בשלהי יוני האחרון העניקה השופטת ענת ברון ראיון לעיתון "הארץ", לרגל פרישתה, ובו טענה כי "פעולות המחאה לא בלמו את ההפיכה המשפטית ובחסות המלחמה, תוך ניצול הפניית הקשב הציבורי להשלכותיה השונות, פועלת הממשלה בלא לאות לקידום החוקי ההפיכה בדרכים שונות", כמו תקנות שרים, מינוי מקורבים, חלוקת משאבי מדינה על פי שיקולים מפלגתיים ועוד.
טענה זו, שאותה ביטאה גם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, היא נקודת המוצא לספרו של השופט בדימוס יצחק זמיר, "שלטון החוק בישראל - נוכח האיום על הדמוקרטיה" (הוצאת אוניברסיטת רייכמן).
הטענה המרכזית העומדת ביסוד הספר היא שהתוכנית שהוצגה על ידי יריב לוין, ותוארה כמי שנועדה לחזק את המשילות, אינה אלא הפיכה משטרית המתבטאת בביטול עקרונות היסוד המקובלים של שלטון חוק במדינה דמוקרטית. בהתאם לכך מתחלק הספר לשני חלקים.
החלק הראשון מוקדש להגדרת המונח "שלטון החוק", על חשיבותו היתרה ככלי מרכזי בעיצוב חיי היחד דווקא בחברה רב-תרבותית ומקוטבת כחברה הישראלית. השני, המהווה תמונת ראי לראשון, מצביע על המימד המהפכני בתוכניתו של לוין ועל הסכנה הטמונה בה הן לחירויות הפרט, הן לטוהר המידות של השלטון והשירות הציבורי והן לחוסנה של החברה הישראלית.
עטיפת הספר "שלטון החוק בישראל - נוכח האיום על הדמוקרטיה"
בעיקרו של דבר מהותה של דמוקרטיה איננה נמדדת בקיום בחירות או בשלטון הרוב בלבד אלא בראש ובראשונה בשני רכיבי יסוד, שלרוב מעוגנים בחוקה קשיחה. האחד, מתרכז בהבטחת חירויות הפרט ובא לביטוי בקיומה של "מגילת זכויות", המבטיחה חופש ביטוי, חופש מצפון, חופש תנועה וכולי.
האחר מתבטא בערכים מוסדיים של הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ועצמאות הרשות השופטת, אשר נועדו לפקח על פעולות הרשות המבצעת ולהבטיח את 'שלטון החוק בשלטון'. אולם, לעומת רבות מהדמוקרטיות המערביות הרי שעקרונות הדמוקרטיה הישראלית חלקיים, לקויים וחסרים, מה שממחיש שבעתיים את הסכנות הטמונות בתוכניתו של לוין.
למרות ההצהרה שניתנה בהכרזת העצמאות, בפועל לא כוננה חוקה, לא הובטחו חירויות הפרט ולא ניתנה "מגילת זכויות", לא הוגדרו הערכים המוסדיים ואין מתקיימת הפרדת רשויות אפקטיבית. "חוקי היסוד", שמקובל לראותם כפרקים בחוקה בעתידית, משתנים בהתאם לאינטרסים פוליטיים משל היו חוק רגיל. ואם לא די בכל אלה הרי שבמשפט הישראלי עדיין נותרו "פקודות" מנדטוריות, המעניקות לשלטון סמכויות נרחבות שאינן מקובלות במשטר דמוקרטי מערבי.
על רקע זה מתחדדת חשיבות שמירת עצמאותה של הרשות השופטת, אשר מרגע היווסדה הכפיפה את הרשות המבצעת לשלטון החוק, פיקחה על פעולותיה ופיתחה עילות ביקורת, כגון "סבירות", "מידתיות", "תום לב" ועוד, הגדירה את דרכי הפעולה המוסדיים של הדמוקרטיה הישראלית ועיגנה, באמצעות פסקי דין, שורה של חירויות יסוד.
