שלום
"'הרוצח שבתוכי' על-פי וינטרבוטום אולי פגום במידה רבה", כותב אורי קליין בביקורת על הסרט במגזין "גלריה", "אך יש בו משהו בלתי מתפשר שהופך את הצפייה בו למעניינת למרות פגמיו". תהליך שלום אמור להיות בנוי כולו מרצף של פשרות. כך או כך, דיווח על אודותיו לא מגיע היום לשערו של אף עיתון.
מה כן? בעמ' 4 של "הארץ", תחת כותרת הגג "פרטנר לשלום או לא?", מדווח אבי יששכרוף כי סלאם פיאד "דרש להוריד תמונתו מקמפיין ז'נבה" משום שהוא "מוטה לטובת ישראל". באותו עמוד מדווחים יהונתן ליס ויששכרוף כי "עבאס התלונן בפני נתניהו וקלינטון על התבטאויותיו של הרב עובדיה נגדו (בחלק ב' של "הארץ" כותב איציק סודרי כי הרב יוסף "מעולם לא היה שמאלני").
בעמ' 8 של "מעריב" מדווח בן כספית ש"המתנחלים סבורים כי שר הביטחון מנסה למנוע את חידוש העבודות באמצעות מציאת 'פגמים פרוצדורליים' בתוכניות הבנייה". זה אינו האזכור היחיד של ברק ב"מעריב".
ומלחמה
"זובור לברק" היא הכותרת הראשית של "מעריב". "פעמיים בתוך יומיים בולם היועץ המשפטי לממשלה את שר הביטחון", נכתב בכותרת המשנה, "והפעם: וינשטיין קבע כי לוועדה שמינה ברק לחקר פרשת המסמך, בראשות מקורבו, אסור לזמן עדים או לקבל מסמכים. מבקר המדינה החל בהכנות לחקירה עצמאית". גם בעמ' 2 של "ידיעות אחרונות" הכותרת היא "היועץ עשה זובור לברק". גם על שער "הארץ" מדווח על הוראת היועץ, וטור הפרשנות של עמוס הראל מוכתר בכותרת "מכה לברק".
"השרים הזכירו לו השבוע שהרמטכ"ל, הדרג הפיקודי העליון בצבא, סר למרות הממשלה כולה", נכתב בחתימת מאמר המערכת של "הארץ", העוסק בהתנהלות של שר הביטחון אהוד ברק בהליך מינוי הרמטכ"ל. "הארץ" מבקר את התנהלותו של ברק, שהעיתון מפרש כהגברה מוגזמת של כוחו של שר הביטחון על פני כוחה של הממשלה כולה. מעניין שהביקורת הזו לא נשמעת ביחס לנושא אחר:
באותו עמוד, ממש צמוד למאמר המערכת, מתפרסם מאמר של יואל מרקוס, זקן הפובליציסטים של "הארץ", תחת הכותרת "הליכוד זה אני". זו אינה כותרת שלילית או לועגת, להפך. מרקוס מייחל לכך שנתניהו יכפה את דעתו על הממשלה ועל מפלגתו, מזכיר לחיוב כי גם בעבר התנהלו ראשי ממשלות כשליטים יחידים ולא שיתפו את חברי הממשלה במעשיהם, ומאחל לנתניהו כי, "אם ינהג בתבונה ובאומץ", יוכל לומר "הליכוד זה אני".
