פרופ' עמית שכטר הוא חוקר תקשורת חשוב. בניגוד לכל-כך הרבה אקדמאים בכירים הוא לא נח על זרי הקביעות במגדל השן אלא תרם ותורם לאורך השנים מכשרונותיו, זמנו ומרצו לטובת החברה הישראלית. הלוואי שהיו לנו עוד עמית שכטרים.
דווקא בגלל זה, מאכזב לגלות שגם הוא נפל בספין הפשיזם החדש, המתחבא מאחורי אימוץ חלול ונכלולי של ערכים ליברליים כל אימת שהדבר משרת אותו.
אני מתכוון כמובן לפרשת קטאר-נתניהו, "קטארגייט", ולזימון עיתונאים למתן עדות בפרשה במשטרה. מכונת הרעל על שלוחותיה נזעקה מיד להגן על חופש העיתונות. כן, תושבי היקום הביביסטי, שבנוי כולו על הסתה ושיסוי נגד המוסדות הדמוקרטיים והתקשורת בראשם, חרדים פתאום לשלומה של הרשות הרביעית.
ד"ר עידו באום, הפרשן המשפטי של "דה-מרקר", הסביר מדוע אסור להתבלבל. זימון העיתונאים, כתב, רק מחזק את חופש העיתונות. פרופ' שכטר הגיב כי "זימון עיתונאים לחקירה, וגם לעדות פתוחה, מאפיין את האפלים שבמשטרים" וכי מדובר ב"מדרון תלול ומסוכן".
בקיצור, למרבה הצער, פרופ' שכטר התבלבל.
ראשית, הקביעה אינה נכונה עובדתית. זימון עיתונאים לעדות במשטרה אינו מאפיין את האפלים במשטרים אלא דווקא דמוקרטיות מתוקנות. עיתונאים אינם עומדים מעל לחוק. אם היו עדים לעבירה, מחובתם האזרחית להגיע ולהעיד על כך. כל עוד השוטרים לא נוהגים כלפיהם באופן לא חוקי, לא רק שאין בכך פסול - מדובר בדמוקרטיה במיטבה.
בנוסף, זו לא פעם ראשונה וגם לא עשירית שעיתונאים מוזמנים לעדות במשטרה. תזכורת: גם בפרשיות פליליות קודמות שהביאה לנו חצר נתניהו, נקראו עיתונאים לעדות. עיתונאים זומנו לעדות במשטרה בחקירות השחיתות המכונות "תיק 2000" ו"תיק 4000", ונשאלו על חלקם בעסקאות השוחד הנטענות בין נתניהו לבין בעלי "ידיעות אחרונות" ו"וואלה". חלקם גם העידו במשפט.
המקרה הנוכחי פשוט עוד יותר. מערכת אכיפת החוק, במה שאפשר רק לקוות שהוא לא נביחת העצמאות האחרונה שלה לפני הכיבוש המוחלט על-ידי שר משטרה כהניסט וראש ממשלה נאשם בפלילים, חשפה חשדות בלתי נתפסים.
בעיצומה של מלחמה בארגון הטרור חמאס, יועץ התקשורת הקרוב ביותר לראש הממשלה, יונתן אוריך, ודובר נוסף של נתניהו, אלי פלדשטיין, קיבלו כסף ממדינה מממנת חמאס לטובת קידום ענייניה בתקשורת הישראלית.
המשטרה, שנחשפה מן הסתם לתכתובות של אוריך ופלדשטיין עם העיתונאים, תכתובות שעומדות בלב הפרשייה הפלילית - זימנה לעדות את העיתונאים מצידן השני של ההתכתבויות. מצעד העיתונאים שיזומנו לעדות, אם המשטרה לא תיסוג מפני גל היללנים, אמור רק להתגבר.
צביקה קליין (צילום: ישראל ברדוגו, רשיון CC BY-SA 4.0)
העיתונאים לא חשודים. הם לא נדרשים "להסגיר מקורות". מי שהסגיר מקורות היה עיתונאי אחד מאלה שזומנו למשטרה: צביקה קליין, עורך ה"ג'רוסלם פוסט". הוא עשה זאת ביוזמתו, כך לפחות היה מובן מדבריו שלו עצמו באחד מהראיונות שהעניק אחרי צאתו ממעצר, כאילו היה אסיר מצפון בדרום-אפריקה.
קליין, לפי תיאורו שלו עצמו, לא שמר על תקנון האתיקה והפר את החיסיון העיתונאי. אגב: חיסיון שכלל לא מעוגן בחוק הישראלי, ושרק מערכת המשפט המושמצת - על-ידי אותם צבועים שכעת זועקים על חופש העיתונות - עיגנה בפסיקה.
