אם רוצים להבין מה קרה לנו (אם יש עדיין איזה "לנו") ולתקשורת (אם יש עדיין תקשורת), אפשר לצפות בערב אחד בשידורי כאן 11 החיים, ומיד אחר כך בפניני הארכיון של השידור הציבורי. קשה לעכל את הפער.
בחדשות שישי (22.8), בקצה הימני של פאנל הפרשנים, ישב אחד, דוד פורר, עורך דין. מומחה בליטיגציה לפי האתר של משרדו. הדיון נסוב, בעקבות דו"ח האו"ם, על הרעב בעזה, והתגלגל לשאלת ההסברה הפחות חשובה. אבל התגלגל.
אמרה כרמלה מנשה: "שום הסברה, אבל שום הסברה, לא יכולה לנצח ילד פלסטיני רעב או שהוריו נהרגו, או גופה של תינוקת או גופות. יש שם יותר מ-60 אלף הרוגים ובתים הרוסים. אי אפשר להתעלם מזה. אף עיתונאי שיבוא לשם, או שלא יבוא לשם, רואה את התמונות. אנחנו מאשרים שיש אלפי הרוגים".
אילן לוטן, בכיר בשב"כ לשעבר: "אני מזכיר לך שמי שאחראי למצב בעזה זה החמאס".
מנשה: "זה לא משנה".
פורר: "השאלה כמה אנשים בישראל, אנשי תקשורת שדבררו את קמפיין ההרעבה וכל התמונות הפייק שיצאו...".
מנשה: "זה לא משנה... היו ילדים רעבים שם. אתה לא יכול להתעלם מזה".
פורר: "למה זה מטריד אותך? חשבתי שמטריד אותך החטופים ושלום ישראל. למה מטריד אותך הילדים בעזה? כשאנשים בישראל, גם אנשי תקשורת, גם גנרלים ואנשי כוחות ביטחון לשעבר, מדברים על הדברים האלה, אחר כך בעולם עושים בזה שימוש, בעצם השיחות האלה והאמירות האלה הן מחזקות את הנרטיב נגד ישראל. ואת זה צריך להבין. ולכן כשאת אומרת שאני דואגת לילדים בעזה...".
מנשה: "אל תכניס לי מילים לפה".
פורר: "את לא דואגת להם?".
מנשה: "אני דואגת שילדים בכל העולם לא יהיו רעבים. ואני לא מתביישת בזה. לא רוצה ילדים רעבים. אני אומרת: שבסך הכל ההסברה, ככל שהיא טובה, יכול להיות המסביר המעולה ביותר, כשאתה רואה ילדים רעבים, צילומים של ילדים מסתובבים ללא בית מול חייל או טנק, ילד מול טנק, לעולם מצטייר רע בעולם. לא תעזור שום הסברה. שום הסברה לא תעזור".
משה שלונסקי, לשעבר מפקד גל"צ: "ילדים רעבים לא טוב לאף אחד".
מנשה: "לא קשה לך לראות ילד גם אם הוא ילד ערבי?".
ירון לונדון מראיין את דליה רביקוביץ, ערוץ 1, 1987 (צילום מסך)
מצדה השני של ההיסטוריה, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת דליה רביקוביץ, עלה בימים אלה ב"כאן ארכיון" ריכוז נפלא של ראיונות עמה. אחד מהם הוא מהתוכנית "סוף ציטוט" מ-1987. הראיון נערך לרגל צאת ספרה "אהבה אמיתית". מנחה: ירון לונדון. הוא קורא משיריה, ושואל.
לונדון: "הדאגה שלך לילד שלך, כפי שהיא מובעת פה, חידדה את הדאגה שלך לילדים אחרים, לא שלך?".
רביקוביץ: "כן".
לונדון: "וזה בא לידי ביטוי במחזור השירים שכתבת בהקשר של מלחמת לבנון".
רביקוביץ: "ולפניה. שיר אחד מתוך זה נכתב לפני המלחמה. האמת היא שהמלחמה הייתה המשך והמרצה והתגברות של תהליך שבצורה יותר צנועה התחיל עוד קודם. של יריות בילדים".
לונדון: "את כתבת אז: 'בתינוק לא יורים פעמיים'".
רביקוביץ: "זה היה בעקבות סברה ושתילה".
לונדון: "שיר שעורר הרבה כעס".
רביקוביץ: "לא נורא".
לונדון: "זה מאותם שירים שהכעיסו רבים".
רביקוביץ: "אף אחד לא שלח מכתב איום".
לונדון: "לא?"
רביקוביץ: "אני לא מזמינה...".
לונדון: "יש קשר בין ילדך לבין ילדי האחרים?".
רביקוביץ: "בוודאי".
לונדון: "כי לפעמים הרי התגובה היא אחרת. לא אכפת לי מכל העולם. אני מגדלת ציפורניים".
רביקוביץ: "זה לא הולך. הבן שלי הוא אחד מילדי העולם. ככל שמצב ילדי העולם יותר טוב, הבן שלי יותר מאובטח. יותר מזה, אם אני רוצה שתהיה ערנות בעולם לילד שלי, אני מוכרחה להגביר את הערנות הכללית. זה לא דבר שנעשה בפרוטקציה ליחידים...".
דיונים כאלה כבר אין בטלוויזיה, המשוררת הדגולה מתה כבר 20 שנה, אבל לא אלמן ישראל. עורך הדין הוא משורר לעת מצוא. בחלק הדיון באולפן שעסק בשאלת העוינות הגוברת לישראל בעולם, התווכחו: אנטישמיות או אנטי ישראליות. דיברו על הסנטימנט. כתבה הוקדשה למיני תקריות תיירים ישראלים בהולנד ובצרפת. ואז שורר הליטיגטור פורר: "למה צריך להסתובב בעולם? יש מקומות נפלאים במדינת ישראל, יש מקומות ביהודה ושומרון שרוב אזרחי ישראל לא טיילו בהם, מי היה בשילה הקדומה?" בהחלט טיעון מנצח.