יום אחד נטל העיתונאי יהודה ליטני את שפופרת הטלפון וחייג לח"כ יהודה בן-מאיר כשהוא מתחזה לשר החקלאות אריק שרון. ליטני הוא חקיין מופלא ויכולתו לדבר בקולו של שרון ובאינטונציה המיוחדת לו היתה מושלמת. בן-מאיר אכן נפל בפח. ליטני, בשמו של שרון, תהה על נאום שנשא בן-מאיר בכנסת ושבו מתח ביקורת על התנהלותו של שר החקלאות. שרון (כלומר, ליטני) שאל את בן-מאיר כיצד העמדה שהציג מתיישבת עם יחסה המסורתי של המפד"ל (בן-מאיר היה אחד ממנהיגיה) להתיישבות בשטחים. בן-מאיר נלחץ: הוא גימגם קצת, ניסה לתרץ את תפיסת העולם שייצג בנאומו והבטיח לבן-שיחו שבבסיס, השקפותיהם זהות.

בסניף "הארץ" בירושלים, שממנו ניהל ליטני את השיחה, היתה שמחה גדולה: המתיחה הצליחה מעל למשוער, בן-מאיר נחשף ברגע האמת והובך, וכשרון החיקוי של ליטני קיבל אישור מחודש. כעבור כמה דקות התקשר ליטני לבן-מאיר פעם נוספת, הזדהה בשמו ובתפקידו וגילה לו כי היה קורבן למעשה קונדס. בן-מאיר קיבל את המהתלה ברוח ספורטיבית. ליטני לא עשה בה שימוש עיתונאי כלשהו. האירוע הקטן הזה נותר אפיזודה פנימית בסניף האינטימי של "הארץ" ברחוב החבצלת בירושלים.

מייקל כריסטיאן ומל גרייג מתראיינים לערוץ 9 האוסטרלי לאחר היוודע דבר התאבדותה של קורבן המתיחה שלהם (צילום מסך)

מייקל כריסטיאן ומל גרייג מתראיינים לערוץ 9 האוסטרלי לאחר היוודע דבר התאבדותה של קורבן המתיחה שלהם (צילום מסך)

גם מייקל כריסטיאן ומל גרייג, שני השדרים האוסטרלים שהתחזו השבוע למלכה אליזבת ולבנה, יורש העצר הנסיך צ'רלס, כשטילפנו לבית-החולים בלונדון שבו היתה מאושפזת הדוכסית קייט מידלטון, יכולים היו להסתפק בהצלחתם להטעות את האחות המסכנה, ג'קינתה סלדנהא, ולהותיר את המבוכה שגרמו לה בין כותלי תחנת השידור ביבשת הרחוקה. אבל זו, כמובן, משאלת לב נאיבית: עולם המושגים התקשורתי של דצמבר 2012 רחוק כמרחק שבין סידני ללונדון מסולם הערכים ומהמזג העיתונאי של יהודה ליטני ועמיתיו בירושלים של שנת 1978.

ובכל זאת, ההשוואה הזו תקפה במידה מסוימת: ליטני לא טילפן לבן-מאיר כדי לחלץ ממנו מידע ממשי שיש בו עניין ציבורי. הוא ביקש להשתעשע ולגרום נחת לקומץ עמיתיו שהיו נוכחים במעמד ההוא. הוא ניצל הקשר אקטואלי – המו"מ לשלום עם מצרים שבו התערב השר שרון בדרכו המיוחדת, באופן שגרם לבן-מאיר למתוח עליו ביקורת – כדי להביך חבר-כנסת.

שני השדרים מאוסטרליה פעלו בנסיבות דומות: הם נאחזו באירוע גלוי לעין – הודעת ארמון בקינגהם על הריונה של קייט – כדי לבצע מתיחה. פנייתם היתה מעשה משובה, הם ציחקקו וצהלו כשהתברר שהאחות אכן מעבירה אותם לחדרה של הדוכסית המאושפזת, המידע ששאבו מהשיחה הקצרה שניהלו עם האחות הפרטית היה זניח. המעשה עצמו, הצלחת ההתחזות, הוא שרומם את רוחם והוא שהפך לאייטם חדשותי שהתפשט במהירות הבזק מקצה העולם אל קצהו.

לגיטימי, לכן, לשאול אם התנהלותם של שני השדרים היתה ראויה, גם בעידן התקשורתי הפרוץ של המאה ה-21. השאלה במקומה גם כאשר מתעלמים מהתוצאה הטרגית של המעשה. במלים אחרות, האם מלכתחילה התחזות שהיא יותר סטוץ מבדח מאשר מהלך עיתונאי אמיתי ראויה לפרסום בהקשר חדשותי.

אנשי תקשורת טענו בדיעבד, לאחר שהתברר שהאחות סלדנהא התאבדה כדי לחסוך לעצמה את ההשפלה, שמתיחות מסוג זה מקובלות בתחנות רדיו וטלוויזיה, ולכן אין לבוא אל כריסטיאן וגרייג בטענות. לנימוק הזה יש תכונות של בומרנג אוסטרלי: אם כל העניין היה מתיחה בלבד, מין הימור נועז של שני שדרים עליזים, מדוע הוא הוצג על-ידיהם ועל-ידי תחנת השידור שבה הם מועסקים כחדשה מרעישה?

לא המידע הבנאלי ששאבו השניים מהאחות הפרטית ("הדוכסית ישנה עכשיו, היא חשה בטוב, היא קיבלה עירוי נוזלים, היא התייבשה קצת") הביא את התהודה התקשורתית העצומה, אלא עצם הצלחת המבצע: קירות המבצר האמורים לגונן על פרטיותו של בית-המלוכה נפרצו הודות לתושייתם של שני השדרים.

התחזויות עיתונאיות הן פרקטיקה מוכרת הגוררת איתה שאלות אתיות לא פשוטות. "העין השביעית" עסק בכך לא פעם ("עיתונות בתחפושת", "טובלים ושרץ בידם"). גם מי ששולל בעיקרון את השימוש בטכניקה הזו – בגלל הרמאות המונחת בבסיסה, בגלל החלופה הנוחה שהיא מציעה לעיתונאים עצלים, מפני שהיא יוצרת מצב של פרצה הקוראת לגנב – עושה אבחנות בין מקרים שבהם ההתחזות היא אמצעי עיתונאי נסבל לבין מקרים שבהם היא התנהלות פסולה מכל וכל. דבר אחד הוא להשחיל מטען דמה לנתב"ג כדי להמחיש את חולשתה של חגורת האבטחה סביבו, ודבר אחר לחלוטין הוא להתחפש לסוכן נדל"ן רק כדי להציץ לחדרי השירותים של שר הביטחון אהוד ברק בדירת היוקרה שלו בתל-אביב.

אמש הופיעו מייקל כריסטיאן ומל גרייג על מרקעי הטלוויזיה בכל רחבי תבל, פניהם שטופי דמעות, והביעו צער על התוצאה הקטלנית של התנהלותם. הם העידו על עיסתם: "זו היתה מתיחה. רק רצינו שתהיה בידנו תגובה מוקלטת של האחות בבית-החולים בלונדון כדי שנוכל לשבץ אותה, למשך עשרים שניות, בשידור". השניים מיקמו את המעשה בהקשרו הנכון: הם ראו בו עניין בידורי, משהו בסגנון "פספוסים" של יגאל שילון, לא פעולה עיתונאית במובנה המקובל. אלא שבתוכניות כאלו נהוג להשיג את הסכמת קורבן המתיחה לשידורן.