"לא צריך לדבר במונחים של חלוקת עבודה בין צבאות ארצות-הברית וצה"ל במלחמה באיראן", אומר לי זוהר פלטי, "מדובר במבצע משותף שעל הכנתו טרחו שנים רבות".

את התיאום המבצעי, מבצעים לדבריו קציני קישור היושבים במפקדות משותפות. "יש חלוקה די כללית של מזרח ומערב. חיל האוויר האמריקאי פועל בעיקר במזרח המדינה וחיל האוויר שלנו במערב". על סמך חלוקה זו אפשר להניח שאת הפצצת בנדר עבאס, הנמל האיראני הראשי, ביצע חיל האוויר האמריקאי וכך גם הצי האמריקאי הוא שהטביע את רוב ספינות הצי האיראני, כולל על-ידי אחת הצוללות שלו.

אבל שיתוף הפעולה ההדוק הזה אינו רק גיאוגרפי אלא גם פונקציונאלי. אם המטרה המיועדת לתקיפה מבוצרת היטב מתחת לאדמה, יישלחו אליה מפציצים כבדים שיש לארצות-הברית ואין לישראל. כך גם במהלך פעילות מבצעית אווירית, מפקדות הבקרה והשליטה והקשר הישיר בין טייסי שתי המדינות, יכווינו את המטוס הקרוב ביותר למטרה, בין אם הוא ישראלי או אמריקאי.

חילות האוויר של שתי המדינות גם שמו לעצמן למטרה להשמיד כמה שיותר משגרים ומאגרי טילים והם עושים זאת בהצלחה, אף שלאיראן יש עדיין יכולת שיגור, גם אם היא הולכת ונחלשת.

זוהר היה ראש זירת טרור באגף המודיעין של צה"ל, אחר כך עבר למוסד שבו שימש ראש חטיבת הפח"ע ובהמשך מונה לראש אגף המודיעין. מהמוסד הוא עבר למשרד הביטחון שבו שימש בהמשך ראש האגף המדיני-ביטחוני. מתוקף כל תפקידיו אלה הוא מדגיש כי המלחמה באיראן היא פרי שנים רבות של שיתוף פעולה מודיעיני חסר תקדים: "לדעתי שיתוף הפעולה בין שתי המדינות עולה אף על זה של ארצות-הברית עם בריטניה או חברות נאט"ו".

שתי קהילות המודיעין – מוסד, אמ"ן ו-8200 מול ה-CIA, הפנטגון, הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) ויחידות המודיעין של כל זרועות הצבא האמריקאי – עובדות בשיתוף פעולה מירבי, הן באיסוף המידע והן בניתוחו.

"זו תוצאה של עבודה במשך שנים רבות ולא של הזמן האחרון. בעבודה המשותפת שלנו הונחו היסודות והתשתיות למה שאנו עדים לו היום", מוסיף פלטי. שיתוף פעולה זה הוא פרי גם של תמרונים משותפים של שני הצבאות וחל גם על תכנון המלחמה. "אין כמעט סודות בינינו", הדגיש באוזניי גורם אחר, קצין בכיר לשעבר באמ"ן.

ניכור גובר והולך

בעוד שצה"ל מפגין יכולות מבצעיות מרשימות ביותר, הקשר של הצבא לציבור הישראלי הוא חלש ומטריד במיוחד. דובר צה"ל, תא"ל אפי דפרין, מוכיח שוב שנעליו של קודמו, תא"ל דני הגרי, גדולות עליו והוא אינו מתאים לתפקידו.

למעשה, הוא מעין תמונת מראה של מפקדו, הרמטכ"ל אייל זמיר. אולי זו הסיבה שזמיר בחר בו לתפקיד. שניהם מאוד נוקשים בדיבורים, חמורי סבר ומתקשים בהעברת מסרי המלחמה - כשהם מדברים לתקשורת נדמה שהם כאילו לועסים ומדקלמים אותם.

אמנם דובר צה"ל מפציץ בהודעות לתקשורת, שמלוות בגרפיקה ובנתונים סטטיסטיים, אך לא נראה שאלו ממש מעניינים את הציבור הרחב או שהם מובנים לו. מה אומרים לאזרח מן השורה נתונים כמו "ביצענו מאות גיחות", "הטלנו מאות טונות של חימושים" או "יצאנו לגל תקיפה 15 בטהרן".

"במקום לדבר ישירות אל הציבור ולספק לו מידע רלבנטי למצבו ומצוקותיו היומיומיות, הם מדברים מעל לראשו", אמר לי איש הסברה ששירת בעבר גם בדובר צה"ל.

יש גם תופעה, שאינה חדשה, של דובר צה"ל המשמש מעין שוטר תנועה וסדרן עבודה, שנאלץ לשבח ולפאר ולהזכיר יחידות רבות, פן חס וחלילה כבודן יפגע אם כל התהילה תלך לחיל האוויר. לכן מזכירים שוב ושוב את אגף המודיעין ואת אגף המבצעים ומדי פעם גם יחידות נוספות.

כך נוצר ניכור הולך וגובר בין צה"ל לציבור שלא זוכה למענה לשאלות שבאמת מטרידות אותו. לא היה מזיק אם הצבא באמצעות הרמטכ"ל ודוברו היו גם מדברים בנושאים "אנושיים" ולא רק מזכירים לציבור להישמע להוראות ומשבחים את עמידתו האיתנה. יותר משהציבור זקוק לשבחים הוא היה רוצה לשמוע קולות שמפגינים אמפטיה, מלווה לעיתים בחיוך ואפילו בהומור.

על ההסברה של הדרג המדיני אין טעם בכלל להכביר מילים. ראש הממשלה בנימין נתניהו מתרחק מכל מגע עם הציבור – למעט הופעתו בבית שמש לאחר מותם של תשעה בני האדם מפגיעת טיל והיום גם בזירה בבאר-שבע (לאחר שזו בוטלה אתמול). אפילו בערוץ התעמולה שלו הוא אינו מופיע, ומצא זמן רק להופיע בפוקס-ניוז, למופע חנופה לטראמפ.