אז אמרו

"אנחנו לא רוצים להגיד 'אמרנו לכם'" היא כותרת כתבת השער (ולמעשה הכתבה היחידה למעט שתי סקירות תיירות) של המוסף היומי של "מעריב", "המגזין". ובאמת, מה חשיבות יש למלים מול הזמן העובר והמכריע. הכתבה, של עדי חשמונאי, מוקדשת לאמירת "אמרנו לכם" של מתנגדי הנסיגה מהגולן: "עכשיו, כשמלחמת האזרחים בסוריה משיקה לגבול הצפוני, ראשי המאבק ותושבי הרמה נזכרים בקמפיין הסוער [נגד הנסיגה] ומשוכנעים שהנושא ירד מהפרק", נכתב בכותרת המשנה על השער.

"אני לא רוצה להגיד 'אמרנו לכם' שאסור לסגת מהגולן", אומר לחשמונאי אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן ומי היה יו"ר ועד יישובי הגולן, שנאבק ברעיון של מסירת הגולן לסוריה תמורת הסכם שלום, "אבל הטענה המרכזית שלנו לא התייחסה רק לשאלת ההתיישבות [...] בהחלט השתמשנו בטיעון הבטחוני ואמרנו שלא ייתכן שסוריה תחלוש על מקורות המים שלנו [...] אם לא היינו מצליחים במאבק שלנו אז, היום אל-קאעידה, חיזבאללה ויתר ארגוני הטרור האסלאמי היו מבוססים בכינרת ומתצפתים מגבוה על יישובי עמק החולה".

"גם היום יש כמה אנשים שמאמינים שישראל היא הגורם למהומה הסורית העקובה מדם", כותב אמנון לורד בטור פרשנות נלווה, וזאת למה? משום שאם היינו חותמים על הסכם עם הרודן הסורי, הוא היה הופך "נכס אסטרטגי של המערב ולא של איראן וסוריה". לתיאוריה זו קורא לורד "בדיחה" וכותב כי המאמינים בכך "עדיין יושבים בפורומים הסודיים החשובים ומנתחים שם את המצב לפי התיאוריות הישנות. [...] הבולטת שבהן היא לגבי אבו-מאזן [...] המחשבה שאבו-מאזן לא ישרוד הסכם כזה, והבא אחריו בוודאי לא ידבוק בו, לא עולה על דעתם", הוא חותם.

"מזכ"ל האו"ם: 'הקרבות בגולן מסכנים את הפסקת האש בין ישראל לסוריה'", מהדהדת את הדברים הכותרת הראשית של "מעריב" עצמו (זו גם הכותרת הראשית של "מקור ראשון"). "הכוח האוסטרי החל לסגת מאזור הגבול: 'ההתקפות עלינו הפכו לבלתי נסבלות'. לראשונה מאז תחילת הלחימה תקף מסוק של צבא סוריה בלבנון", מוסרת כותרת המשנה. גם כותרתו הראשית של "ישראל היום" היא ציטוט של מזכ"ל האו"ם: "הפסקת האש בגולן בסכנה". "האו"ם יוזם הקמת כוח סקנדינבי עם סמכויות מורחבות ברמת-הגולן", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "החיילים אמורים להחליף את הפקחים האוסטרים שעזבו. מזכ"ל הארגון מתכנן לחזק את הכוח ולשפר את הנשק שבידיו", מוסרת כותרת המשנה לידיעה של ברק רביד, המצטט "פקיד ישראלי בכיר".