"בזמן ממשלת אולמרט הציב יו"ר ש"ס אולטימטום - אם במהלך המו"מ עם הפלסטינים יהיה דיון על ירושלים, אפרוש. הקו אדום הוצב ברף גבוה במיוחד. לא ויתור בירושלים. די בדיון כדי לפרוש, וזה לא היה קו אדום, אלא שחור. עקרון יסוד", כותב רביב דרוקר בבלוג שלו. "[...] עכשיו מתחדש המו"מ. כל שותפיו, נתניהו, עבאס וקלינטון, כולם ביחד וכל אחד לחוד הודיעו בפומבי שכל נושאי הליבה יידונו, לרבות ירושלים. נתניהו לא מנמק את שינוי עמדתו. [...] גם ישי שותק. שאלתי בלשכתו. אמרו לי שישי עדיין איתן בעמדתו, אבל הוא עוד לא שמע מראש הממשלה אישית בנושא הזה, ועד שישמע, הוא לא רוצה להגיב. [...] מה שמדהים בכל הסיפור הזה, שזה לא סיפור. לא סיפור תקשורתי, לפחות. אין תגובה ציבורית, אין ביקורת תקשורתית. האם מנגנון האִתרוג השמאלני נכנס לפעולה, או שפשוט אף אחד לא זוכר, אף אחד לא מתעניין ותעזוב אותנו באמש'ך?".
"הארץ" לא מטייח לגמרי את הדעות הפסימיות בקשר לתהליך. בכפולה הפנימית של חלק ב' טוען עקיבא אלדר כי לא רק אביגדור ליברמן, אלא כל שרי השביעייה מביעים "ספק גדול ביחס לסיכויים לחתום בעתיד הנראה לעין על הסדר קבע", ובמדור הסמוך, "שיחת היום", מראיין יהונתן ליס את ח"כ אחמד טיבי תחת הכותרת "אחמד טיבי, מדוע השיחות הישירות נידונו לכישלון?".
החמישייה הקאמרית
במוסף "גלריה" של "הארץ" חוזר מיכאל הנדלזלץ אל חרם אנשי התיאטרון של העיר אריאל, ומנתח את הפרשה כאילו היתה הצגת תיאטרון. "הדבר הכי מדהים בהצגה הזאת", הוא כותב, "הם יחסי הכוחות בקונפליקט לעומת הרטוריקה של הצדדים. השחקנים אמרו שני משפטים (נכון, בשאט נפש). מיד התברר שמחאתם היא הצהרתית בלבד ובפועל ההצגות יתקיימו באריאל. לעומתם, שלושה פוליטיקאים, שכל הכוח בידיהם ורוממות הדמוקרטיה בגרונם, איימו מיד בשלילת תקציבים, כאילו אין דרכים אחרות להתייחס לסוגיה. למשל, להגיד: זאת בעיה של התיאטרונים מול שחקניהם".
ועוד כתב הנדלזלץ: "התיאטרון הקאמרי מכניס 75% מהקופה [כלומר, רוב תקציבו מהכנסות עצמיות ולא ממימון ציבורי]. בחלומי (ורק שם) מחליט התיאטרון להודיע למשרד התרבות שהוא מוותר על התמיכה, ובלבד שיוכל לעשות מה שהוא רוצה, ולבדוק את כוחו האמיתי מול הקהל. אגב, יכול להיות שבמצב כזה הוא עדיין ישתדל למכור הצגות לאריאל, בהשתתפות שחקנים שזה לא משנה להם איפה הם מופיעים, אבל לפחות לא יזכירו לו כל הזמן למי הוא חייב לציית".
במוסף "סופשבוע" של "מעריב", כתבה של מנחם בן (כתבת שער) לרגל מלאת מאה להולדתו של המשורר נתן אלתרמן. בן מזכיר את חרם אנשי התיאטרון וכותב: "ומה חשוב יותר משירו האחרון של אלתרמן, 'אז אמר השטן', שהתגלה על-ידי תרצה אתר אחרי מותו, כמין צוואה רוחנית, להזעיק מפני האיום הפנימי החמור ביותר על ישראל: אובדן תחושת הצדק העצמית שלה ביחס לפלסטינים ולערבים בכלל".
והוא מצטט: "אז אמר השטן: הנצור הזה/ איך אוכל לו?/ איתו האומץ וכשרון המעשה/ וכלי מלחמה ותושייה עצה לו/ ואמר: לא אטול כוחו/ ולא רסן אשים ומתג/ ולא מורך אביא בתוכו/ ולא ידיו ארפה כמקדם/ רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק".
