הקריקטוריסטים רואים את העולם בשחור-לבן, כתב פעם עורך עיתון אמריקאי. בעלי טורים יכולים להכביר מלים לכאן ולכאן, אבל הקריקטוריסט נדרש להעביר מסר חד, במשיכות מכחול אחדות. בישראל, שבה קווי התיחום של הדיון הציבורי נמתחו בדרך כלל במרחב המדיני-בטחוני, ידעו הקוראים תמיד באיזה צד נמצאים הקריקטוריסטים. דוש, למשל, הטיב אמנם לעקוץ פוליטיקאים מכל המחנות, אבל בתחום המדיני התמחה בעיקר בהדגשת צביעותו של העולם ואכזריותם של אויבינו. מהצד השני ניצב זאב: הוא בחר בצד הלבן. ליתר דיוק, ביונה הצחורה, סמל השלום, שנופלת קורבן לא רק לפיגועי טרור, אלא גם לסרבנות כרונית של מנהיגי ישראל, ובראשם ראשי הליכוד.
בנימין נתניהו ודאי לא ימהר לבקר בתערוכה החדשה "זאב ויונה – הקריקטוריסט שרדף שלום", שנפתחה בימים אלה במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. דיוקנו של נתניהו שב ועולה על קירות המוזיאון: רוכב על יונה ומנסה כביכול להאיץ בה להתרומם, אך חובט בראשה בפטיש ההתנחלויות; מנסה להפיל את שובך היונה עם הדחפור הבונה בשטחים; מיידה חץ ביונה בדמות מנהרת הכותל. ועוד ועוד.
"זוזי כבר, יונה טיפשה", קריקטורה של זאב, מתוך התערוכה
גם יצחק שמיר ואריאל שרון מצטיירים בתערוכה כמי שניסו בעקשנות להרדים את היונה, לתלוש את נוצותיה או פשוט לחסלה. בקריקטורה מימי מלחמת לבנון הראשונה נראים שרון וערפאת כשני ציידים החמושים בתת-מקלעים ומנסים לירות ביונים המרחפות בשמים, נושאות כתובת "הפסקת אש". בקריקטורה אחרת נראה שרון כצייד המנסה לפגוע ביונים בחץ וקשת. "קו הקריקטורות של זאב הוא נהדר, מהנה, גאוני, יחיד במינו", צוטט פעם שרון. "לצערי, הקו הפוליטי שלהן הוא טועה ומטעה".
הפוליטיקאים אינם הגיבורים העיקריים של התערוכה. הם רק שחקני משנה. הגיבורה היא היונה. לכאורה, כמה פעמים אפשר לנצל את הסמל השחוק של השלום בקריקטורה? מתברר שאפשר. דווקא יעקב פרקש, שבחר בשם-המכחול "זאב", לא היה רק מאוהב ביונה, אלא הצליח לגייס אותה שוב ושוב להעברת מסריו, בלי לשעמם את הקורא והצופה.
זאב (1923–2002), חתן פרס ישראל, היה מבכירי הקריקטוריסטים בישראל. עשרות שנים היתה הקריקטורה היומית שלו מרכיב מרכזי בעמוד המאמרים של "הארץ", כמו גם בקריקטורות מרובות דיוקנאות בשם "על כל פנים", שפורסמו על פני עמוד שלם במוסף השבועי של העיתון.
גלית גאון, מנהלת המוזיאון, סיפרה בטקס הפתיחה כי כשהציע לה נוסקו, הקריקטוריסט נסים חזקיהו, לערוך תערוכה שתתמקד במוטיב היונה ביצירתו של זאב, לא האמינה שיימצאו די קריקטורות לתצוגה. אבל אחר-כך נמצאו עשרות, אם לא מאות כאלה, באוסף זאב השמור במוזיאון. "ומאותו רגע נדמה שכל מה שאנחנו רואים בעיניים אלו יונים", אמרה גאון. "בדרך לשלום, לפני השלום, תוך כדי שלום, אחרי שלום, יונים שמתחפשות לחיות אחרות, יונים בשובך, יונים לוחמות, יונים אופנתיות, יונים ונצים, ובעיקר יונים שלא מרפות במסע לקראת השלום".
"שלום כיתה א'", קריקטורה של זאב, מתוך התערוכה
חזקיהו, אוצר התערוכה, מוגדר על-ידי מנהלת המוזיאון ועל-ידי בני משפחתו של הקריקטוריסט כ"זאבלוג". מאז ילדותו אסף את עבודותיו של זאב, והוא רואה בתערוכה "דרישת שלום מקריקטוריסט נדיר". בקטלוג התערוכה כתב חזקיהו כי זאב לא היה "ימני" או "שמאלי", כפי שאוהבים לתייג אצלנו אנשים, אלא איש חם, נבון ואופטימיסט חסר תקנה, שרדף שלום.
"זאב השכיל לעשות בדימוי היונה שימוש כל-כך רחב, ורסטילי ומגוון, עד שנדמה שהפיגורה שלה אינה נופלת בחשיבותה מדיוקנאותיהם של אישים, עושי שלום כמו בגין, סאדאת, רבין, פרס ואחרים", כתב חזקיהו. "גיבורי האנוש מתחלפים לעתים, אבל היונה האומללה עדיין נותרה ככוכבת הטרגית של המציאות שלנו".