בטור הפרשנות לא נשאל, אפילו לא בצחוק, אם במסגרת שיפור התנאים יחולקו לחיילים נעלי ריצה. למעשה, טור פרשנות כלל אינו מתפרסם צמוד לידיעה, אולם הידיעה הסמוכה, של אנשיל פפר, המדווח מקיליס בגבול טורקיה-סוריה, מלווה בתמונה של "לוחמים בצבא המורדים נחים בבית בחאלב, שלשום", כשרגליהם משוכלות ורק כף רגלו של אחת מהם נראית, לבושה גרב בלבד. "ערב הקרב, הבריחה מחאלב כבר החלה", מוסרת כותרת הידיעה, והציטוט המוביל, של "תושב חאלב", מוסר: "מה שהכריע בעד הבריחה הם אנשי חיזבאללה ומיליציות עלאוויות".

"רה"מ נתניהו: היעד שלי הוא פשרה היסטורית עם הפלסטינים", נכתב בכותרת על שער "מקור ראשון". ישראל מוכנה לפתוח בשיחות מיד, "ללא תנאים מוקדמים", מוסרת כותרת המשנה לדיווח על דברי ראש הממשלה בביקורו בפולין. "רגישות פולנית" היא הכותרת המטופשת לידיעה של איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות": "לשכת רה"מ פירסמה בטעות הצהרה נגד ההתנחלויות", "בלבול דיפלומטי גרם ללשכת ראש הממשלה לחתום לכאורה על הצהרה 'שמאלנית' משותפת עם ממשלת פולין למען מדינה פלסטינית. נתניהו מיהר להתנער מההצהרה, ובלשכה הבהירו כי היא אינה מייצגת את עמדת הממשלה", נכתב בכותרות הגג והמשנה. ההודעה המדוברת גינתה את הבנייה בהתנחלויות.

לפי אייכנר, הסיבה לטעות היא קצר ברמת הפקידות הממשלתית; "עם זאת, נוסח ההצהרה לא שונה, כדי לא לעורר משבר דיפלומטי עם פולין, ונתניהו אף הצהיר במסיבת העיתונאים המשותפת על כוונתו לקדם הסכם שלום". ובאמת, מה חשיבות יש למלים.

סחורה טובה

עמ' 3 של העיתון מוקדש לדיווח של עמירה הס ממחסום תרקומיא. מלווים אותו שני תצלומים מטרידים של אמיל סלמן. באחד מהם נראה תור דחוס וארוך עד אין קץ ובשני המון אדם דחוס בין סורגי ברזל. "לפי משרד הביטחון, משך המעבר בין נקודת ההתחלה של המחסום לבין היציאה לרחבת ההסעות הוא שבע דקות בממוצע לכל אדם. אבל לפי חישוביהם של משקיפים עצמאיים ביום טוב, כמו ביום ראשון שעבר, המסלול אורך 28 דקות, ואילו בימים אחרים – 71 דקות לאדם, כפי שנמדד ב-26 במאי", כותבת הס. היא חותמת את הכתבה בציטוט של "דאוד, בן 58, פועל בניין שעובד בישראל כבר 35 שנה": "כשקונים סחורה רוצים אותה חדשה וטובה. אתם הישראלים קונים את כוח העבודה שלנו, הפלסטינים. והוא מגיע אליכם משומש ועייף".

"לא רק בנק ישראל הודה השבוע שבניגוד להבטחות של שר האוצר יאיר לפיד, בעוד שנתיים לא יהיה טוב יותר. למעשה, גם משרד האוצר עצמו הודה בכך", כותב אמנון אטד במוסף "כלכליסט". "[...] פשוט צריך היה לקרוא נכון את הצעת התקציב שהגיש האוצר כדי לשמוע את הודאת התבוסה הזאת. כך, על-פי הצעת התקציב, המשרד צופה שבשש השנים הבאות הצמיחה במשק תהיה 2.8% בשנה בלבד, נמוך בהרבה ממה שהורגלנו לו בשלוש השנים האחרונות, שהיו בעצמן שנים של אחרי משבר".