עוד ב"סופשבוע", שרי מקובר-בליקוב מראיינת את השחקן עודד קוטלר, מהחותמים על מכתב החרם. "נפגעתי רק מהעליהום הפוליטי, מנבחרי הציבור שהשתמשו במכתב שלנו כפלטפורמה נפלאה להרים את הראש ולקבל במה ויחסי-ציבור [...] היתה לי תחושה שאקט המחאה שלנו נגרר למטחנה הכללית של החפיפניקיות השטחית שטוחנת רמות של אתיקה ומוסר באותה מידה שהיא טוחנת תוכניות ריאליטי מפוקפקות", הוא אומר אחרי שהוא מתאר כיצד "שמתי לב שמי שכינה אותי בוגד עשה את זה בעיקר מתוך האוטו. מי שהאומץ שלו מתחיל ונגמר במכונית לא מצליח לרגש אותי".
יש מי שיוצא מהאוטו כדי לקבל במה. "הימין 'פשט' על הקאמרי. תיעוד מיוחד", נכתב בתוך עיגול צהוב על שער "מעריב": "התשובה לחרם על אריאל: פעילי ימין פוצצו אמש הצגה של ענת גוב בתיאטרון הקאמרי וניהלו ריב קולני עם השחקנים המופתעים". עמ' 2 כולו מוקדש לצילומים מאולם התיאטרון והקרדיט ניתן לעמיחי אתאלי, כתב "מעריב" לענייני מתנחלים שגם חתום על הכתבה (ומן הסתם לא שהה שם במקרה, מה שמעורר אי-נוחות מסוימת; האם אתאלי הוא עיתונאי או פרובוקטור? לפחות הוא לא פרץ לתאים קוליים).
פעילי הימין, שלושה במספר, כללו חבר-כנסת אחד (מיכאל בן-ארי) ואת העוזר הפרלמנטרי שלו (איתמר בן-גביר), ש"כנקמה על חרם האמנים נגד אריאל, ומול 200 צופים המומים, הם צרחו אל עבר השחקנים וזכו בתמורה לגידופים מהבמה - עד שהוצאו בכוח", כדבר כותרת המשנה. "ביציאה היו שלושת הפעילים נסערים", כותב אתאלי, "ח"כ בן-ארי הודה שהגיע לתל-אביב כדי למחות, אבל 20 דקות בתוך האולם הבהירו לו שהוא כלל לא רוצה לראות תכנים כאלה על הבמות ביהודה ושומרון. 'כל מה שהם עשו פה זה לחרף את אלוקי ישראל. אם זה ככה, שיישארו בתל-אביב', אמר בכנות". אתאלי מתאר כיצד "עודד תאומי ניצל את קולו העמוק והחל להשיב לשלושה בצעקות: 'ביקשו ממני, אבל סירבתי לחתום על העצומה של השחקנים. בגלל אנשים כמוכם אני עוד אחתום ולא אבוא לאריאל'. 'אנחנו לא רוצים שתבוא', ענו לו השלושה".
"האמת?", כותבת נטע חוטר בשבועון "רייטינג", "במקום תושבי אריאל הייתי נושמת לרווחה על כך שנחסך ממני הצורך לבהות באיתי טיראן. מילא אם היו אומרים להם שלא יביאו להם דברים שווים באמת, סרטי קולנוע למשל [...] אבל את הבציר האחרון של הקאמרי? למי אכפת".
"הבעיה עם השטחים", אומר קוטלר למקובר-בליקוב, "שכדי להבין את לב העניין, צריך ממש לגור שם. ואני לא רוצה לגור שם".
כלכלה
ידיעה על מטפלת העובדת בביתו של אילן בן-דב, הבעלים של חברת פרטנר (אורנג'), שהגישה תלונה במשטרה בטענה שאשתו של בן-דב תקפה אותה, נשכה אותה ושפכה עליה מים, מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" במדור הרכילות שבסוף המוסף היומי. טוב, לאשתו של בן-דב קוראים קרן, לא שרה.
