דבר מעניין קורה בעונה החדשה של "האח הגדול": היא חדלה מלעניין. אני לא מדבר על רמת העניין הנגרמת מהצפייה בתוכנית, כלומר זו המופקת ממהלכי המשחק, הגם שרוב מבקרי הטלוויזיה סבורים שזו קטיגוריה שניתן למדוד באופן אובייקטיבי, והם אכן משקיעים בכך את רוב מרצם ("אלה היו רגעים של טלוויזיה במיטבה", "הליהוק מסתמן כמוצלח", "נראה שהעונה לא מתרוממת", "הפעם זה לא זה" וכיו"ב). מהבחינה הזאת, לא אוכל לומר אם העונה הנוכחית של "האח הגדול" מעניינת יותר או פחות, מהסיבה הפשוטה שלא צפיתי בה.
יתרה מכך: אני אפילו לא טוען ש"האח הגדול" אינה מעניינת מבחינת העניין הציבורי שהיא מעוררת, ככל שהדבר נוגע למדדים המוסכמים, ה"אובייקטיביים", שעל-פיהם הוא בדרך כלל נמדד – הרייטינג של ועדת המדרוג (רק השבוע פוזרה הנהלתה והוחלט לשנות את הרכבה מסיבות עקרוניות) או מספרי הכניסות לאייטמים על התוכנית.
אלה אמנם אינדיקטורים סבירים, אבל הם מביאים בחשבון אך ורק את נקודת הזמן הנוכחית, הנמדדת. אין ביכולתם ללכוד מגמות מתהוות או הלכי רוח. המספרים, בסופו של יום, הם רק מספרים, ובתור שכאלה לא תמיד אפשר לקרוא בהם את הסיפור כולו.
דרך אפשרית אחת לעמוד על המגמה המתהווה היא קריאה של הדיווח התקשורתי. לאו דווקא את המלים עצמן, שעומדות תחת בקרה רציפה של אינטרסים, אלא הטון שלהן, בניסיון לשער את התודעה שדרכה הן נכתבו ונערכו.
בתור מי שאינו צופה ב"אח הגדול", אלא בא איתה במגע רק דרך ספרות משנית – דיווחים באינטרנט, ידיעות בעיתון, אייטמים בחדשות – איני יכול שלא לקבל את הרושם שהעונה החדשה של "האח הגדול", ובכן, אינה מתרוממת. ואם לדייק: הסיקור של העונה הנוכחית אינו מתרומם. הוא עדיין בלתי שפוי בהיקפו, אך התחושה הסובייקטיבית היא שהתקשורת – שמאז ומתמיד התמסרה בלהיטות – מעט לאה הפעם בהתייחסויותיה. משהו חסר לה. לא מרגיש לה שזה זה, אם להתנסח במונחי עולם התוכנית.
קחו לדוגמה את הניסיון האוטומטי לעורר את הסערה הציבורית התורנית באמצעות הבלטת התבטאות גזענית מטונפת של אחד המשתתפים. זו סופקה, הדברים נכתבו, הלשונות ציקצקו, וחברת-כנסת אחת, טרייה ונמרצת, גם ניסתה להפיק מהאפיזודה את הרווח הפוליטי והתקשורתי הפעוט שבצדה. אלא שבניגוד למקרי עבר, ה"פרשה" הנוכחית לא בדיוק התנחלה בראש סדר היום התקשורתי. אפילו לא בראש סדר יומה של ועדת הכנסת הרלבנטית; אינדיקציה מסוימת להיותה סחורה תקשורתית סוג ב'.
(דרך אפשרית אחרת להתייחס ל"פרשה" מעין זו, מצדה של התקשורת, היא להפוך אותה לדיון על קשת ולהדגיש בכל אייטם העוסק בה שמבחינת הזכיינית, התבטאות כמו זו היא הזדמנות, מקדם מכירות מהמעלה הראשונה. לכן היא מעצימה ביודעין את הנפח הציבורי שלה. זה, להבדיל ממירוץ העכברים לבקשת תגובה מ"אורן הקטן".)
אבל לא תמיד מקור תחושת הבטן המבוטאת לעיל הוא במרקם הטונלי של הדיווחים; לעתים הוא בטקסט עצמו. כזה היה המאמר שכתבה ליאת אלקיים, אחת משני מבקרי הטלוויזיה של "הארץ", תחת הכותרת "מדוע אנחנו צופים בתוכנית?" (אני יודע, אני יודע, זו בסך-הכל מטונימיה, לא טענה כפשוטה). לאורך הטקסט כולו ניסתה אלקיים לנסח את התחושה החמקמקה שהפעם, ובכן, זה לא זה.
"מבחינה טלוויזיונית", כתבה (תמיד זה רק "מבחינה טלוויזיונית". אם תלכו ברחוב ותראו מישהו שמקלל עולה מאתיופיה בשל צבע עורה, לא סביר שתגדירו זאת "עוצמה שאי-אפשר להתכחש אליה" ותשקיעו זמן בפענוח שלה), "התוכנית מעוררת התפעלות ברמה הטכנית ויש בה כל מה שאני אוהבת בטלוויזיה – חן ועוצמה שאי-אפשר להתכחש אליהם, מעורבות רגשית שעולה ככל שאתה צופה, סבטקסט שתלוי בעיקר ביכולת הפענוח של הצופה. גם אם הפעם זה נראה קצת משומש".
הופה, האקדח המעשן. "הפעם זה נראה קצת משומש". מה שאלקיים למעשה אומרת זה ש"האח הגדול" כבר לא מאתגר את סף הריגוש שלה. ומאחר שמפיקי התוכנית התמידו לכל אורך הדרך בדבר שהם יודעים לעשות – קאצ'פרייזס, דרמה ומניפולציות שקופות אך יעילות להפליא, במלותיה של אלקיים; התענגות מההשפלה, במלותי שלי – אזי מקור השתנות התחושה הוא באלקיים עצמה. כלומר: סף הריגוש שלה עלה.
האמת היא שאין דבר טבעי מזה. תוכנית שתכליתה לעורר ריגוש עז ככל האפשר באמצעות ספסרות ברגשות של אנשים בשר ודם מעצימה מעצם הגדרתה את סף הריגוש של הצופים בה בכל דקה שהיא באוויר. ולפעמים הגירוי גדל כל-כך, עד שהחומר שנועד לספק אותו נראה לפתע דל.
והנה הפתרון גם לחידת אדישותה היחסית של התקשורת: היא התרגלה. ה"אח הגדול" הפכה לשגרה. היא נעשתה התרחשות הנמצאת ברקע הדברים, ולא בחזית. לפחות לא ברגעים אלה. התוכנית כמו התערתה לתוך היומיום, לתוך התרבות, והפכה לחלק אינטגרלי ממנה, להבדיל מהספקטקל שהיתה. "האח הגדול" היא כעת התרבות עצמה.
מבחינות מסוימות – כולן עומדות בזיקה לטווח הקצר – מדובר בחדשות טובות; מהבחינות האחרות, המהותיות, אלה חדשות רעות. נכון, הווליום יירד מעט. המטחנה הטוחנת את רעשי הרקע האלה תרד בדרגה או שתיים של אינטנסיביות. אבל לא אלמן ישראל. יש לשער שאבי ניר מחפש ברגעים אלה ממש את הפורמט-המבחיל-אפילו-יותר הבא.