הביטוי "או"ם שמום" שטבע בן-גוריון ושהפך למטבע לשון שכיח בישראל, משקף תפיסה רווחת: ארגון בינלאומי גדול, יקר ומסורבל, שמרבה בדיבורים אך ממעט בעשייה אפקטיבית. האם קביעה זו משקפת את המציאות? מדוע הצהרותיו של ארגון "חסר שיניים" ממשיכות לתפוס מקום כה מרכזי בשיח הציבורי המקומי והעולמי?

ההיסטוריה רצופה בדוגמאות לאימפוטנטיות המעשית של האו"ם. ברואנדה 1994, למרות התרעות מוקדמות, האו"ם צמצם את נוכחותו בדיוק כשהחל הטבח שגבה את חייהם של כ-800 אלף בני אדם. בסוריה, בין 2011 ל-2022, הטילו רוסיה וסין וטו על 16 החלטות במועצת הביטחון, מה שאיפשר לאסד להמשיך בהפצצת אזרחים ושימוש בנשק כימי. המזכ"ל לשעבר באן קי-מון אף הודה ב-2016 ש"האו"ם נכשל כישלון חרוץ בסוריה".

בסכסוך הישראלי-פלסטיני, האו"ם אימץ יותר מ-700 החלטות עצרת כללית מאז 1947 ולמעלה מ-200 החלטות במועצת הביטחון, אך כשל מלהביא לפתרון בר-קיימא. רבות מהחלטות אלו נחשבות חד-צדדיות, ובמקום לקדם פתרון שלום הובילו להנצחת הקיפאון המדיני.

גם לאחר פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, האו"ם לא הצליח להביא לשחרור החטופים או להפסקת אש יציבה, למרות החלטת מועצת הביטחון 2720. משבר אונר"א בינואר 2025, כשהתגלתה מעורבות של לפחות 12 מעובדיה של הסוכנות בטבח 7 באוקטובר, ופרישת ישראל ממועצת זכויות האדם בפברואר 2025, מדגישים את חוסר האמון של הצד הישראלי בפעילות הארגון.

כוחות שמירת השלום של האו"ם מוגבלים לעתים קרובות בכתבי המנדט, בתקציב ובכפיפות להסכמת המדינות המעורבות. בדרום סודאן ב-2016, כוח האו"ם עמד מנגד כאשר חיילים ממשלתיים תקפו עובדי סיוע במרחק של פחות מקילומטר ממחנהו. דו"ח פנימי מ-2017 חשף ש-80% מכוחות שמירת השלום אינם עומדים בסטנדרטים מבצעיים בסיסיים.

באופן פרדוקסלי, אותו ארגון שנראה חסר אונים בשטח, מתגלה כבעל עוצמה אדירה בזירה התקשורתית

בזירה הסביבתית, למרות הבטחות בועידת COP26 בגלזגו בנובמבר 2021 להגביל את ההתחממות ל-1.5 מעלות, דו"ח האו"ם עצמו מאוקטובר 2022 הודה שהמחויבויות הנוכחיות של המדינות יובילו להתחממות של 2.5 מעלות לפחות. בכל 27 ועידות האקלים שהתקיימו מאז 1995, האו"ם לא הצליח לכפות מנגנון יעיל לצמצום פליטות, כאשר בפועל הפליטות העולמיות המשיכו לעלות ב-60% מאז ועידת קיוטו ב-1997.

מדינות רבות, כולל מעצמות כמו רוסיה, סין וארה"ב, בוחרות להתעלם מהחלטות האו"ם כשהדבר משרת את האינטרסים שלהן, ללא השלכות ממשיות – מה שמחזק את תפיסת ה"או"ם שמום".

ואולם, באופן פרדוקסלי, אותו ארגון שנראה חסר אונים בשטח, מתגלה כבעל עוצמה אדירה בזירה התקשורתית. כך למשל, באוקטובר 2023, אמירתו של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ש"עזה הופכת לבית קברות לילדים" הפכה לכותרת ראשית ב"ניו יורק טיימס", BBC, ה"גרדיאן" ולה-מונד, וקיבעה את הנרטיב של הסיקור התקשורתי הבינלאומי בשבועות שלאחר מכן.

תיאוריית קביעת סדר היום של מקומבס ושאו יכולה להסביר את אחד ממקורות העוצמה המרכזיים של האו"ם. התיאוריה מציעה שהתקשורת אינה קובעת בהכרח "מה לחשוב", אלא "על מה לחשוב". כאשר האו"ם מפרסם דו"ח על המצב ההומניטרי בעזה, ערוצי חדשות בינלאומיים מובילים מקדישים לכך סיקור נרחב.

לעומת זאת, משברים הומניטריים במקומות שהאו"ם אינו ממקד בהם את תשומת הלב – כמו בחלקים של אפריקה או אסיה – כמעט ואינם זוכים לסיקור. האו"ם הוא המחזיק בזרקור ומכוון אותו, והתקשורת העולמית רק מגבירה את אלומת האור.

תיאוריית המסגור של גופמן ואנטמן משלימה את התמונה. אם קביעת סדר היום מכתיבה "על מה לחשוב", המסגור קובע "איך לחשוב על זה". כאשר האו"ם מגדיר אירועים כ"פשעי מלחמה" או "הפרות של החוק הבינלאומי", הוא יוצר מסגרת פרשנית שמעצבת את האופן שבו התקשורת והציבור מבינים את האירועים. המסגור הזה נעשה באמצעות שימוש במונחים טעונים, הדגשה סלקטיבית של היבטים מסוימים והשמטה של אחרים.