לא לפני הילדים
ב"מעריב" מקדישים את כפולת העמודים 5-4 למחאת הוריו של החייל החטוף גלעד שליט. עמ' 4 מודפס בצבע ומוכתר בכותרת "חוגגים", המלווה בתמונות של שרי הממשלה אתמול, ועמ' 5 מוכתר בכותרת "מחכים", מודפס בשחור לבן ועליו תמונת הזוג שליט מחכה מחוץ לביתו של ראש הממשלה. כותרת הגג: "בזמן שהפוליטיקאים הגיעו לחגוג עם ראש הממשלה ב'גיבושון' לכבוד ראש השנה, המתינו אביבה ונועם שליט בחוץ". לכפולה לא מצורף טור פרשנות של בן כספית שנוזף בנתניהו על עיתוי החגיגה (בזמן שאביבה ונועם עומדים בחוץ!).
ב"הארץ" מודפסת בעמוד מודעות האבל ידיעה על "ערב גיבוש" לקואליציה. מעליה מודפסת ידיעה כי "נועם ואביבה שליט סירבו לבקשת נתניהו לעזוב את אוהל המחאה בחגים". כותרת הידיעה, מאת ג'קי חורי, היא "נתניהו ואשתו להורי גלעד שליט: אל תערבו את ילדינו במאבקכם". זאת אחרי ש"בקמפיין האחרון למען שחרור שליט ובנאומים של בני המשפחה ופעילים מרכזיים אחרים הודגש שאחד מבניו של ראש הממשלה הוא חייל צה"ל ושבביקורת נגד ראש הממשלה השתמשו במשפט 'אם זה היה בנך, מה היית עושה".
הינו עיתונאי
ב"ידיעות אחרונות" של השנים האחרונות אוהבים עיתונות ריאליטי הכוללת התחזויות והתחפשויות. רק בשבועות האחרונים הציע העיתון כתבות שבהן כתבי מחלקת התחקירים שלו מדווחים על התחזותם לאוליגרכים המעוניינים לקנות קבוצת כדורגל (כתבה על בעלי קבוצות) וכתב "ממון" המדווח על התחזותו למיליונר המעוניין להקים רשת מכוני כושר (כתבה על יחצנים). לעיתונות-התחזות יש מבקרים ומחייבים, והיא פועלת בתחום אפור מבחינת חוקיותה. מסוג עיתונות כזה משתלשלים סוגי עיתונות שנמצאים כבר בקצה הגבול של אותו תחום אפור, ויש שיאמרו שכבר מעבר לגדר הפליליות.
אחת הכתבות במוסף היומי של "ידיעות" (מודי קרייטמן ודני ספקטור) עוסקת בסוגיית אבטחה: הקלות שבה ניתן לפרוץ לתאים קוליים שבעליהם לא החליפו בהם את הקוד הראשוני, האחיד, שמוצמד לכל תא קולי על-ידי חברת הטלפון. העילה האקטואלית לכתבה היא תחקיר של ה"ניו-יורק טיימס" שלפיו פריצה לתאים קוליים של בני משפחת המלוכה לא היתה אירוע יחיד של כתב ה"ניוז אוף דה וורלד", שבגינה הורשע והושם בכלא, אלא פרקטיקה שגרתית ומקובלת של העיתון, ולא רק ביחס למשפחת המלוכה.
"השיטה הזו, ששימשה היטב את הכתבים הבריטים, עובדת יפה גם פה", כותבים ב"ידיעות", ומספקים רשימה של ידוענים שכתבי העיתון הצליחו לפרוץ לתא הקולי שלהם. "חשוב להבהיר", הם כותבים, "ברגע שהקוד ה'סודי' איפשר גישה להודעות, ניתקנו את השיחה, כך שלמעשה לא האזנו לאף הודעה שלא יועדה לאוזנינו". האם האזנת סתר מפסיקה להיחשב להאזנת סתר כשהמצותת טוען כי כיסה את אוזניו? ספק. האם האזנה לתא קולי נחשבת להאזנת סתר האסורה על-פי חוק? ספק (בפרשת בדיר פסק המחוזי כי כן, אולם העליון הפך את ההחלטה). האם כדאי לצעוד במשעול האפור-שחור הזה רק כדי לפרסם שהתא הקולי של אילנית וא"ב יהושע פרוץ ואילו של דנה ברגר ושולה בן-זקן לא? ספק.
