הבעיה האמיתית

החלטת ממשלת ישראל אתמול בעניין ילדי העובדים הזרים תופסת את הכותרות הראשיות של כל העיתונים. האם החליטה הממשלה להתיר את המשך שהותם בארץ של 800 ילדי מהגרים, או שמא החליטה לגרש 400 ילדים? ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" התשובה היא: החליטה לגרש.

"הממשלה החליטה לגרש מישראל 400 ילדים של עובדים זרים" היא הכותרת הראשית של "הארץ", ו"מגורשים" היא זו של "ידיעות אחרונות". ב"מעריב" וב"ישראל היום" הגישה, כמו המציאות, מורכבת יותר: "מחלוקת הילדים: 800 יישארו – 400 יגורשו" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" ו"אלה שיגורשו, אלה שיישארו" היא זו של "מעריב".

בסיקור נושא כזה, כמו הנושא עצמו, טמונים מוקשים רבים. העובדה שמדובר בגירוש, ובגירוש של ילדים בפרט, מעצימה את המימד הרגשי שהעיתונים טבולים בו ממילא. העובדה שמדובר בזרים ממוצא אתני שונה מזה של המקומיים מושכת לדיון בנושאים כמו גזענות על חשבון דיון בנושא עצמו במקום לצדו של דיון כזה. הבאת שיקולים רציונליים של בעד ובנגד מצריכה יכולת ניתוק גדולה ולא שכיחה אצל הפרשנים. ולבסוף – העובדה שמדובר בהתרחשות שהיא רק סניף צדדי של הנושא המרכזי (בעיית ההגירה) מקשה עוד יותר על דיון ענייני.

"ידיעות אחרונות" ממשיך גם היום בקו שנקט לאורך סיקור פרשת הילדים. בכפולה הפותחת מודפסים טורי "בעד" (יועז הנדל) ו"נגד" (אורי משגב), אבל שאר הסיקור מוטה באופן בולט לעמדה השוללת את גירושם של הילדים: כותרת הידיעה הראשית היא "סוף החופש"; טור מיוחד מוכתר בציטוט של אחד הילדים: "אני לא מפחד מהשוטרים", ומודפס בו הכיתוב "1 מ-400, 'ידיעות אחרונות' מלווה את אילון המיועד לגירוש"; כותרת עמ' 4, המוקדש ל"דיון הסוער בממשלה", היא "פואד: זאת לא המדינה שאני מכיר"; וטור הפרשנות של איתן הבר, שהוא הטור שנבחר לקבל הפניה מהשער ("השתגעתם?"), מוכתר בכותרת "400 ילדים, זו הבעיה?", ונכתב בו: "מישהו ירד שם מהפסים". משגב כותב בטורו ביטויים קשים עוד יותר: "טרנספר ציוני", "ממשלה מטורללת", "מפגן שרירות לב".

האם "ידיעות אחרונות" עוסק היום בשלושת העמודים שהוא מקדיש לנושא בבעיית העובדים הזרים? כמעט שלא. יש עיסוק בפרטי ההחלטה והמשמעויות הפרטיות והמיידיות שלה, יש קולות של עובדים זרים המספרים על מצבם, ותיאור של פרטי ההצבעה בממשלה והעלבונות שהטיחו השרים זה בזה. "השיח הציבורי שלנו סובב סביב הרגש", מאשים הנדל בטורו וכותב כי מצד השכל, "עמוק בפנים אנחנו מבינים שאי-אפשר לתת לאלפי מהגרים ממדינות נחשלות להציף את ישראל".

האם השיח ב"ידיעות אחרונות" על ילדי העובדים הזרים סובב סביב הרגש? לאו דווקא, רובו מתנהל סביב נימוק רציונלי לגמרי. "בעיני רוחנו אנחנו כבר רואים את המראות ושומעים את הקולות: מקצה עולם עד קצהו, מהבי.בי.סי ועד לסי.אן.אן, שם יציגו בשבועות הבאים את הישראלים כדורסנים, אכזרים ואנשים ללא לב", כותב הבר. גם משגב, שטורו אכן נסוב סביב הרגש, נסוג לבסוף לשיקול התדמיתי: "נניח למוסר. מה בדבר מעט שכל ישר? [...] חשבו על התמונות, חשבו על המשמעויות".