היונה כסמל השלום, לצד עץ הזית והקשת, מלווה את האנושות מימי נוח, המבול והתיבה. במאה ה-20 היה זה הצייר הספרדי פבלו פיקסו ששידרג את מעמדה לסמל בולט בשיח השלום. ב-1949 צייר את היונה כלוגו של ועידת השלום הבינלאומית, אירוע שמאל רב-משתתפים שנערך בפריז. בשנות המלחמה הקרה, ובעיקר בימי מלחמת וייטנם, כשארצות-הברית נחלקה ל"יונים" ול"נצים", כיכבה היונה בקריקטורות רבות.
מתוך קטלוג התערוכה "זאב ויונה", היונה בעבודתו של הקריקטוריסט זאב, במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון, מרץ 2013
בישראל חדרה היונה, לצד הנץ, לשיח הפוליטי הסוער בשנים שלאחר מלחמת ששת-הימים, כשניצת הוויכוח על עתיד השטחים המשוחררים/הכבושים/המוחזקים. במאי 1970, בסקר שערך מכון דחף, התבקשו הנשאלים להגדיר את עצמם במונחים אלה. 31% מהנשאלים הגדירו עצמם "נצים", 22% "יונים". 32% טרם החליטו על זהותם ו-13% השיבו שאינם יודעים.
כשתירגם זאב את המאבק הזה לקריקטורות שלו, יריבה של היונה יצא מתחת ידיו דומה יותר לנשר מאשר לנץ. כך, למשל, בקריקטורה שבה חגג את נצחונו של יצחק רבין על יצחק שמיר ב-1992, נראית היונה יוצאת מהקלפי ופורשת כנפיים, כשמתחתיה נשר שמוט איברים.
ב"זאב ויונה" חולפות הקריקטורות על פני העליות והמורדות של תהליך השלום ממלחמת ששת-הימים, דרך המהפך של 1977, ביקור סאדאת וחתימת הסכם השלום עם מצרים, ואחר-כך מלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו, רצח רבין ועידן נתניהו הראשון ואהוד ברק. היונה מגויסת בחלק ניכר מהקריקטורות כדי לחבוט בימין הישראלי, אך גם הצד השני אינו יוצא נקי.
יש בתערוכה קריקטורה שבה מוצג הסיוע הסובייטי למזרח התיכון בדמות "יונה טרויאנית ממוסקבה", המתיימרת לדבר על שלום, אבל נושאת בקרביה נשק למדינות ערב. בימי האינתיפאדה והפיגועים היונה נופלת קורבן לא רק לסרבנות שלום של הליכוד. ערב פתיחת שנת הלימודים ב-1996 צייר את "המורה יונה" המבקשת להתחיל ב"שלום כיתה א'", אבל דלת החדר נעולה בשלושה מנעולים: האחד בדמותו של נתניהו, השני ערפאת, והשלישי אסד.
במקביל ל"זאב ויונה" מוצגת עתה במוזיאון גם תערוכה קטנה יותר, העוסקת בשרטוט דמויותיהם של דוד בן-גוריון ומנחם בגין על-ידי זאב. שם נעשה שימוש בחלקים מאוצר נוסף השמור במוזיאון: תרשימי ההכנה, הסקיצות והטיוטות ששימשו את זאב בעת הכנת קריקטורות. הוא נהג לשמור במעטפות חומות גדולות את הרישומים הללו, ששימשו אותו לקריקטורות היומיות ב"הארץ", כמו גם לאיור פוליטי שפורסם ב"מעריב" לצד הכתבה השבועית של הפרשן המדיני יוסף חריף. ב"מעריב" גם התפרסמו איורים של שחקני במה, שאותם שירטט כשיצא לאולמות יחד עם מבקר התיאטרון של העיתון. לאחר פטירתו נתרם כל העיזבון הגרפי העצום הזה על-ידי בנותיו, נעמי ודורית, למוזיאון בחולון.
דן פתיר, מי שהיה יועץ התקשורת של יצחק רבין ומנחם בגין, וליווה מקרוב את שיחות השלום עם מצרים, אמר בראיון עם אוצר התערוכה כי זאב היה "אופטימיסט גדול שסלד מאלימות וכוחנות ברוטלית, אבל חשב שהעוצמה הישראלית היא גורם שבזכותו אפשר לקבל הכרעות קשות". פתיר מלווה את עולם הקריקטורות זה שנים רבות, אצר תערוכות והיה יו"ר ועדת ההיגוי להקמת המוזיאון בחולון.
הקריקטורות בתערוכה הן עבודות אמנות גרפית מרשימות, כמו גם מסמכים היסטוריים. כשרונו של זאב בולט בכל אחת מהן. אבל השורה התחתונה מעוררת דיכאון: שום דבר לא השתנה. אפשר להוריד מהקיר רבות מקריקטורות היונה – ולשלוח אותן היישר לבית-הדפוס, לעיתון של מחר.