מסימני החג
היום צורפה לחבילת העיתונים דוגמית של שמפו.
הכותרות הראשיות
גם היום מקדיש "ישראל היום" את חלקו העליון של השער לפרסומת למוספי החג שיתפרסמו מחר (מתחת לה מובאת הכותרת הראשית של העיתון, "איראן חצתה קו בדרך לפצצה", במרכאות, כציטוט מ"דו"ח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית"). היום מצטרף אליו גם "ידיעות אחרונות", שמוותר גם הוא על החלק העליון של השער לטובת מודעה עצמית. זה לא אומר שאין לו כותרת ראשית: רוב העמוד מתחת למודעה מוקדש להפניה אחת, עם כותרת באותיות ענק. השאלה המעניינת היא מה היתה אמורה להיות הכותרת הראשית שהתבטלה ברגע האחרון.
איך אני יודע שהיתה כותרת כזו? כי אחרת קשה להסביר את הבחירה של העורכים בסיפור של הכותרת הנוכחית, "גברים ברעלה", מלווה בתצלום של גבר חרדי המכסה פניו בפיסת בד שחורה. הכתבה עצמה מחזיקה בקושי רבע עמוד ומודפסת בכלל במוסף היומי, ומתלווה אליה טור פרשנות דליל שמעומד בצורה מוזרה ביותר.
"דבר כזה עוד לא ראינו: עשרות חרדים כבר לא סומכים על העיניים שלא יציצו בנשים, ומכסים אותן בבדים אטומים", מגזימה כותרת המשנה. הקביעה "דבר כזה עוד לא ראינו" שגויה בעליל. תופעות כאלה ידועות ביהדות, ובסגנון אחר הן אף הומלצו על-ידי רבנים מסוימים (אמנם, בדרך כלל לא כהנהגה כללית). מה גם שהתופעה ש"ידיעות אחרונות" מדווח עליה אינה רווחת או תדירה, אלא מתרחשת ספציפית בנסיעות לקבר נחמן מברסלב באומן, שקשורות ל"תיקון" בענייני "צניעות", ומאומצת, כדבר הדיווח ב"הארץ" (שזוכה להפניה צנועה מהשער), על-ידי "קומץ קטן של אברכים". "אם לשפוט לפי מראה הנוסעים בטרמינל 3 אתמול", כותב יאיר אטינגר, "נראה כי הקמפיין למען הנראים ואינם רואים לא עשה רושם מיוחד", ובהמשך בהקשר דומה כותב: "קבוצה זעירה, שלא לומר זניחה". לא זעירה מספיק בשביל לחמוק מכותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות", מסתבר.
ב"הארץ" משלבים בין מודעה עצמית לכותרת הראשית, המפנה למחר. "תחקיר 'הארץ': ראשי השלטון בישראל קיבלו מיליונים מאיש העסקים האוסטרי מרטין שלאף", נכתב בה. "4.5 מיליון דולר לפי החשד למשפחת שרון", מונה כותרת המשנה, "מיליוני שקלים לחברה שנשלטה לפי החשד בידי ליברמן. 50 אלף דולר להגנת אולמרט. ומאות אלפי שקלים להגנתו של דרעי. התחקיר המלא על הסכומים שהזרים שלאף לקברניטי המדינה יתפרסם מחר במוסף מיוחד". לידיעה הראשית, מאת "גידי וייץ, וינה", מצורף הלוגו "חקירה נגדית", של מחלקת התחקירים של "הארץ", שזה לה תחקירה השני.