כל מה שהוא רוצה ממנה זה בסך-הכל להבין מה היא באמת רוצה, כותבת ליהיא לפיד במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". והרי כל-כך מסובך להבין את הראש – או ההורמונים – הנשיים. הם הרי מקור "הבעיה הנשית" (או "הבעיה שאין לה שם", בלשונה של בטי פרידן), שהסימפטומים שלה הם תחושות מרמור, תסכול, החמצה וזעם שחוו וחוות עדיין נשים רבות במבנה החברתי-ממסדי הקיים.
ממסריה של לפיד במאמריה במקומונים של "ידיעות אחרונות" ובספרה "אשת חיל" ניתן להסיק כי הסימפטומים הללו – הנובעים מדפוסים של הקרבת הקריירה, השתקת הכמיהות העמוקות ודיכוי ההקשבה לצרכים הנשיים הפנימיים – הם בעיקר תסביך רגשי נשי ותו לא. ל"איש שאיתנו", ולממסד המגדרי שהוא מייצג, אין שום חלק במצב המחליש הזה או אחריות לו.
אם רק נדע לתקן את המעוות שבראשנו ובתפיסתנו הקורבנית, אם רק לא נסבך את המצב עם הטענה המשונה שאנו נאלצות למחוק חלקים מעצמנו, בעוד שהשותף בחיינו משום מה לא נאלץ בדרך כלל למחוק מחייו דבר – אם רק נצליח לעשות זאת, הרי שכל בעיותינו האישיות, הזוגיות והמשפחתיות תתמוססנה. נחיה כנסיכות מאושרות עם בחירי לבנו המושלמים בטירתנו המושלמת.
ליהיא לפיד כותבת בגובה העיניים, נוגעת ברגישויות ובקונפליקטים הפנימיים שרובנו חוות כאמהות וכבנות-זוג, ולכן היא גם זוכה לקהל קוראות מרשים. היא חושפת את הפרובלמטיקה האישית שבה היא חיה, וכך מציפה את הפרובלמטיקה הכלל-נשית הנובעת מאלמנטים חברתיים ממסדיים דכאניים שאינם מדוברים דיים. לרגעים נדמה שהיא מסירה את מעטה המושלמות מחייה, כמו גם מחייהן של נשים רבות העוטות בדרך כלל את מסכת "הכל בסדר" גם כשהן גוועות מבפנים.
אולם, בסופו של דבר, הפתרון שהיא מציעה לנשים דכאני בפני עצמו. המסר שהיא מעבירה לקוראותיה הוא: אם יש אשמה – האשמה היא שלך. אם יש פתרון – הפתרון הוא בך. הגבר שלצדך הוא רק ילד מבולבל, וכל-כך קשה להיות "הוא" אל מול סבך רגשותייך הלא מפוענחים...
שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 15.3.13
במאמרה בסוף-השבוע האחרון, תחת הכותרת "לרוץ איתו", משווקת לפיד את ספרה החדש "אני לא יכולה להיות תמיד נהדרת" וממשיכה להעביר אותו מסר, ואף בעוצמה רבה עוד יותר. דמותו של בן-הזוג, שר האוצר הבא, עוברת תהליך האצלה, המשחה והכתרה של ממש. החוויה הנשית שהיא מביאה בפני הקוראות היא חוויה של התמסרות טוטאלית להאדרתו של בן-הזוג.
זרקור ההצלחה מופנה אל הבעל, שבו היא, בת-הזוג, תומכת ללא לאות. הספירה החיצונית שייכת לו, להתקדמותו במסגרתה ולאתגרים שהוא בוחר לקחת על עצמו. לעומת זאת הספירה הפנימית שייכת לך, האשה הטובה והמסורה, המתגייסת עבורו ועבור הצלחתו, "רצה איתו". ואם אבוי לעתים את נכשלת ואינך יכולה לעמוד בנורמת "האשה המתפקדת והמסורה" ואינך יכולה להיות "תמיד נהדרת", הרי שברור מהתיאור ההרמוני שמתארת לפיד (הנאמן כל-כך לסדר הזכרי ההגמוני) כי מן הראוי שלפחות תנסי, כאשה נאמנה, לעמוד באתגר.
האישי הרי, הוא גם פוליטי, והבחירה שלנו כנשים נפרדות להציב את עצמנו ואת צרכינו כמהותיים פחות או יותר אל מול בן-זוגנו ובתוך משפחתנו היא בעלת משמעות רחבה בזירת יחסי הכוח והדיכוי המגדרית-חברתית.
ככותבת טור אהובה, משפיעה ופופולרית, הפונה אל נשים מתוך חוויית שותפות והזדהות, הבחירה האישית שעליה מצביעה לפיד היא פוליטית במובנים רבים. הצבתו של בעלה כסוג של גואל לאומי היא הפוליטיקה הגלויה, הברורה מאליה. הפוליטיקה הבעייתית יותר היא זו השקופה, הסמויה, המעניקה מחדש תוקף לחלוקת הכוח ולחלוקת התפקידים המגדרית שבהן מהותנו, ערכנו ואיכותנו כנשים נקבעים על-פי יכולת ההקרבה שלנו ומידת התמסרותנו.
בתוכני כתיבתה הפובליציסטית מאשררת לפיד שוב ושוב את המשחק הפוליטי הבין-מיני המכור מראש. הוא משאיר אותנו מצומצמות לתפקידים המסורתיים הממסדיים, שבהם אנו בעיקר מנסות לרצות את, לתמוך ב, לוותר על, כשאנו דוחקות את השאלה אם והיכן האיש שאיתנו או בני משפחתנו עושים אותו הדבר גם עבורנו.
בפוליטיקה הישנה נושנה הזו, המתאשרת במאמר סוף-השבוע של לפיד, אנו נותרות מתופעלות על-ידי נורמות חברתיות שמייצרות מצב נוח מאוד לכל מי שסביבנו. השאלה שנותרת מהדהדת היא איזה מחיר אנו משלמות, ולאן בתוך מערך כוחות וציפיות זה נעלמת ומתאדה עצמיותנו.