אני מקווה מאוד שכשגדי אייזנקוט ויאיר גולן חושבים מה לעשות וכיצד לפעול אחרת, הם לא מקשיבים לניתוח ולעצות של מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר". נכון, נתניהו וסמוטריץ' פועלים למען שרידות קואליציונית בשנת בחירות. נכון, זהו תקציב גרוע, עם סדר עדיפויות גרוע, וחוסר השקעה במקומות הנכונים. אבל התשובה לכך איננה ערגה לשר האוצר נתניהו בגרסתו הניאו-ליברלית של ראשית שנות האלפיים. התשובה היא שימוש אחר בתקציב, שנובע מחזון אחר ביחס לישראל.
הניתוח של ארלוזורוב בעיתון הכלכלי "דה מרקר" מציג את תקציב 2026 כסטייה חמורה מניהול פיסקלי אחראי. היא מגנה את הממשלה על מדיניות של "גם וגם" – הגדלה דרמטית של תקציב הביטחון, שימוש נרחב בכספים קואליציוניים והפחתות מסים פופוליסטיות – וכל זאת ללא ביצוע רפורמות מבניות או צעדים לריסון הגירעון. ארלוזורוב מדגישה כי הכניסה למלחמה עם יחס חוב-תוצר נמוך של 60% היא שאפשרה את מימון הלחימה, אך הזינוק לעבר ה-70% בתקציב 2026 מבטל את "כרית הביטחון" הזו. לשיטתה, הגדלת היחס חוב-תוצר תותיר את ישראל חשופה לחלוטין במקרה של זעזוע גיאו-פוליטי או כלכלי נוסף.
ארלוזורוב מציגה תוספת של מיליארדי שקלים להוצאות המימון של הממשלה בכל שנה כ"כסף אבוד" – לכאורה בגלל שהוא משולם לנושים (ולא, לדוגמה, חוזר לאזרח בהוצאות ישירות על חינוך ובריאות). אבל אפשר ונכון להתייחס לריבית כזאת אחרת. אפשר ונכון להתייחס לתשלומי הריבית הללו כמו שמתייחסים לתשלומי משכנתא. מה שצריך ונכון להגיד הוא משהו אחר: הכסף הוא אבוד אם הוא הולך למטרות אבודות, לא מעצם זה שמשלמים יותר ריבית על הגדלת היחס חוב תוצר. הכסף אינו אבוד, וההוצאה לגיטימית - גם אם התשלום הוא ייקור על הגדלת היחס חוב תוצר - אם היא נעשית למטרות ראויות ומוצלחות.
נכון, עלייה מתמשכת ביחס חוב תוצר עלולה להוביל להורדות דירוג אשראי נוספות, שייקרו עוד יותר את גיוס החוב ויצרו "ספירלה שלילית" שבה החוב צומח מהר יותר מהצמיחה הכלכלית. אך מעבר לכך שלפעמים נכון לשלם יותר על כסף והוצאות, הרי שבממוצע, יחס החוב-תוצר בגוש האירו נושק ל-90% ובארצות הברית נכון למרץ 2026, יחס החוב-תוצר הפדרלי עומד על כ-124%. כך שגם אם ישרל תגיע ל-70% יחס חוב תוצר, זה מצב הרבה יותר טוב מהמדינות שאנחנו לרוב רוצים להידמות להן.
זה לא מפתיע שארלוזורוב לא מציעה מבט השוואתי לסוגיית יחס חוב-תוצר, או ניתוח משמעותי יותר. ההיעדר הזה מחפה על היעדר אחר: של חזון אטרקטיבי מבחינה פוליטית או סדר-יום שיכול להציע פשר ונחמה לאזרחים. היא לא רואה לנגד עיניה שום דבר מלבד האסון של הממשלה הנוכחית, או המדיניות האכזרית של נתניהו כשר אוצר בתקופת ממשלת שרון השנייה (שהייתה במידה רבה גם המדיניות של "ממשלת השינוי" שהביאה לנו את נתניהו בגרסתו הנוכחית). בסוף היא מתפלאת שרוב הציבור לא רץ להצביע עבור סדר היום שלה, וכמו מאשימה אותו במצב הנוכחי.
מי שרוצה להבין כמה הממשלה הזאת גרועה ומחרבת את המדינה, שייתן דעתו על התפטרות מנכ"ל משרד האוצר, או שיחשוב קצת על תקציב המדינה שעבר לאחרונה בכנסת. אך אם אתם רוצים להבין עד כמה אין חלופה רעיונית של ממש לממשלה הזאת, תקראו את הפרשנות הכלכלית הרווחת בעיתון "דה-מרקר".
אם מי שמתנגד לנתניהו לא יאמץ גישה נועזת יותר - חלופית לזו של הממשלה אך גם לזו של ממשלת השינוי וממשלת שרון 2003-2005 - הוא יעשה לציבור עוול, וככל הנראה ממילא לא יגיע לשלטון.