כבר חודש שאני חי בתוך מחילות הארנב של הימין הישראלי. טלגרם, טיקטוק, פודקאסטים, ערוצי יוטיוב, קבוצות סגורות ופתוחות. הבועה שהימין יצר – עם גיבורים משלו, ערוצי חדשות שלו, פלטפורמות משלו – כבר מזמן הפכה להיות העולם עצמו. למעשה, מי שמתעקש לחיות בתוך מה שנחשב כיום המציאות – תקשורת ממוסדת, עיתונים, מגזינים – חי בעצמו בבועה. המציאות האמיתית שייכת כרגע ליוניברס הימני ואי אפשר להבין את הימין, את הנוער, את המציאות הישראלית בכלל, בלי להיות שם.
אני מודה שעד לפני חודש לא היה לי טלגרם, לא נכנסתי לטיקטוק מעולם, והפודקאסטים הישראליים היחידים פחות או יותר שהכרתי היו של הארץ, של העין השביעית ו"הקרנף". ובכן – גיליתי עולם. מבהיל, מופרע, עצום, לעתים רחוקות גם מרגש. אלה הם רשמיי.
* * *
נתחיל בסיפור קטן שממחיש מה קורה כשמסתכלים מספיק זמן לתוך התהום. התהום, כידוע, מביטה חזרה.
באופן כללי, אני לא אדם שמחפש לעשות מכה. גם עיסוקיי המקצועיים לא נקבעו על ידי תאווה לכסף. אני לא משקיע בבורסה, לא בקריפטו, ולא מחפש הרפתקאות כלכליות.
אני גר בשכירות, ויש לי גם נדל"ן. אחד הדברים השנואים עליי במגורים בשכירות הוא, מן הסתם, העלאה של שכר דירה. לכן, באופן כמעט אינסטינקטיבי, אני משתדל שלא להעלות שכר דירה בעצמי. כל פעולה כזאת מלווה אצלי באי־נוחות, רגשות אשם ותחושת חרדה קלה. הסביבה החברתית שלי מקדשת את אי־הנוחות הזאת. אין אף דמות בחיי שתאמר לי בפה מלא: "זה בסדר להעלות שכר דירה, אלה החיים".
והנה העניין. אחרי חשיפה יומיומית לאנשים שמדברים על השוק החופשי, על מקסום, על אחריות אישית, על זה שאין אשמים חוץ ממי שלא ידע לנצל הזדמנות, קרה לי דבר מוזר: אי־הנוחות הזאת התרופפה. לא נעלמה, אבל נסדקה. רצה הגורל, ובדיוק במהלך החודש שבו שקעתי ליוניברס הימני, העלו לי שכר דירה, ולא רק זה, במקביל גם הייתי צריך אני לחדש חוזה עם הדיירים בדירה שבבעלותי. העליתי את שכר הדירה. ובפעם הראשונה בחיי, ההתמודדות הפנימית עם המהלך היתה חלַקה.
לא למדתי במחילות שבהן שוטטתי משהו חדש על נדל"ן. לא צפיתי בהרצאות על שוק הדיור. האפקט הזה הוא תוצאה של חשיפה יומיומית לשיח שבו רגשות אשם כלכליים פשוט לא קיימים. להפך: האשמה היא חולשה. והחולשה היא חטא.
זהו עולמו של הימין כפי שהוא מופיע ברשת. עולם שבו אשמה לא קיימת כשפה. אין בו שאלה האם פעולה כלכלית היא מוסרית או לא. יש רק שאלה אחת: האם היא רציונלית. הו, הרציונליות של הימין. מי שמרגיש אשם, מי שמתלבט, מי שחושב פעמיים – הוא שוטה.
יש משהו בחשיפה הרציפה לשיח הזה ששוחק כמו מים את הסלע. על הרקע הזה, העלאת שכר דירה לא נתפסת עוד כמעשה אגרסיבי אלא כהתאמה כמעט מתבקשת למציאות משתנה. רציונליות.
* * *
בכל פעם שעולה שאלת התקשורת הימנית, או הביביסטית, עיתונות השמאל, כמו גם חלקיה הביקורתיים של עיתונות המיינסטרים, מרוכזים מאוד, ובמידה מסוימת של צדק, בערוץ 14 – בנזקים, בשקרים, בתקציבים ממשלתיים, בסוגיות רגולטוריות. כולן שאלות ראויות, אבל במובנים רבים זו המלחמה של אתמול. ערוץ 14 בעצמו מנסה להדביק אקו־סיסטם ימני שלם, שאמנם מחובר אליו בעבותות, אבל הוא רחב, עמוק ומורכב ממנו בהרבה. וכן, במובנים רבים, גם מופרע יותר ממנו.
צריך להבין משהו יסודי לגבי היקום הפראי שהימין ברא ברשת: הוא פועל אחרת לגמרי מהתעמולה הפוליטית המוכרת. אין פה שטיפת מוח במובן הקלאסי, כלומר חזרה רפטטיבית על אותו המסר, אותו הקו, אותה אמת אחת שאין בלתה – "ביבי חזק", "העולם נגדנו", "השמאל הוא גיס חמישי". הספֵרה הימנית ברשת עובדת אחרת: על הפגזת חושים. על הלם. על כאוס מכוון. על ריבוי של קולות סותרים, היוצרים יחדיו אשליה של דיון פתוח.
