השבוע אישרה ועדת השרים לחקיקה את הצעת החוק לאיחוד רשויות הפיקוח על הטלוויזיה: הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו והמועצה לשידורי כבלים ולוויין. הצעת החוק, המבקשת להקים גוף חדש בשם "הרשות לשידורים מסחריים", היא פרי עבודה של שר התקשורת הקודם משה כחלון, שאומצה על-ידי השר הנוכחי גלעד ארדן.

כדאי להצהיר מיד: תחום השידורים בישראל מתאפיין בריבוי רשויות אסדרה ובכפילויות מיותרות, והאיחוד הוא הכרחי. עם זאת, כדאי להתבונן בהצעה דרך שתי עדשות. ראשית, דרך עדשת ההווה הקטנוני, הפוליטי. שנית, דרך עדשת העתיד. שתי ההתבוננויות הללו מעלות ממצאים מטרידים.

הצעת החוק הנוכחית קובעת שהרשות המאוחדת תוקם כגוף פנים-ממשלתי בתוך משרד התקשורת. אפשר להתווכח אם הנקודה הזאת כשלעצמה מבטאת מגמה של חיזוק של השליטה הפוליטית בגוף הכלאיים החדש. הרי המעורבות הפוליטית בעבודתה של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שהיא רשות סטטוטורית חוץ-שלטונית, כפי שבאה לידי ביטוי למשל בסאגת ערוץ 10, נעשתה מהמקפצה ואפילו לא מתוך פנים הבריכה. לעומת זאת, גם רשות פנים-ממשלתית יכולה לפעמים להיות עצמאית ונטולת פניות. מה יקרה אכן עם הגוף החדש? על כך אפשר ללמוד מקריאה בתוך הצעת החוק פנימה.

השר ימנה, השר יקבע, השר יגבה

המועצה לשידורים מסחריים תמונה ישירות על-ידי הממשלה. יו"ר המועצה, שיהיה גם מנכ"ל הרשות, יהיה מינוי של שר התקשורת. אותו יו"ר יכול להיות בעל ניסיון של עשור בתחום התקשורת ללא כל ניסיון ניהולי, כלומר להיות "עיתונאי חצר" נאמן. אמנם בהצעה נקבע כי תקציב הרשות החדשה ייקבע בחוק תקציב שנתי בסעיף תקציב נפרד, אבל קשה להניח שהשפעת האוצר על גוף הפיקוח לא תהיה אדירה.

בדברי ההסבר להצעת החוק כתוב שזכייניות הטלוויזיה יפסיקו לשלם דמי זיכיון ויחסכו עשרות מיליוני שקלים בשנה. אבל תזכיר החוק מעניק לשר התקשורת סמכות לקבוע אגרות שנתיות שמורשה לשידורים יחויב לשלם בעד שידוריו. אכן, הכסף יועבר לאוצר המדינה ולא לרשות השנייה, אך מעבר לאחיזת העיניים, הפוליטיקאים מייצרים ערוץ חדש לשליטה ישירה בגופי הטלוויזיה והרדיו המפוקחים.

ומה באשר לחברות החדשות של זכייניות הטלוויזיה, ציפור נפשו של השיח הציבורי בישראל? לפי המצב הקיים, בעלי המניות של חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 הם הזכייניות (60%) והרשות השנייה (40%). הצעת החוק מבקשת להפוך את הזכייניות לבעלות המניות היחידות בחברות החדשות. הסיבה המקורית לחלוקת המניות במצב הקיים היתה הרצון לשמור מעורבות של הרגולטור כמייצג האינטרס הציבורי בגופים מסחריים המשדרים חדשות. המהלך המוצע, מעבר לכך שהוא מבטא התפרקות מחובת ההגנה על השיח הציבורי, יחייב אישור של מנכ"ל הרשות החדשה לתקציב השנתי של חברות החדשות. כבר אמרנו קודם שהמנכ"ל הזה הוא מינוי פוליטי?

בין אובססיה לצדקנות

ובכן, ההווה מטריד למדי. אנחנו אמורים להסתפק בתקווה שמנכ"ל הגוף החדש יהיה אדם מקצועי ואציל, על אף שאין בחוק שום ערובות לעצמאות מספקת שלו. אנחנו אמורים לקוות שחברי המועצה הציבורית יהיו משמעותיים יותר, בכירים יותר, מקצועיים יותר, מאלה הנוכחיים, שמרבית מה שאפשר לשמוע לגביהם נוגע לדיונים עקרים, מריבות מתוקשרות וועדות חסרות סמכות.

ומה באשר לעתיד?

בהודעת דובר משרד התקשורת בנוגע לאישור הצעת החוק כתוב כי מדובר בצעד ראשון לקראת הקמת רשות תקשורת. אשרי המאמין. ניגוד העניינים האינהרנטי, שידרוש משר תקשורת לוותר על המשרד שלו לטובת רשות תקשורת, ככל הנראה יגבר בעתיד הנראה לעין על סגירת המשרד. וזה לוז העניין: עידן ההתלכדות אינו עוד חזון רחוק, אלא מציאות קיימת. משרד התקשורת טרם הצליח לגבש תשובה משכנעת, ולו ראשונית, לשאלה כיצד להתמודד עם מגרש המשחקים העקום שנוצר כתוצאה מקיומם של שירותים זהים שכמה מהם מפוקחים ואחרים לא. האם הסוסים ברחו כבר מן האורווה, או שיש על מה להגן, ואם כן, על מה, ומי היא הרשות שטוב שתעשה זאת?