במילים אחרות, בהעדר חוקה או הפרדת רשויות אפקטיבית, נותרה הרשות השופטת המחסום היחיד מפני שינוי משטרי ופגיעה אפשרית בחירויות יסוד.
חלקו השני של הספר מוקדש לדיון בגילויי "הרפורמה המשפטית" ומטרותיה. ברור כי בעיקרה מבטאת ה"רפורמה" פגיעה בעצמאות הרשות השופטת, ביטול שאריות הביקורת, פרימת מערכת האיזונים והבלמים, כאשר המטרה האמיתית היא ריכוז כוח בלתי מוגבל בידי הרשות המבצעת והעומד בראשה.
שר המשפטים יריב לוין (מימין) ושר התקשורת שלמה קרעי (צילום:יונתן זינדל)
אופייה המהפכני של הממשלה הנוכחית בא לביטוי בשני היבטים שטרם נראו בישראל. האחד משתקף בקריאות מפורשות לאי ציות לחוק. אם בעבר תופעה זו הייתה בבחינת בל תראה ובל תישמע הרי שכיום מצהירים שרי הממשלה, בריש גלי, כי לא יצייתו להחלטות שיפוטיות ואפילו ראש הממשלה עצמו, בראיון שקיים סביב ביטול עילת הסבירות, נמנע במופגן מהתחייבות כי יישמע להחלטות בית המשפט.
השני מתבטא בפגיעה בערכים המוסדיים של הדמוקרטיה, ובראש ובראשונה בשומרי הסף ובמנגנוני הביקורת. ביטוי לתפיסה מעוותת של דמוקרטיה נמצא בדברי נתניהו שטען כי "במשטר דמוקרטי הבוחרים הם שומרי הסף האמיתיים".
השקפה זו, שלמעשה מרוקנת את השיטה הדמוקרטית מכל תוכן מהותי מתבטאת בהתעלמות מופגנת של הממשלה מהוראות הייעוץ המשפטי, מחתירה לביטול עילות הביקורת השיפוטיות, בפגיעה בתקשורת החופשית ועידוד תקשורת מוטה, בפגיעה בהליך מינוי השופטים ובכרסום בכל מנגנוני פיקוח אפשריים בצד השתלטות על השירות הציבורי באמצעות מינוי מקורבים וקידום תומכים, על חשבון איכות השירות שניתן לאזרח.
סיכומו של דבר, אם עצמאות הרשות השופטת היא אבן יסוד של השיטה הדמוקרטית, הרי שבדמוקרטיה הישראלית היא בחינת אבן השתייה. טול מהרשות השופטת את עצמאותה ממילא נתרוקנה השיטה הדמוקרטית מתוכנה וממהותה. מכאן שמאבק ב"רפורמה המשפטית" הוא בבחינת הכרח לכל אזרח החרד לחירותו ולרווחתו, במיוחד על רקע מעמדם המעורער ממלא של חירויות הפרט בישראל.
את ספרו חותם זמיר בדיון בדרכי המאבק. מכיוון שנתברר כי הממשלה אינה מתרשמת ממחאה ציבורית ובוודאי שאינה נסוגה מפני ביקורת תקשורתית, הרי שכל שנותר הוא מרי אזרחי, המתבטא בשביתות, במרד מיסים ובהפגנות שלא ברישיון.
לכאורה ניתן לומר שזמיר סותר את עצמו. מחד, הוא מעמיד את חובת הציות לחוק כיסוד מרכזי במבנה המשטר הדמוקרטי, ומאידך הוא קורא לאי ציות אזרחי. דומני כי תשובה ראויה לסתירה לכאורה, נמצא בדברי חז"ל שהבינו, הבן היטב, כי אפשר שיימצאו רגעים בהיסטוריה בהם אי קיום החוק דווקא מבטיח את קיומו ואת חוסנו בעתיד, בבחינת "עת לעשות לשם - הפרו תורתך".
ד"ר עופר חן הוא מחבר הספר "המשכיות ומפנה: דרכה של הניאו-אורתודוקסיה בישראל" (2015)