מסרים מבלבלים חיים כאן זה לצד זה: ניתוחים חכמים ומלומדים לצד קונספירציות מופרכות, ביטחון עצמי מוחלט לצד ערעור שיטתי של עצם קיומה של מציאות. הכול שלוב זה בזה, עיסה אחת מהבילה. הבה נקפוץ ראש.
* * *
קבוצות הטלגרם של הימין הם פעימת הלב של האקו־סיסטם – התזכורת המחזורית לכך שאתה חי, שאתה מחובר. הערוצים במדיום הזה, כמו ינוניוז (של ינון מגל), הימין הלא מתנצל של הצל, חדשות ישראל ללא צנזורה, גיא בכור, ישראל ימין, המזרח התיכון ניוז ועוד, מגיעים למאות אלפי עוקבים. כל כמה דקות הם מזריקים זרם חשמלי, ואתה מופגז ללא הפסקה ב"נתונים", ב"גילויים" וב"חשיפות". מה החשיפה חידשה בדיוק? מה המקור שלה? על מה הנתונים נסמכים? מי אסף אותם? זה כמעט אף פעם לא ברור – וכמובן שגם לא באמת משנה. התחושה שאין עורך, פילטר או היררכיה, דווקא עוברת כיתרון. כל המידע גולמי וכביכול לא מעובד, למעט הטון של מפעיל הערוץ שממסגר את הכול. פעמים רבות הטון הזה נקבע באמצעות אימוג'יז.
בקבוצות האלה אתה מקבל עדכונים ברזולוציה הכי גבוהה שיש: הזזה טקטית של כוחות בסוריה, בלבנון ובאיראן; פשיטות, פעולות, ניסיונות פיגוע; כל אירוע הכי קטן בגדה (למעט פוגרומים של מתנחלים כמובן). ולצד זה – עדכונים על שער הזהב בדולרים, ניתוחים של שוק הנדל”ן והבורסה, פרשנויות גאו־פוליטיות (אל תשאלו מה הולך בין מצרים לאתיופיה), נאומים, מסמכים של הצעות חוק, פסיקות והסכמים, פסוקים מהתנ”ך, בדיחות, זמני כניסה ויציאה של שבת, מודעות נדל”ן. מה לא.
ידיעה רודפת ידיעה: "סמח"ט עזה, שהוא מג"ד זיתון, חוסל. לגבי מפקד המערך הימי – ממתינים לתוצאות"; "תנועות חריגות של כטב"ם בריטי מעל הים התיכון"; "ארה"ב תקפה הלילה בניגריה"; "הבורסה מזנקת על רקע פרשת החנינה"; "הפצ"ר החדש הוא בן דוד של אבא של אסא אופיר". מי? בדיוק. הכול על אותו הרצף, באותו טון, בלי שום היררכיה. הפינק פלויד לא יופיעו על החומה בירושלים.
השאלה הראשונה שעלתה לי בראש היתה מי בכלל מסוגל לעקוב אחרי כל מה שקורה כאן. במחשבה שנייה הבנתי שהניסיון להרכיב תמונת מציאות קוהרנטית מכל זה פשוט לא רלוונטי. הגולמיות שהזכרתי קודם נמכרת כחופש מוחלט, כהיפוך של "התקשורת הממוסדת". לא רק שהיא לא מעוררת הרמת גבה, היא נחגגת. עם זאת, ה"חופש" הזה מייצר הצפה. ובעיקר סתירות.
* * *
באבו עלי אקספרס, עם 567,897 מנויים, מודיעים לך ש"איראן נותקה מהעולם" בעקבות חסימת האינטרנט, ונמצאת "על סף קריסה". כמה רגעים אחר כך, בערוץ גלובל אנליסט, 55,914 עוקבים, אתה קורא ציטוט שלפיו הפנטגון מזהיר מפני "שיקום צבאי של איראן ושאיפותיה הגרעיניות". כלומר: איראן גם קורסת וגם מתעצמת. אין ניסיון ליישב את הסתירה, ואין צורך. שתי הידיעות פשוט מתקיימות זו לצד זו.
אותו דבר קורה בכלכלה. גיא בכור, האנליסט המתון עם המזג השקול, שואל אם 2026 היא "שנת הקריסה של הכלכלה העולמית", ובמהלך הקריאה קופצות פרסומות דחופות להשקעות נדל”ן ביוון ובגאורגיה. הכול קורס – ובדיוק בגלל זה נפתחות הזדמנויות. הקריסה וההזדמנות אינן סותרות; הן מזינות זו את זו.
