למקורות המידע שלהם: לעתים העיתונאי הנפגע אינו יכול לקטוע את הקשרים עם המקור שהכשיל אותו משום שהמקור חיוני ומרכזי מדי, ולעתים השקר השגרתי הוא קו-פרודוקציה של המקור ושל העיתונאי, המשרתת את צרכיהם של שני הצדדים.

כך למשל במהלך עונת המלפפונים הספורטיבית נוהגים עיתונאי ספורט לפרסם ידיעות מופרכות על אודות רכישות עתידיות של שחקנים, תוך שהם יודעים היטב שלמידע אין כל בסיס וכל תכליתו להעלות את מחירו של השחקן בשוק ההעברות. וכך השחקן מרוויח השבחה של ערכו, העיתונאי מרוויח כותרת ומשמר את יחסיו עם סוכן השחקנים, ורק קהל צרכני התקשורת נותר עם סיקור חדשותי מבית-מדרשה של פאטמה וארדי.

ד"ר אורן מאיירס, מרצה בכיר בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, ראש תוכנית (יחד עם ד"ר רועי דודזון) ה-MA בלימודי מדיה לאנשי תקשורת