ההתמקדות האובססיבית בהסדרת הערוצים הקיימים, ללא מתן אופק מספק ביחס לאסדרה עתידית, יכולה להתפרש בשלוש דרכים. ראשית, בורות וחוסר הבנה של מצב השוק. שנית, סיקור היתר של אסדרת התקשורת בתקשורת עצמה – מה שנותן למקבלי ההחלטות מצג מנופח באשר לחשיבות האסדרה. אני מעדיפה להניח שאף אחת מהפרשנויות הללו אינה נכונה. שלישית, תפיסה רומנטית-אוטופית של תפקיד רשויות האסדרה, כאילו הן המגינות האחרונות של ציבור צופי הטלוויזיה, כאילו הן אלו המסוגלות להגן עליו מנקודת מבט חינוכית-ערכית ולא רק צרכנית.

כשל האכיפה המתמשך בנוגע לתוכן שיווקי בטלוויזיה, הריאליטי הממלא את המסך, הסאגה של הפרסומת הפורנוגרפית-פדופילית של דגני הבוקר, שנראית עכשיו כמלכודת מתוכננת מראש שהרגולטור נפל לתוכה כפרי בשל, הן דוגמאות המעוררות תהייה, עד כמה התפיסות החינוכיות הללו עומדות במבחן המציאות.

צריך לכן לומר כי מוטב היה להתמקד בהגדרת גבולות הפיקוח באופן בהיר, עוד לפני שיוצרים רשות שתפקידיה ותחומי אחריותה אינם ברורים. ואולי כאן הזמן והמקום לומר בפה מלא: חלק ניכר מן התחומים שעליהם מופקדות רשויות האסדרה הנוכחיות אינו צריך להישאר עוד באחריותן.

הרשות לא נתונה

החלק האחד שיש להוציא מתחומי אחריותה של הרשות החדשה הוא הפיקוח על איכות התכנים. תוכן ציבורי איכותי מקורי, במימון ציבורי, צריך להתבצע באמצעות השידור הציבורי. את השאר יעשו השחקנים בשוק לפי שיקולי כדאיות שלהם. אין כל טעם להמשיך את התכנון המעוות של שוק הטלוויזיה המסחרית שלנו ללא פתרון ראשוני לסוגיית השידור הציבורי. לא כעת ובוודאי לא בעתיד.

החלק האחר נוגע לצורך באסדרה חוצת פלטפורמות של תוכן תקשורתי, שאין שום צורך להותיר בידי רשויות האסדרה המסורתיות. אכן, הרגולציה הקיימת היום מתאפיינת בחוסר קוהרנטיות. אבל חוסר הקוהרנטיות עבר מזמן את גבולות הטלוויזיה (ברודקאסט ורב-ערוצית). למשל, תוכן שיווקי קיים גם בעיתונים ובאתרי האינטרנט הממוסדים, בגוגל ובפייסבוק וכמובן – במקבילות האודיו-ויזואליות של ערוצי הטלוויזיה ברשת.

בהקשר אחר – הרצון לסווג ולסמן תכנים כך שנדע מה מתאים פחות או יותר לאיזה גיל או לאילו קהלי יעד אינו מוגבל אך ורק למה שמשודר בערוצים המסחריים או בכבלים. בתחומים מסוימים רגולציית תוכן רוחבית קיימת כבר כיום, כמו בחוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק, תשמ"ג-1983, שמוחל על פלטפורמות תוכן רבות (והצעת חוק ממשלתית שמרחיבה את החלות לכלל המדיה נמצאת בהליכי חקיקה).

לחוק הגנת הצרכן ולרשות להגנת הצרכן צריך להינתן מעמד הולך וגדל בתחום הפיקוח על פרסום גלוי וסמוי ועל היבטים אחרים של צריכת תקשורת ומוצרי מידע. היא הגוף שיוכל לבצע פיקוח חוצה פלטפורמות בלי להיכנס לסוגיות של סמכות שיפוט עניינית וגיאוגרפית, לו רק משום שהתפיסה של חוק הגנת הצרכן אינה מטילה את האחריות רק על הגוף המשדר, אלא על המפרסמים עצמם, על ספקי האינטרנט, על כותבי הבלוגים.

ברוכים הבאים להווה, בקושי

המציאות הפוליטית בישראל בשנים האחרונות אינה נותנת תקווה רבה לפיקוח אובייקטיבי על אמצעי התקשורת. די אם נחשוב על סוגיית ערוץ 10, או על הנסיונות להצר את צעדי התקשורת בחקיקת לשון הרע. אין סיבה להניח שדווקא בתחום רגולציית התקשורת אנו עומדים בפני עידן חדש, מקצועי וענייני. הצעת החוק שלפנינו מחזקת את התחושה הזאת. עם זאת, גם התרגשות יתר ממנה אינה מוצדקת. ההצעה מסדירה בעיקר את העבר. העתיד, ככל שהוא גלוי לעין, יביא עימו אסדרת תקשורת שונה בתכלית מזו המוכרת לנו היום.

לכן, בעיני, החלטת הממשלה מהשבוע שעבר, להחיל דין רציפות על הצעת החוק שמחזקת את הרשות להגנת הצרכן ומעניקה לה סמכויות אכיפה מינהליות, היא מעניינת ומשפיעה הרבה יותר מחוק "ברית המועצות", שכפי המטפורה, גם הוא מסדיר עניינים שהיו חשובים במאה ה-20.