הכול מוצג בו־זמנית כאיום קיומי וכמרחב למקסום. אבו עלי מדווח שבערוצי חמאס טוענים ל"קריסה של צה"ל" ומפנים לחשבון ה־X של גל"צ ובו 35 ציוצים, מתוכם 18 עוסקים בבעיות נפשיות של חיילים ובעלייה מסוכנת במקרי התאבדות. צורה משונה של ביקורת תקשורת. במקביל, אותו אבו עלי מדווח על סדרת תקיפות של חיל האוויר בעזה – בשטח שבשליטת צה"ל. כלומר: קריסה, אבל בעצם היא בעיניו של האויב, אבל גם זה הרי אומר משהו… תקיפה, אבל בכלל בשטחנו, אבל עם חופש מבצעי שלא היינו חולמים עליו לפני שבעה באוקטובר… וכך הלאה וכך הלאה.
עמית סגל, עם 351,209 עוקבים, מדווח שקושנר מצהיר שפירוק חמאס מנשקו הוא תנאי בל יעבור, ובינוניוז, כמעט במקביל, מדווח באותו טון על "התקדמות בפירוק היכולות של חמאס". במקביל, בערוץ של הצל, 306,837 עוקבים, הודעה ש"חמאס משתקם, הלוחמים מתוסכלים".
על פניו, מביאים לך "תמונה מורכבת". בפועל, אין לך במה לאחוז. זה האפקט הבלתי נמנע של הפגזה בפרטים ובנתונים שאי אפשר לעקוב אחריהם. הניסיון לברור, לסדר, להבין מה עיקר ומה טפל – נידון לכישלון. זו טעות לראות במידע הזה שקרים או ספינים. לי באופן אישי אין לי מושג מה נכון ומה לא. זו גם לא השאלה. השאלה היא איזה סדר הכאוס הזה מייצר, איזו מטרה הוא משרת. אילו מבנים הוא מאפשר.
* * *
הכאוס משבש את הסדר הלוגי אבל בו־בזמן עולה ממנו סדר חלופי – רגשי. הכאוס מייצר תחילה חרדה, החרדה מייצרת זעם, אבל אם הזעם לא ינותב לאיפשהו, לא יהיה קתרזיס והמוצר לא ישגשג. לכן חייבת להיות נקודה שאליה מנתבים את הרגשות השליליים. לכל רגש יש כתובת. ומאחר שאותן הכתובות חוזרות שוב ושוב ושוב, זה משהו שכבר לא צריך לומר במפורש. מספיקה קריצה.
יותם זמרי, למשל, משתף ידיעה על כך שהיועמ"שית קבעה שהפסקת מנויי קצינים להארץ אינה חוקית, עם הכיתוב: "אין עליה סמיילי נקרע מצחוק". אתם כבר מוזמנים להבין לבד על מה הבדיחה. באותו האופן, שיתוף של ידיעה אינפורמטיבית לחלוטין על התנגדות אותה יועמ"שית לסגירת גלי צה"ל הופך מיד לאקדח מעשן: מוסיפים סמיילי קורץ, והמסר ברור – הנה הדיפ־סטייט נחשף.
כפי שאפשר לראות, אותם הטוטמים צצים שוב ושוב: פרשות, שמות קוד, דמויות קבועות. "פצ"רגייט", "היועמ"שית", "גלי צה"ל". הם משורבבים כמעט באגביות לכל ידיעה, תמיד עם נימה שמסמנת אותם כעוינים. אליהם מנותבים הכעס, הזעם והחרדה שריבוי הפרטים מייצר. זו החשיבות של הטוטמים בתוך הכאוס: הם מספקים נקודת פריקה.
* * *
אם יש מילה אחת שאני כבר לא מסוגל לסבול בשיח הליברלי, זו המילה "נרמול". הכול היום מואשם בנרמול הטירוף – לא משנה אם זה דיווח במהדורה המרכזית או פוסט של איזה בומר בפייסבוק. האינפלציה של השימוש במילה שחקה אותה עד אפר. אבל כאן זו דווקא המילה המדויקת. זה שם המשחק. כי מה שיש בקבוצות האלה הוא נרמול גורף, שיטתי: כל בעיה, כל אירוע, כל כישלון – נקשרים שוב ושוב, באופן כמעט אוטומטי, למערכת המשפט, לדין הבינלאומי, ליועמ"שית, ל"דיפ־סטייט", למנגנוני הביקורת.
לחזרה הזאת יש אפקט מצטבר. לאט, בהדרגה, היא מאמנת את התודעה לחשוב במונחים של אשמה, אם לא של זדון. וכשהכול כבר מנותב לאותן כתובות מוכרות, לא צריך הוכחות ולא צריך ראיות – רק להמשיך לזרוק קיסמים למדורה. אפשר להגיע כך לטענות מרהיבות במופרכותן מבלי שאף אחד יעצור לרגע לחשוב.
למשל, ידיעה על הטרגדיה של הפעוטות במעון בירושלים יכולה להיות מוסברת בערוץ של ינון מגל כתוצאה בכלל של מעשֵי – איך לא – היועמ"שית. ומשם זה כבר מוצא את דרכו לשר קרעי, ואת ההדהוד של הפִּרכה הזאת שומעים בהמשך גם בכאן 11 ובחדשות 12, כהמשך טבעי של אותו הדפוס. הפרסום בערוצי הטרלול של הימין משתלם.