"אל תבנו על דירה" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט". "מספר הדירות החסרות קפץ ב-20% מאז 2008", מוסרת כותרת המשנה. "מספר המשכורות הנדרש לרכישת דירה הגיע ל-135, עלייה של 4 משכורות ברבעון אחד בלבד". "לא טוב לכם? כדאי שתעבדו קשה יותר", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר" המפנה לידיעה שלפיה "אנשים שעובדים שעות ארוכות ומשקיעים בעבודה מאמץ פיזי או מנטלי – מאושרים יותר".

"לאלפיון העליון: סניף של לואי ויטון בקניון רמת-אביב", נכתב בכותרת הגג לידיעה – היחידה בעמוד – ב"ידיעות אחרונות". "ריקי כהן, לא בשבילך", נפתחת כותרת המשנה. "בחנות היוקרה של לואי ויטון שנפתחה אתמול בתל-אביב תצטרכו להוציא כמה משכורות בשביל לקנות תיק או נעליים". הידיעה עצמה מוקדשת בחלקה למניית שמותיהם של ידוענים שנכחו באירוע.

מה הסיבה שעיתון המונים מפרסם ידיעה הממוסגרת ככזו שאינה מיועדת לו ואף מלעיגה עליו? האם בשל אינטרס מו"לי זה או אחר הקשור למי מבעלי הזיכיון? או שאולי זו אחת התמציות המלאכותיות המשמשות להכנת החטיף הלא מזין "ידיעות אחרונות": הצבתו של הקורא בתוך עולם צרכני של תאוות לעולם לא ממומשות ודיכוי אישיותו על-ידי הצגתו של עושר חלול כמושא שאיפה. "הלוואי עלי" היא כותרת הקטע, "אתי אברמוב, מעושרת לרגע", נכתב בשורת הקרדיט.

טמטמת מאורגנת, למרות מטומטמותה ולמרות חוסר המודעות האפשרי של יוצריה הישירים, אינה מזדמנת תמימה. על מצע דשן של זבל עיתונאי היא משגשגת כחיידקי מחמד של מגפה בתרביות שבמעבדות הלחימה ההומנית.

ב"הארץ" מדווח אילן ליאור כי "ישראל טענה כי אין לפרסם את שם המדינה ששימשה תחנת מעבר למהגרים כדי לא לסכנם, אך כעת מתברר כי הדבר נודע". ליאור מצטט "כלי תקשורת סודאני", שלפיו השלטונות בחרטום חקרו אזרחים ששבו מישראל בחשאי דרך ירדן וחשפו את סודם. לסודאן ולישראל "אין יחסים דיפלומטיים", וכבר אירע שסודאנים שחזרו לסודאן מישראל, כותב ליאור, נעלמו ולא ידוע מה עלה בגורלם.

"עונש מהיר למסתננים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "יוזמה חדשה של השרים גדעון סער ויצחק אהרונוביץ': מסתננים ש'יפריעו לסדר הציבורי' יורחקו מיד למתקן שהייה סגור", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של טובה צימוקי. "חוק אחד לישראלים וחוק אחר לזרים: פליטים יגורשו למתקני שהייה לתקופה ארוכה – גם על עבירות פעוטות", מוסרת כותרת הגג לידיעה. הכותרת עצמה היא "יד קשה" והיא מלווה בתמונה של שחורים בגינה בשכונת התקווה, בתמונותיהם של שני השרים האמורים ובשני מאמרי דעה – האחד מתנגד להצעה ("אנחנו לא עבריינים") והשני תומך. "פתרון מצוין לבעיה" היא כותרת הטור.

הרצח בבר-נוער

"המשטרה הציעה הסכם עד מדינה לפעיל הקהילה", מוסרת כותרת ב"הארץ". "שלושת החשודים ברצח בבר-נוער ממשיכים להכחיש כי הכירו אותו, ובמשטרה סבורים כי החשש לחייו הוא שמונע מהפעיל לספר מה קרה בינו לבין הקטין", מדווח יניב קובוביץ'. "הפעיל בקהילה עשוי להיות עד מדינה", "המשטרה במאמץ להשיג ממנו הודאה בתקיפה מינית שתספק לה את המניע לרצח בבר-נוער", נכתב גם על שער "ידיעות אחרונות".