כאשר האו"ם מגדיר מצב כ"משבר הומניטרי" או כ"סכנה לשלום העולמי" – הגדרות אלה משפיעות על אופן הסיקור התקשורתי ועל תגובות הקהילה הבינלאומית

המושגים שהאו"ם מטביע – "פשעים נגד האנושות", "אחריות להגן", "פיתוח בר-קיימא" – הופכים לחלק מהשפה הבינלאומית. הנורמות שהוא מקדם מחלחלות למערכות המשפט, לשיח האקדמי ולדיון הציבורי. כאשר האו"ם מגדיר מצב כ"משבר הומניטרי" או כ"סכנה לשלום העולמי" – הגדרות אלה משפיעות על אופן הסיקור התקשורתי ועל תגובות הקהילה הבינלאומית.

עוצמתו התקשורתית של האו"ם מוכרת גם בישראל. המאמצים האינטנסיביים שהשקיעה ישראל בהגשת דו"ח מקיף לאו"ם על הפשעים המיניים שביצע חמאס ב-7 באוקטובר מדגימים את ההבנה שללא "חותמת האו"ם" הפשעים הללו לא יקבלו הכרה בינלאומית מספקת בשיח התקשורתי העולמי. כאשר פורסם דו"ח האו"ם שאישר את האלימות המינית, ה"ניו יורק טיימס" הקדיש לכך סיקור נרחב והשפיע על סוכנויות חדשות בינלאומיות נוספות.

הפער בין העוצמה התקשורתית של האו"ם לבין חולשתו המעשית יוצר פרדוקס. ארגון שהוקם כגוף לפתרון סכסוכים וקידום שלום ויציבות עולמית, מתפקד בפועל כגוף שמשפיע בעיקר על השיח הציבורי, ללא יכולת ממשית לממש את השינויים שהוא קורא להם.

המורכבות עמוקה אף יותר שכן מאחורי הקלעים פועלים מערכי כוחות ואינטרסים שלעתים קרובות אינם גלויים לעין הציבור. המעצמות הגדולות, באמצעות זכות הווטו במועצת הביטחון, מימון סלקטיבי וכוח פוליטי, מכתיבות במידה רבה את מוקדי ההתעניינות של הארגון ואת הנרטיבים שהוא מקדם.

התובנה המרכזית העולה מניתוח זה היא שאימפוטנטיות מעשית אינה שקולה לחוסר השפעה. גם כשהאו"ם נכשל בפתרון סכסוכים או בהגנה על אזרחים, הוא מצליח לעצב את האופן שבו העולם תופס, מדבר ומתייחס לאותם סכסוכים. בעולם של תקשורת גלובלית ומידע מיידי, היכולת לקבוע את הנרטיב ולהגדיר את המושגים שבהם אנו משתמשים היא עוצמה אמיתית, לעתים אף משמעותית יותר מיכולת הפעולה המעשית.

המקרה של האו"ם מדגים תופעה מטרידה בעידן המידע: הפרדה הולכת וגדלה בין עוצמה תקשורתית ליכולת ביצוע ולאחריותיות

עבור ישראל, ההכרה בכוחו התקשורתי של האו"ם צריכה לשנות את האסטרטגיה המסורתית. מי שמבטל את האו"ם כ"או"ם שמום" מחמיץ את ההשפעה העצומה שיש לו בעיצוב דעת הקהל העולמית והשיח הציבורי. במקום לבטל את האו"ם כחסר חשיבות או להתרעם על החלטותיו, על ישראל להשקיע משאבים משמעותיים יותר במאבק על התודעה בזירת האו"ם עצמה.

בהקשר הרחב יותר, המקרה של האו"ם מדגים תופעה מטרידה בעידן המידע: הפרדה הולכת וגדלה בין עוצמה תקשורתית ליכולת ביצוע ולאחריותיות. בעידן שבו עיצוב תודעה יכול להיות חזק יותר מפעולה ממשית, נוצר מצב שבו גופים יכולים להשפיע באופן דרמטי על שיח ציבורי, על החלטות מדיניות ועל תפיסות עולם, מבלי לשאת באחריות אמיתית לתוצאות. כאשר כוח ההשפעה אינו מאוזן באחריות לביצוע, נוצר עיוות בשיח הציבורי ובתהליכי קבלת ההחלטות.

תפקידה של תקשורת ביקורתית הוא לחשוף את הפער הזה. לא רק לדווח על מה שהאו"ם אומר, אלא גם לחקור ולחשוף את הכוחות והאינטרסים הפועלים מאחורי הקלעים, להשוות בין הצהרות למעשים, להציע מסגורים אלטרנטיביים, ולהעניק לציבור כלים להבין את המורכבות האמיתית של המערכת הבינלאומית.

מתוך הדיכוטומיה המוטעית של קבלה כמעט עיוורת או דחייה גורפת, נדרשת גישה המכירה בכוחו העצום של האו"ם בעיצוב השיח, לצד מבט ביקורתי על האופן שבו כוח זה מופעל ועל ידי מי.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת בר-אילן