* * *
סדר היום כאן שונה לגמרי מזה של התקשורת הממוסדת. אם בתקשורת מדברים על קטארגייט – בערוצי הימין עוסקים ב"פצ"רגייט", כמעין תמונת מראה. אם בתקשורת מדברים על ועדת חקירה ממלכתית לשבעה באוקטובר, בערוצי הימין מדברים על "המרגל בדרום" – פרשה שהולידה, אפילו לפי עמית סגל וינון מגל, "אינסוף תיאוריות קונספירציה וספקולציות".
קונספירציה וספקולציות? על המרגל בדרום? איפה בדיוק שמעתם את כל הסיפורים המופרכים האלה? אולי בדסק ינוניוז, שלפני שבעליו נזכר "לפוצץ את הבלון" שלה – בסרטון חגיגי שבו ביקש לזנוח את הקונספירציות – נראה היה שהוא דווקא נהנה לנפח אותה, עם דיווחים מתוך הדיונים בבית המשפט ושיתוף של וידיאו מהפגנות שבהן צועקים "העם דורש לחשוף את הבוגד".
הרצף הבלתי פוסק הזה בערוצי הטלגרם משופע תמיד בעזרים ויזואליים: מפות, סימונים, סרטונים, תמונות. לאסתטיקה הוויזואלית יש כאן תפקיד מרכזי. רוב הדימויים מטושטשים, מפוקסלים, מגורענים. אתה לא באמת רואה בהם כלום – וגם לא אמור לראות. האפקט לא נובע מהמידע אלא מהרמז. יש שם "משהו". משהו שאתה אמור להבין גם בלי באמת להבין.
יתרה מכך. כמעט בכל מפה, תמונה או וידיאו מופיע עיגול אדום, חץ, קו. לא ברור מה בדיוק הם מסמנים, אבל עצם הסימון מייצר דריכות. הסימון מחליף את התוכן. החץ האדום חשוב יותר ממה שהוא מצביע עליו. כך נוצרת תחושת ידע בלי ידע.
וכשנדמה לך שאתה כבר טובע, תמיד יש עוד שכבה. קישור לקבוצה סגורה. ערוץ פנימי. ובתוך הקבוצה – עוד קבוצה. "כל הפרטים נמצאים כאן!", קורא לינק חדש בתוך קבוצה עם כיתוב באותיות שמנות. אה, לא, סליחה – זאת בעצם פרסומת למוצרים בהנחה. התוצאה היא ארכיטקטורה של בור בלי תחתית. אין רגע שבו אומרים: זהו סוף החדשות, ניפגש מחר. תמיד יש עוד.
כך נראה "ריבוי הקולות" של הימין: לא נרטיב אחד שאפשר להתווכח איתו או להתנגד לו, אלא הצפה שמנטרלת את עצם האפשרות לברור. הסתירה הפנימית אינה תקלה. היא המוצר. הימין החדש ברשתות לא אומר לך מה לחשוב; הוא מערער את היכולת שלך לדעת מה אמיתי.
* * *
לצד הטלגרם יש את טיקטוק. לי, עד לא מזמן, לא היה טיקטוק. פתחתי רק לצורך התחקיר. ועבור מי שכמוני לא הכיר את המפלצת הזאת מבפנים, שווה להתעכב עליה רגע.
אם אינסטגרם עוד מנסה לשמר חזות של עולם חברתי – עוקבים, מכרים, נקודת ייחוס – טיקטוק עובד אחרת לגמרי. זה לא עולם חברתי אלא משהו אחר, קצת כמו ביוב שזורם מתחת לפני השטח, עם תוכן שמגיע למאות אלפי צפיות, לעתים למיליוני צפיות. וכמו בכל ביוב – החרא צף למעלה. כל סרטון שנוחת לך בפיד הוא פגז חושי. אלה פניו החשופות של המיינסטרים הישראלי. וזו לא נישה ולא תת־תרבות; טיקטוק הוא מרכז הכובד.
ישראל בטיקטוק נראית כמו מערב פרוע: אלימות בדרום, פשע, סרטוני מצלמות אבטחה, סרטוני AI של ביבי וטראמפ, נאומים של ביבי עם מוזיקה פומפוזית ועריכה אגרסיבית. הכול דרמטי, הכול צועק, וכמובן – הכול מדמם. מילולית; שכן בתוך כל זה יש גם הצפה של ביקורות אוכל, וביתר ספציפיוּת, סטייקים, שווארמיות, שיפודים. לבשר האדום יש שם תפקיד אסתטי וערכי ברור. זה לא מקום לצמחונים – לא אידאולוגית ולא נפשית.
בזירה הזאת הימין משחק כמעט לבד. המלכים הבלתי־מעורערים הם הדר מוכתר, עם כ־222 אלף עוקבים, ומרדכי דוד, עם כ־90 אלף. גם כאן, פעילי הימין הבינו מזמן ששם המשחק הוא לא טיעונים, היגיון או עובדות. הפלטפורמה הזאת עובדת על דופמין. הסרטונים של מוכתר ומרדכי – שנדבקים לשמאלנים ומציקים להם – בנויים על אסתטיקה של חיכוך, התרסה והשפלה. אלה דימויים קצרים וחזקים שמפציצים אותך אדרנלין.