אגב כך קליין גם סיבך עצמו בחשדות פליליים כשחשף כי תיווך בין פלדשטיין לבין כסף קטארי, כדי לממן שירותי דוברות לקידום עצמי שלו. מה הקשר בין זה לבין עיתונות? כלום ושום דבר.
כל זה מידע גלוי, פומבי, שפורסם בעיתונות החופשית שלנו. מי שלא בונה את הדיאטה שלו על מזון תקשורתי מקולקל כמו ערוץ 14 או צייצנים בטוויטר, נחשף אליו לעייפה.
פרופ' שכטר כותב כי "עיתונאי ועיתונאית הפועלים על פי כללי האתיקה העיתונאית המקובלת עבור גוף תקשורת ממוסד הפועל אף הוא על פיהם, לעולם עיתונאים הם, ואם לא עשו מעשה פלילי או היו עדים למעשה פלילי פומבי, אין כל הסמכה ולא יכול שתינתן הסמכה לחוקרם על ידי מוסדות אכיפת החוק".
אבל אם יועצי ראש הממשלה שתלו בתקשורת, באמצעות עיתונאים, ידיעות בשירות קטאר, בתשלום, בעיצומה של מלחמה, האם אותם עיתונאים אינם בדיוק מי ש"היו עדים למעשה פלילי פומבי"?
זו הסיבה שעיתונאים זומנו לחקירה, לא "עונש" על כך שהדהדו שקרים נגד הציבור. פרקטיקה שבישראל, אין דרך חוקית יעילה להתמודד איתה.
מי שנכנס עיתונאי למשטרה, גם ייצא עיתונאי
פרופ' שכטר מזכיר משטרים אפלים. הוא מהדהד את הלקחים של החברה הדמוקרטית הליברלית משנות המאבק בפשיזם ובקומוניזם. חופש הביטוי כערך מקודש, שצריך למתוח עד אינסוף. אבל מה שאנו נאבקים בו כעת, כאן, במשטר העדיין לא אפל שלנו, הוא משהו אחר. מתוחכם יותר. הרסני לא פחות.
נתניהו, ומנהיגים כמוהו ברחבי העולם, לא שולחים כנופיות בחולצות חומות או שחורות, או את המשטרה החשאית, על מנת לרצוח עיתונאים או להשליך אותם למרתפי עינויים. במקום רובים, הם משתמשים בתעמולה. לצד האיומים - במניפולציות.
לנתניהו יש מכונת רעל. זו אינה קלישאה או סופרלטיב אלא מציאות. אזרחים ובוטים ברשתות החברתיות, עיתונאים שתולים בתקשורת המרכזית וכלי תקשורת שלמים שנבנו לשם כך.
חלקם עובדים בהתנדבות, חלקם ממומנים. חלקם מחוברים ישירות לספינת האם, חלקם רדיקלים חופשיים. כולם פועלים לפי היגיון משותף, שחלק גדול ממנו הוא שימוש בערכים, באמיתות ובמוסכמות הליברליות, שנולדו מכור המצרף של המאבק בפשיזם, משמאל ומימין, על מנת לחתור תחת הליברליזם, לסרס אותו ולהפוך את המוסדות המשרתים אותו -לחלולים. בראש ובראשונה - התקשורת.
זו שיטה גאונית. היא מתעתעת. היא מבלבלת. ברמקול אחד מסיתים נגד העיתונאים, מאיימים עליהם, משסים נגדם את הציבור, מחריבים את האמון בהם, מגדפים ומכפישים אותם. ברמקול השני, זועקים כל אימת שמישהו מנסה לפעול נגד ההסתה, השנאה, השיסוי וההכפשה: חופש הביטוי! חופש העיתונות! איפה בית המשפט!
אבל עיתונאות היא לא רישיון לגנוב. היא גם לא רישיון לעמוד מנגד. אם עיתונאי היה עד למעשה פלילי, אך נכון הוא לזמנו לעדות. אם הוא באמת עיתונאי, הוא לא יסגיר מקורות, לא יעבור על תקנון האתיקה העיתונאית, הוא ייכנס למשטרה כעיתונאי, ויצא ממנה כעיתונאי.
מי שהדמוקרטיה הליברלית חשובה לו, מי שבאמת חרד לחופש הביטוי ולחופש העיתונות, לא יכול להרשות לעצמו עצלנות מחשבתית או הרגלי תגובה אוטומטיים. כל מקרה צריך לשקול לגופו - תמיד, ועל אחת כמה וכמה, ואלפי מונים יותר - כעת.