ב-5 בפברואר 1994 כוחות בוסנו-סרביים, שהטילו מצור על העיר סרייבו, ירו פגזים שפגעו בשוק הומה, הרגו 68 אזרחים ופצעו כ-200. העולם הזדעזע ממראות ההרוגים והפצועים שאיבדו את גפיהם. ארה"ב עשתה שימוש בזעזוע מהטבח כדי לשכנע את ברית נאט"ו לפתוח בתקיפות אוויריות נגד הכוחות הבוסנו-סרביים והסרביים שתמכו בהם.

מאז הוקמו מתקני חלוקת המזון של קרן הסיוע ההומניטרי (GHF) ברצועת עזה, לפני כחודשיים, לפי נתוני האו"ם נהרגו במצטבר מירי יותר מ-1,300 עזתים רעבים שהיו בדרכם לקבל חבילות מזון במתקנים וליד משאיות הסיוע. להבדיל מהמלחמה בבוסניה, העולם אינו מפעיל לחץ ממשי על ישראל לעצור את ההרג ובעיקר ממתין שהנשיא טראמפ יאמר את דברו.

בצה"ל טוענים שהמספרים של ההרוגים מנופחים וכי מדובר ב"ירי הרחקה" מוצדק, שנעשה בו גם שימוש בפגזים (גם בפגיעה הקטלנית בכנסיית "המשפחה הקדושה" בעיר עזה, צה"ל טען שמדובר בפגז תועה). אך לנוכח היקף ההרוגים וההרג הכמעט יומיומי, בעולם מתגברות הטענות כי הרמטכ"ל אייל זמיר הוא פושע מלחמה ומתקני חלוקת המזון תוכננו מראש כ"מלכודות מוות" שנועדו למשוך אנשים רעבים ואז להרוג אותם.

ישראל יכולה לנסות לשכנע שמדובר בהאשמות קונספירטיביות ואנטישמיות, אך במקביל היא מתקשה לסייע לרבים מתומכיה האדוקים בעולם, שתולשים את שיערות ראשם ואינם מצליחים להבין את היגיון ההרג היומיומי. מבחינת אלה, אף אם זמיר לא התכוון להקים "מלכודות מוות", בפועל הוא אינו פותר אותן.

כך למשל, בהצהרה משותפת של 28 מדינות דמוקרטיות מערביות (21.7), הכוללת את ידידותיה הטובות של ישראל, נכתב "זה מזעזע שיותר מ-800 פלסטינים נהרגו בעת שחיפשו סיוע".

שר החוץ הבריטי דיוויד לאמי אמר בפרלמנט (21.7) כי "כמעט 1,000 אזרחים נהרגו מאז חודש מאי בחיפוש אחר סיוע, כולל 100 בסוף השבוע הזה בלבד. ישנם דיווחים כמעט יומיים על חיילים ישראלים שפתחו באש על אנשים המנסים להשיג מזון". למחרת הוסיף בראיון ל-BBC כי הוא "מתחלחל" מהרג פלסטינים על-ידי כוחות צה"ל ליד מתקני חלוקת הסיוע.

נשיא איטליה סרג'יו מטרלה אמר לעיתונאים (30.7): "בשרשרת כזאת אינסופית, קשה לראות חזרה על טעויות שוב ושוב ולא להבין כי יש עקשנות להרוג בצורה חסרת הבחנה. זו יכולה להיות טעות לכוון ולפגוע בילדים שמתים מצמא שעומדים בתור כדי לקבל קצת מים? זו יכולה להיות טעות לירות על אמבולנסים, רופאים, חובשים ואזרחים חפים מפשע ולא חמושים וגוועים ברעב שמסכנים את חייהם כל יום עבור חופן קמח?".

אפשרות שנייה היא שזמיר הוא פשוט רשלן. ישראלים מכירים היטב כיצד בצה"ל, כמו ברשויות ישראליות אחרות, קיים הרכיב ה"קדוש" של הפרטאץ'. זמיר, שהתגייס לחיל השריון בשנת 1984, יודע שפגז אינו נשק מדויק אלא סטטיסטי. אמנם הפגזים יחסית זולים ונמצאים בשפע בידי צה"ל, אך ירי פגז ליד או לתוך אוכלוסייה צפופה הינו הימור שבאופן אינהרנטי עלול לגרום לטבח.

בנוסף, קצין צה"ל הסביר ל"הארץ" שבמסגרת "ירי ההרחקה", נעשית הכוונה של תנועת המוני העזתים הרעבים באמצעות ירי חי. ה"וול סטריט ג'ורנל" חשף עדויות דומות של חיילים. הפרקטיקה הזו לא רק נשמעת הזויה, כאמור, תוצאותיה קטלניות.

בעוד שזמיר אינו אמור לפקד על כוחות קטנים בשטח, הוא יכול לעצב את התנהגותם באמצעות קביעת הוראות פתיחה באש והנחיות בטיחות לשימוש בסוגי תחמושת שונים. לכן, ניתן לפרש את העובדה שבמשך כחודשיים זמיר לא הצליח להשתלט על האירוע, כביטוי להתנהלות רשלנית מצידו.

אפשרות שלישית הינה שזמיר נכנע לגורמים פוליטיים. פעם אחת, כשהסכים לכך שבמקום שהאו"ם וארגוני הסיוע הבינלאומיים יהיו אחראים על חלוקת הסיוע ההומניטארי, בפועל, צה"ל יהיה הגורם שאחראי על החלוקה באמצעות חברה פרטית; פעם שניה, מאחר שייתכן שהוא חושש כי אם ישנה את הוראות הפתיחה באש והנחיות הבטיחות, "מכונת הרעל" תפנה כלפיו את "פגזיה", בטענה שהוא מפקיר את פקודיו ומעדיף עליהם את חיי העזתים.

זמיר יודע שהסיכוי שתיפתח בישראל חקירה פלילית ומישהו יועמד לדין בגין הרג עזתים רעבים כתוצאה ממדיניות ירי "ההרחקה" והפגזים, דומה לסיכוי שברית נאט"ו תתקוף מטרות צבאיות בישראל כדי לעצור את המלחמה בעזה. אך זמיר צריך לזכור כי אין כל ערובה שהמציאות הפוליטית בישראל ובעולם תיוותר תמיד כפי שהיא כעת. לא מן הנמנע שבעתיד ינוהלו הליכים פליליים בחו"ל נגד זמיר, ואז הוא יצטרך לשכנע את השופטים שהוא לא פושע מלחמה אלא סתם רשלן או נכנע לגורמים פוליטיים שהם האחראים.

תהא הסיבה אשר תהא, ההרג של עזתים רעבים המגיעים לקבל מזון – מזעזע וחייב להיפסק.