בסרטונים האלה השמאלני תמיד יוצא אותו דבר: אפס, מגוחך, מנותק, ולעתים גם אלים. היהודי זיס. הימין בטיקטוק לא מנסה לשכנע, הוא מראה שאין כביכול עם מי לדבר.
בשוליים פועלים גם אנשים מהשמאל, בעצימות נמוכה בהרבה. למשל ברק כהן, עם כ־12 אלף עוקבים, שמנסה לעשות למרדכי ולמוכתר (ולנוספים) את מה שהם עשו לשמאלנים. ברק כהן מנסה לשחות נגד הזרם, אבל הבעיה היא שלא מדובר בנהר אלא במערכת ניקוז. אפשר לשאול ברצינות אם בכלל יש טעם בפעולה כזאת, כי הכאוס עצמו – כך נראה – משרת רק מחנה פוליטי אחד.
* * *
הקונסטרוקציה הזאת – טלגרם וטיקטוק – היא הבסיס. משלים אותה מבנה־העל: הפודקאסטים של הימין. בהם יושבים האורקלים: גדי טאוב, דניאל דושי, תמיר דורטל ואחרים. הם לא שותפים ביצירת הכאוס – הם מארגנים אותו. הם מספקים מסגרת רעיונית שמסדרת מחדש את העולם המבולגן שהפלטפורמות הפושטיות ייצרו. זאת מסגרת שהופכת חרדה ובלבול לפוטנציאל פוליטי, והיא חלק חשוב במבנה הרשתי של הימין.
הגיבורים כאן הם סוג של וכחנים. אנשים שמנסים לשדר ארומה אינטלקטואלית – לרוב זחוחה, לפעמים עטופה בזעם קדוש. יש להם פודקאסטים, ובהם הם "מדברים על הכול": פוליטיקה, מדע, תרבות, לפעמים אוכל, וגם – נחשו מה – השקעות.
אותם אורקלים מרבים לדבר בשבח הרציונליות. הו, הרציונליות של הימין. האופן שבו הם מנסחים שאלות ופותרים סוגיות הוא דרך מה שהם אוהבים לכנות "דיבייט". הדיבייט הוא פורמט שהימין הישראלי ייבא מארצות הברית – הוא גונב כידוע לא מעט מהאלט־רייט הטראמפיסטי – שאמור, לכאורה, לאפשר לטיעונים להתנגש ולהכריע בשאלות שעומדות על הפרק. בפועל קורה, כמובן, ההפך הגמור.
כללי הטקס בדיבייטים האלה קבועים מראש. תמיד יש את ימני הבית מול "היריב" – אומלל כלשהו המשמש על תקן הליברל. לפעמים היריב הוא ימני אחר רק קצת פחות מטורלל, לפעמים שמאלני תורן שהוזמן כדי לאשרר את עמדות המארח. הם מתווכחים על עזה, על איראן, על קפלן, על הכלכלה – הכול פתוח בימין, איזה כיף – אבל הטריק נמצא במסגור. לא במה שאומרים, אלא על מה בכלל מתדיינים ומהן הנחות היסוד.
כך למשל בפודקאסט "על המשמעות" של תמיר דורטל – הפופולרי מאוד בהמיספרה הימנית – מתקיים דיון על עזה. מול אליהו יוסיאן, כוכב־על של דיבייטים, לא יושב שמאלן קיצוני אלא ד"ר יאיר אנסבכר, ימני אחר. כמה נוח. כאן, אגב, יוסיאן הוא זה שעומד למבחן: האם הוא "ימין אמיתי", מפני שהוא תומך בהחזרת שטחים תמורת שלום בתנאים מסוימים.
אנסבכר מתווכח בלהט עם יוסיאן ומסביר לו שהתוכנית שלו להרוג 150 אלף פלסטינים "על ההתחלה" היא מופרעת. "אנחנו לא חיות ולא איראנים", הוא מסביר. "להרוג נשים, ילדים ותינוקות עזתים? זה לא יהודי". במקום זה הוא מציע את הפתרון היהודי: כיבוש שטח וגירוש אוכלוסייה. בתוך הדיבייט המלומד הזה אף אחד לא שואל האם עצם המשך המלחמה הוא הכרחי. זה נתון. השאלה היא רק האם להרוג במסות, או האופציה ההומנית – לכבוש ולגרש.
כך גם בדיונים על מחאת קפלן. מוצגות שתי עמדות מנוגדות (הו, ריבוי הדעות בימין): האם הקפלניסטים הם אויב מבפנים שמחליש את ישראל, או אחים אבודים שצריך להחזיר לדרך הישר בשם האחדות. אף אחד לא עוצר לרגע לשאול אם אולי, רחמנא ליצלן, יש משהו במה שה"קפלניסטים" אומרים. השאלה הזאת נשארת מחוץ לחדר.