ענייני תקשורת

"בגלל המשבר, נסגרה רשות השידור ביוון", מדווחת ידיעה מתורגמת ב"הארץ". "ארדן מסמן מטרות: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת הערוץ הראשון מחדש", נכתב בראש כתבה של אמיתי זיו ב"דה-מרקר". "שר התקשורת ניצל את 100 ימי החסד הראשונים למפגשים וגיבוש תוכנית עבודה. אם לא ימונה לשגריר ישראל בארה"ב, יצטרך לטפל בשורה של רפורמות המונחות על שולחנו, בהן הכנסת שחקנים חדשים לשוק הטלוויזיה, הוספת מתחרים לשוק הקווי והרחבת התשתית של HOT".

ארדן, שהוא גם השר הממונה על רשות השידור, "נפגש עם מספר לא קטן של בכירים ובכירים לשעבר משוק הטלוויזיה, אנשים שהשידור הציבורי יקר ללבם. מבין כל אלה לא נמצא אחד שסבר כי ניתן להבריא את רשות השידור. הפזמון החוזר היה שהרשות היא גוף חולה מדי, מסואב מדי וכבד מכדי לעבור תהליך הבראה. כל בעלי הניסיון המליצו לארדן ללכת למתווה של סגירת הרשות והקמתה מחדש. הם טענו שרשות השידור יכולה לתפקד עם 250–350 עובדים במקום 2,000 המועסקים כיום ולייצר טלוויזיה לא פחות טובה.

"לגבי מקורות התקציב של רשות השידור, ארדן השתכנע שיש בעיה עם אגרת הטלוויזיה. במשרד התקשורת בוחנים מתווה מימון חדש לרשות השידור על-ידי ייקור של כ-10% של אגרת הרדיו, אגרה שמשולמת כיום צמוד לטסט לרכב. אחרי שיקום ערוץ ראשון חדש, מאמינים בסביבתו של ארדן, תקציב רשות השידור יוכל להיות סביב 450 מיליון שקל, כחצי ממה שהוא כיום ועם מסך יותר איכותי".

"עם תום האירוע", כותב ארי ליבסקר בסוף המדור הקבוע שלו במוסף "כלכליסט", "הון אנושי", הפעם מערב גאלה בבית-חולים, "שר התקשורת גלעד ארדן שוחח עם בעלי בזק שאול אלוביץ'. 'רק ביבי מחליט, לא אני', אמר השר, והטייקון אמר: 'אז תשאל את ביבי'".

"המוסד המוכר של צווי איסור פרסום עבר השבוע, בפרשת הבר-נוער, שינוי עמוק", כותב משה גורלי במוסף "כלכליסט", אגב הפארסה של מסיבת העיתונאים המשטרתית שנערכה כשבמקביל מותיר שופט את צו האיסור על כנו, לבקשת הסניגורים. "הבעיה נולדה עוד בתחילת הפרשה, במשטרה, שהדליפה ביד אחת ודרשה צווי איסור פרסום ביד השנייה", הוא מזכיר.

באותו עמוד ממשיך שאול אמסטרדמסקי להציג לציבור את השקרים הקטנים והמכוערים של תעשיית היחצנות. והפעם: ועידת קק"ל, אפי שטנצלר והיחצן אבירם בלזר.

"יש סיפורים שאולי לא היו מתפרסמים לולא היתה נוכחות כל-כך חזקה של נשים ב'ניו-יורק טיימס'" הוא ציטוט של קארון סקוג, ראש מערכת החדשות באתר האינטרנט של העיתון האמריקאי – אחד מארבעה ציטוטים על שער מוסף "דה-מרקר" המוקדש ל"כנס אשדוד לנשים ועסקים". על רקע הפרשות התקשורתיות האחרונות, גם ציטוט אחר, של ח"כ עליזה לביא (עד לא מזמן חברת מועצת הרשות השנייה) מתאים להיכלל בחלק "ענייני תקשורת" של סקירה זו: "בעיית ההטרדות המיניות בוערת לא פחות מהטיפול בקידום מעמד האשה".

