רשות השידור במתכונתה הקיימת היא ארגון בלתי ניתן לניהול תקין. לאורך השנים נערמו בה עיוותים ועקמומיות והשתרשו מושגים בוטים של חוסר תקינות, עד שהיתה לארגון שאין עוד דרך לשנותו. אלו הן עובדות שרק היכולת להכיר בקיומן עשויה לספק קצה חוט לתוכניות מרחיקות הלכת לספק למדינת ישראל הדמוקרטית רדיו וטלוויזיה ציבוריים איכותיים ונקיים ללא רבב.

איך בכל זאת ניתן לשמור על הארגון הזה, אפילו במצבו הבלתי נסבל הנוכחי? התשובה צריכה להיות: אנשי המקצוע. לפחות בתחום הזה, המקצועי, ידעו שם לשמור על רמה סבירה. סבירה, לא יותר. אלא שכאן מסתיימת לה הדרך. אני קורא באדיקות את פרטי ההתכתשות המשפטית בין אגודת העיתונאים בתל-אביב לבין האנשים שהם הדרג המנהל, נותן הטון, המנווט, ברשות השידור. עוקב - ומתקרב בצעדי ענק לתחושה של "הרמת ידיים".

התפתח שם קרב עקוב מדם ממש על "שמם הטוב" של עיתונאים כמו זליג רבינוביץ', יוני בן-מנחם ומשה נסטלבאום. סוללת עורכי-הדין שמייצגים אותם (אגב, כמה זה עולה? ומי המממן?) מציפה את בית-המשפט בהצהרות, כתבי הגנה, כתבי אישום, שאלות, תשובות, בקיצור מיליוני מלים וטונות של נייר. רק מהניירת וממעגל המשתתפים במחזה המביש הזה האזרח עוד עלול להשתכנע שהמדובר באושיות ניהול והנהגה מקצועית. אנשים שבלעדיהם המעט שעוד נשאר יקרוס ויתמוטט.

האזרח המבולבל קורא את כתבי זליג, יוני ומשה וחושב לעצמו, אלה הם שומרי הסף שלי בשידור שאני הבעלים שלו - השידור הציבורי. אלה האנשים שמופקדים על החובה לדווח דיווחי אמת. אלה בעלי הסמכות להתייצב מול אנשי המקצוע ולתבוע מהם יושר והגינות. אלה האנשים שכל מרצם מוקדש לעבודה המקצועית בתחומי הרדיו והטלוויזיה. אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה שאין שום גורם בעולם שיפר את חלוקת הקשב שלהם (אמנע מהערות על רמת הנאמר שם בניירות. אמנע מנקיטת עמדה על רמת הארגומנטציה של האנשים הללו).

אלא אם... אלא אם כל פרטי הפרטים, כל העובדות, כל המסמכים, שאגודת העיתונאים התל-אביבית מניחה בפני בית-המשפט הם שקריים, מעוותים, לא היו ולא נבראו ומפתחים תשתית נוראה ומסוכנת של עוולה. יכול להיות ש"נטפלים" אל האנשים הללו?

אם כך הם פני הדברים, נירתם כולנו לעמוד כחומה בצורה כדי להחזיר לזליג, יוני ומשה את היכולת להתמקד בעבודתם המקצועית הכה חשובה. יש שם מישהו שמסוגל לעשות סוף לסאגה הזו?

מנשה רז היה עיתונאי בכיר ברשות השידור