* * *
הדיבייטים עם יוסיאן מחדדים מנגנון נוסף: ברגע שהשיח נעשה "אקדמי מדי", כלומר מבוסס־ידע, הוא נפסל. לא משנה מי יושב מולו – דוקטור, תא"ל או רב – ברגע שמופיעים מושגים, הקשרים או היסטוריה, זה מתויג כ"דיבור מערבי", כ"חוסר הבנה של המזרח התיכון". כלומר: הבעיה איננה עם העובדות, אלא עם עצם המדיום של עובדות. וכל מי שמציג ידע הופך מיד ל"מנותק מהמציאות".
זו הרציונליות של הימין. בסוף המנצח הוא מי שמפעיל "שכל ישר" – כלומר תפיסות עממיות שקודמות לידע ושאינן נותנות למחשבה ולפרטים לבלבל אותו. מחשבה, כידוע, היא של שמאלנים.
כששמאלן כבר מגיע לדיבייט כזה, הוא מראש קורבן של המסגרת ושל יחסי הכוחות. כך למשל בדיון בין דוד ברלינר, עו"ד ימני חובש כיפה, לד"ר מיטל פינטו, חברת פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה, פינטו מנסה לדבר על הדין הבינלאומי, על חובות מדינה, על אזרחים בעזה. דורטל וברלינר לא באים לדון בחוק – הם באים להוכיח שעצם קיומו של החוק הוא הבעיה. הדיון מיד מוסת ל”צביעות של הקהילה הבינלאומית” שמחילה על ישראל סטנדרטים שהיא אינה מחילה על אף מדינה אחרת, ולשאלה למה ישראל צריכה "להאכיל את האויב". ברגע שפינטו מסבירה שאספקת מזון לאוכלוסייה אזרחית היא חובה משפטית, היא כבר נפלה לבור, שהרי היא מיד מוצגת כמנותקת וכמי שנותנת לחוק להוביל אותה לאבדון. מכאן הסוף ידוע.
לדורטל, כמנחה, יש כאן תפקיד מכריע. הוא לא מתווך נייטרלי. הוא קוטע את הדיון כשהוא נעשה "מורכב מדי", דורש "שכל ישר" (כלומר לנטוש את המחשבה), ומסמן למאזין מי מדבר "מהמציאות" ומי "לא מבין איך העולם עובד". אף דיבייט אינו יכול לפיכך להיות מאוזן. אתה לא מפסיד כי טעית – אתה מפסיד כי התעקשת שהעניין מורכב.
* * *
הדיבייטים משעתקים את אותן המסקנות של אחיהם הקטנים בטלגרם ובטיקטוק: אי אפשר לסמוך על התקשורת, אי אפשר לסמוך על מומחים, אי אפשר לסמוך על המדינה. הכול אינטרסים. הכול הצגה. הכול הולוגרמה.
אחת הדמויות המרכזיות שמייצגת ומעצבת את התפיסה הזאת בו־זמנית היא דניאל דושי. זהו ג'ו רוגן הישראלי: פותֶה מצוי עם הבעה תמהה־תמידית של מי ש"רק שואל שאלות". לא אידאולוג, לא מטיף, לא קובע. לכאורה. אבל מספיק לעבור על כותרות הפרקים שלו כדי להבין איך זה עובד.
שיחה עם השחקנית גל מלכה ממוסגרת כ"האמת על תעשיית הבידור" (נועם יורן העיר יפה פעם איך בפינות המעופשות של האינטרנט, המובן של המילה "אמת" הוא למעשה שקר). פרק עם מומחה לאנטומיה מקבל את הכותרת "שיקרו לכם בנוגע להזדקנות השלד". מומחה לפסיכולוגיה מסביר ש"שיקרו לכם על מערכת העצבים". שיחה עם מאמן כושר מקבלת את הכותרת "חדרי כושר נועדו לשמור אותך חלש (הסוד האפל של התעשייה)". ושיחה עם ינון מגל, אחד מאנשי התקשורת החזקים והנוכחים ביותר בישראל, נקראת "ניסו להשתיק אותי – עכשיו אני מדבר".
הכותרות לבדן מספרות את הסיפור: תמיד מישהו שיקר. תמיד משהו הוסתר. תמיד אתה הקורבן. ועכשיו אתה ניצב מול מי שמציע לך את האמת. לא אמת שמורכבת מבדיקה, הבנה או ידע – אלא אמת שנולדת מעצם העלאת השאלה.
זהו היבט אחר של ארכיטקטורת הבור ללא תחתית: כל מה שחשבת שאתה יודע – שקרי. כל מי שדיבר אליך קודם – אינטרסנט. ומי שמוכן להודות שהוא "רק שואל שאלות", כלומר שהוא כביכול בסך הכול תמים, סקרן, הדיוט – הופך מיד לַיחיד שאפשר לסמוך עליו. כולם משקרים לך, ולכן רק מי שמודה שהוא לא יודע, יכול להציע אמת.
בשיחה עם ינון מגל, הוא אומר זאת בפה מלא: "כל התקשורת משקרת". זו אמירה מדהימה ממי שהיה עורך אתר חדשות גדול ומגיש של מהדורה מרכזית. ואז הוא מוסיף: "אני בא להנדס תודעה, רק שאני שם את הקלפים על השולחן". כלומר: ההבדל בין העיוות שלו לעיוות של התקשורת זה שהוא מודה שיש לו אג’נדה; אמת "שלו", קרי לא אמת.