לביא אמרה את הדברים במסגרת דיון שהשתתפו בו גם טל שניידר, בעלת ה"פלוג" – בלוג בנושאי פוליטיקה המתפרסם גם באתר "הארץ", והדס גולדשטיין, מנכ"לית האתר "און לייף". גולדשטיין "הדגישה שהדיון הציבורי בפרשת ההטרדות המיניות של עיתונאי ערוץ 10, עמנואל רוזן, הוגבר מאוד בעקבות טור שכתבה הדס שטייף באתר 'און לייף'", כותבת הילה ויסברג במוסף, ועל כך הגיבה המנחה, קרן מרציאנו מערוץ 2 (מי שערכה בזמנו בדיקה בנוגע לרוזן מתוקף היותה הממונה על תלונות בגין הטרדה מינית בערוץ), כי לולא טיפלה העיתונות המסורתית בפרשה (בתחקיר של שרון שפורר וגילי איזיקוביץ' ב"הארץ"), "לא היתה צוברת תאוצה כה גדולה". ואילו שניידר, חברה ב"תא העיתונאיות", אמרה: "לולא דחיפתו של הסיפור בידי תא העיתונאיות בפייסבוק, וללא הסולדיריות של כלל העיתונאיות השותפות בתא, התחקיר בעיתונות המסורתית לא היה קורה" (למעוניינים להיזכר, כך נחשפה הפרשה בתקשורת).

העיתונאית גאולה אבן אתמול בבית-המשפט (צילום: פלאש 90)

"לא הבטחתי שום דבר" היא כותרת ידיעה בעמ' 24 של "ידיעות אחרונות", המפגישה, בנסיבות חיוביות יחסית, שניים מחביבי העיתון: שר הפנים גדעון סער (המיוצג בידיעה על-ידי בת זוגו, העיתונאית גאולה אבן) ושר החוץ לשעבר בהווה אביגדור ליברמן, שבמסגרת משפט העידה אבן כי "לא הבטיחה שום דבר" לדני אילון, סגנו לשעבר של שר החוץ לשעבר ועד התביעה המרכזי במשפטו. אילון נאלץ להתמודד עם התמיהות על כך שרק אחרי שהודח בפתאומיות ממפלגת ישראל-ביתנו נזכר באופן המושחת לכאורה שבו קידם ליברמן את זאב בן-אריה, בתמורה כביכול לכך שבן-אריה חלק עם ליברמן בקשת חיקור דין בעניינו. לכן הסביר אילון, בין שאר דברים, כי ענה "איני זוכר" על שאלה בעניין שהפנתה אליו בזמנו אבן במסגרת ראיון חדשותי משום שהשאלה היתה מנוגדת לסיכומים המוקדמים. אבן העידה כי אינה עורכת סיכומים כאלו עם אף מרואיין.

ב"גלריה" של "הארץ" כותב משה קוטנר על פסטיבל הפנזינים הרביעי שיתקיים הערב בתל-אביב.

בצל פיטורים וחשש כבד – ודי תדיר – בנוגע להמשך יציאתו לאור, חוגג "מעריב" 20 אלף גליונות. כך הוא חגג את 10,000 הגליונות הראשונים. כפי שציין שלום רוזנפלד בטור המקושר, למעשה אין שום ביטחון שהמספור אכן נכון, משום שמניית מספרי הגליונות השתבשה שוב ושוב לאורך השנים. מה נכון בעיתון? המחיר והתאריך, אומרת הבדיחה הישנה. גם בדיחות טועות לפעמים.