* * *
הספרייה הביתית היא מוטיב קבוע ברקע השיחות האלה. היא נמצאת שם תמיד כתפאורה שממש מתחננת לניתוח משלה. אם כן, בעוד שאצל דורטל היא מסגירה מקורות השראה שטחיים יחסית – שילוב בין כותרים פופולריים כג'ורדן פיטרסון לבובות צעצוע (אקשן פיגרז) של גדולי האומה, עם תבלון עדין בטעם גדי טאוב, ניידים ונייחים אבל גם המרד השפוף – אצל טאוב עצמו הספרייה משדרת עומק אחר. מדפיו חושפים ספרות אקדמית דחוסה ורצינית: יצירות מופת של היסטוריוגרפיה חברתית כמוThe Making of the English Working Class של א.פ. תומפסון, לצד כותרים של פילוסופיה פוליטית כגון The Accidental Empire לגרשום גורנברג ו־Jew vs Jew לסמואל פרידמן. הספרים האלה מעניקים לדיון נופך של "שיחת סלון" מעמיקה שאינה נשענת רק על פסיכולוגיה פופית אלא על תשתית מחקרית רחבה.
בתוך התפאורה הזו ממצב עצמו טאוב כאינטלקטואל ביקורתי המפרק את הבניית המציאות התקשורתית באופן כמעט חומסקיאני. אך בשונה מנועם חומסקי, שמסביר את העולם דרך אינטרסים מבניים וכלכליים, אצל טאוב תמיד מצטרף לדיון אלמנט של זדון אישי. בחיוך ממזרי ועם ניצוץ בעיניים, טאוב לעולם ייחס ליריביו חשד מגונה כזה או אחר, ורק אחרי ששומעיו משתכנעים כביכול "שאין יותר במה להיאחז", הוא זורק חכה בדמות היגיון חדש, כזה שבכוחו לארגן את הכאוס סביב חשד ב"מערכת".
במסגרת היגיון זה, טאוב טוען כי סרטון שדה תימן "המבושל" הוא "חיבור מלאכותי" שנועד לייצר "עלילת דם" נגד לוחמי צה"ל. בשיחות האינסופיות שהוא מנהל סביב הפרשה בפודקאסט שלו, "שומר סף", הוא מהדהד את התפיסה ולפיה היא איננה אלא "בגידה באמצע מלחמה". לא פחות. את המשמעות ואת העונשים הקבועים בחוק על עבירות ממין זה, המאזין מוזמן להשלים מהשכלתו הכללית. את טאוב האחד ועוד אחד הזה בוודאי לא יבהיל. לשיטתו, המערכת כולה – המשפטית והצבאית – פועלת ב"מאמץ בינלאומי משפטי… לעצור את המלחמה", וכל זאת מתוך רצון לשמר סטטוס אישי, ששווה משקלו בכנסים, מעמד אקדמי בינלאומי ו"חופשות סקי". הציניות המוחלטת.
לקרוא לזה "שקר" יחמיץ את העניין. הכוח כאן לא טמון בשקר, אלא בייחוס הזדון. הזדון הוא הדבק שמחבר את הכאוס לכדי סיפור קוהרנטי. כך דמויות כמו טאוב הופכות למצפן – אחרי שהן עצמן הפילו אותך לתוך הבור וערערו את אמונך בכל מוסד אפשרי, הן מציעות לך את היד היחידה שאפשר לאחוז בה.
* * *
תהיה זאת טעות לחשוב שהמרוויח הגדול מכל הסיפור הזה הוא ביבי. או בן גביר. או בכלל פוליטיקאי כזה או אחר. יש כאן כוחות הרבה יותר גדולים.
בעקבות האזנה כמעט אקראית לשיחה של תמיר דורטל עם תמיר מנדובסקי – שכמובן גם התארח אצל דניאל דושי, כי כך זה עובד, אותן הדמויות מתארחות בכל הפודקאסטים – מנדובסקי התחיל לקפוץ לי בכל מקום. בטיקטוק, באינסטגרם, ביוטיוב. האם אפשר להשוות את הכוח של בן גביר לכוח של האלגוריתם? לעתים נדמה שברצותו, האלגוריתם יכול להשמיד מחר את הימין.
מנדובסקי עצמו הוא דמות מעניינת. הוא לא חלק מהימין הישראלי הקלאסי. הוא לא ביביסט, לא מדבר פוליטיקה, לא מתלהם. דמות נקייה. הפרצוף שלו מופיע פה ושם בשיחות על כלכלה – וכאמור, כלכלה היא חלק מהותי מעולם התוכן של הימין. מנדובסקי הוא מחבר רב־המכר השקעות לעצלנים, אחד הספרים הנמכרים בישראל בשנים האחרונות, ובאופן טבעי הוא קנדידט לשיחה על כסף. ואיך ימנים אוהבים לדבר על השקעות.
למנדובסקי יש תפקיד מרכזי בתוך הסיפור הזה – גם אם הסיפור איננו מנדובסקי אישית. הוא סימפטום להפרטת האמון במערכת. ובכן, אם לפצ"רית, לאהרן ברק וליועמ"שית יש תפקיד מובהק כסמלֵי הזעם – המקומות שאליהם מנותבים הכעס, הפחד והחרדה – הרי שלשיח הכלכלי יש את התפקיד ההופכי: לשם מנותבת ההשקעה. הטיפוח העצמי. הבּנייה. כי אם כולם משקרים לך, אם אתה לבד, אם אתה צריך להטיל ספק בהכול – מה יותר הגיוני מאשר לשים מבטחך בדבר הממשי האחרון שנשאר: הכסף.
בעולם הכאוטי של הימין, המעשה הכי רציונלי (הו וגו') הוא להפסיק לצפות לישועה ממישהו ולהתחיל לבנות לעצמך מבצר פרטי. הכסף הוא לא רק אמצעי לצריכה – הוא תעודת הביטוח האחרונה שלך נגד המדינה. המדינה שהימין כל כך אוהב לשנוא.
מהשיחות של דורטל עם מנדובסקי מתחוור עד כמה בשיח הימני כסף הוא לא "רק כסף". הוא ערך מוסרי, כמעט דתי. לכן השיח הכלכלי של הימין כמעט אף פעם לא נשמע טכני בלבד; הוא עטוף בשפה של "מצווה", "חטא" ו"השתדלות". מנדובסקי פורש שם משנה שלמה של חוסר אמון במערכות הממוסדות, ומסביר שבעולם הכסף אין לך על מי לסמוך – לא על יועצי השקעות בבנקים ולא על המדינה – כי לכולם יש "ניגוד עניינים מובנה" מולך. מבחינתו, האחריות היא אישית ומוחלטת: "הבורות היא הבחירה הכי יקרה שתעשו", הוא מזהיר, והופך את הלמידה הפיננסית לחובה מוסרית ממש.
דורטל מצדו מעניק לשיח את המעטפת התיאולוגית. כשהוא שואל את מנדובסקי: "בסדר, אלה עצות של 'סור מרע', אבל איך גם 'עושים טוב'?", הוא לא מחפש רק תשואה אלא משמעות. השוק עובר אפוא תיאולוגיזציה; הוא מוצג כזירה שבה אמונה, משמעת עצמית ודחיית סיפוקים הן המידות הטובות ש"משתלמות לאורך זמן". מנדובסקי מחזק זאת כשהוא מדבר על "ריבית דריבית" לא רק כחישוב מתמטי, אלא כחוק טבע צודק שמתגמל את מי שפועל ב"עקביות ובצניעות".
הכסף הופך לתשובה קיומית. לעוגן. למשהו להיאחז בו בעולם מפורק.
* * *
אם כן – הימין לא רק למד איך לייצר חרדה, אלא גם איך לרתום אותה לצרכיו. איך להפוך אותה למשאב. השמאל, לעומת זאת, עדיין לא פיתח שפה שמדברת עם החרדה הזאת. עבור השמאל הליברלי, לדבר על כסף – כסף ממשי – זה עדיין מגונה.
התפיסה הזאת היא שארית של מוסר אריסטוקרטי ישן, שבו מצניעים את הממון ומדברים במושגים נשגבים של "ערכים" ושל "דמוקרטיה". אבל היא אסון פוליטי. בזמן שהימין מציע לאזרח עוגן כלכלי תיאולוגי להיאחז בו בלב הסערה, השמאל משאיר אותו לבדו להילחם את מלחמותיו. השמאל חייב ללמוד לדבר על הכיס ואל הכיס; הוא צריך לגרום לאדם להרגיש שפוליטיקה היא לא רק ויכוח על "קץ הדמוקרטיה" אלא על מערכת שיכולה וצריכה לדאוג לו.
במובן זה, זורן ממדני, שנבחר לאחרונה לראשות עיריית ניו יורק, הוא תזכורת מעניינת. לא במקרה הוא פרץ, כמו האלילים של הימין, בטיקטוק המושמץ; ולא במקרה הוא עשה זאת דרך הנושא של שכר דירה – לא של ערכים או של דמוקרטיה. הוא דיבר ישירות אל הכיס, ועל ההבטחה להקפיא עליות מחירים. זו המחשה חיה לכך שמי שיודע לדבר בשפה של חרדה כלכלית – ובפלטפורמות שבהן החרדה הזאת מטופחת – מצליח לייצר חיבור פוליטי אמיתי.
על כן תהיה זו טעות פטאלית לראות בכל מה שקורה ברשתות "פייק" ולהתעלם. החרדה אמיתית. הכאוס אמיתי. והשמאל חייב להכיר בהם כדי לדבר אליהם. אי אפשר להציע "אמת" לאדם שטובע בבור; ה"עובדות" לא יעזרו לו. הוא צריך שיציעו לו יד. אם השמאל ימשיך להתייחס למציאות הזו כאל תופעה חולפת או ביביסטית – הוא זה שיחלוף.
יותם וקס הוא במאי ועורך. המאמר התפרסם במגזין תלם