ב"הארץ" הסיקור חד-צדדי עוד יותר. מהכותרת הראשית, דרך כותרת המשנה ועד לעמ' 4, המוקדש כולו לסיקור החלטת הממשלה. "הארץ" אמנם לא סוחט עד כדי גיחוך את אמצעי ההעצמה הנהוגים בטבלואידים (אחד משני הילדים שתצלומיהם מובאים בכפולה מצולם כשהוא מאחורי סורג), אולם הסיקור שלו צבוע כולו בצבע אחד. חמישה אייטמים בעמוד: המשך הידיעה הראשית מהשער, טור בגוון אישי ("'הארץ' מלווה את משפחת אוזמה. פרק שלישי בסדרה"), ידיעה הסוקרת את תגובת ארגוני הזרים ("תגובות חלוקות בארגונים: '800 ילדים מאושרים, אך עולמם של 400 חרב עליהם'") וידיעה העוסקת בהתנגדות של תושבי שכונות בדרום תל-אביב להתנחלות של מהגרים זרים בהן.

טור העמדה של יוסי שריד, המקבל גם הפניה מהשער, מוכתר בכותרות "מרושעים" (בשער) ו"החלטה אווילית ומרושעת" (בעמוד הפנימי), ובסופו קורא שריד לקוראים להחביא את ילדי הזרים בבתיהם מפני השוטרים (מעניין אם שריד מתכוון גם הוא לעבור על החוק ולהחביא בביתו ילד המועמד לגירוש).

"לוקחים את זה למקום של גזענות, אבל זה לא קשור לצבע עור", מצוטט ב"הארץ" ניאזוב קינגסטון, בעל משרד תיווך בקריית-שלום. ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" נזהרים מ"לקחת את זה למקום של גזענות", אך לא "לוקחים" את הדיון על העובדים הזרים לשום מקום אחר – מה הם הנימוקים והשיקולים להשארת ילדי העובדים, או, לחלופין, לגירושם? מלבד השיקול התדמיתי הציני שמודגש ב"ידיעות אחרונות", דיון כזה לא נמצא היום ב"ידיעות" וב"הארץ", למרות הבולטות ורוחב היריעה שמוקדשים לנושא.

לעומתם, ב"מעריב" ו"ישראל היום" הסיקור מאוזן הרבה יותר. ב"מעריב" תופס בן כספית את עמדת המתנגד לגירוש ובן דרור ימיני את עמדת התומך. "הדילמה היא עולמית", כותב ימיני ומספק מעט נתונים על תופעת ההגירה לאירופה וההתמודדות איתה שם; נתונים שמעמידים באור אחר את "השיקול התדמיתי" של הבר ומשגב.

ימיני מציב את סוגיית הילדים הנוכחית בהקשרה הרחב: "יש מקום לשיקולים הומניטריים", הוא כותב, "הלב צובט מול ילד שגדל כאן, ששפתו עברית, שתרבותו ישראלית, שזה כל עולמו. חלקם יכולים וצריכים להפוך לישראלים. אלא שכמו בעניין הזרם הבלתי נפסק של המסתננים, כמו בהבאת עוד עשרות אלפי עובדים זרים – הממשלה לא מסוגלת לקבל שום החלטה רצינית שתקטין את מספר הזרים. יבואני כוח האדם חוגגים. ישראל ממשיכה במצעד האיוולת".

עמדתו של נתניהו, שלחץ כדי להעביר את ההחלטה, מודגשת ב"ישראל היום", אבל במידה ("החלטה מאוזנת, לא רוצים לתת תמריץ למאות אלפי מהגרי העבודה", נכתב בכותרת הגג על השער), והסיקור החדשותי מביא עמדות מגוונות. פתחון פה ניתן לעובדת זרה ("עכשיו נחפש איפה להתחבא") ולארגוני העובדים ("מתעלמים מהזכות להקמת משפחה ולהבאת ילדים").

שני טורי דעה מוצעים לקוראי "ישראל היום": של קארן טל, מנהלת בית-הספר ביאליק-רוגוזין בתל-אביב, "שבו לומדים מאות ילדי עובדים זרים", ושל שר הפנים אלי ישי, התומך בגירוש כל הילדים והתנגד להחלטה להשאיר כאן את רובם. טורו של ישי מתמקד בטענה כי "ילדים אינם פוליסת ביטוח" וערובה להתאזרחות, ועוטף אותה בדמגוגיה. טורה של טל מתייחס באופן בהיר ואמיתי לבעיה: "אני מבינה את הצורך של מדינה לקבוע מדיניות הגירה, אבל אני לא מצליחה להבין איך שנתיים מתעסקים בשוליים של השוליים של התופעה, שזה בסך-הכל 1,000 ילדים שלא בחרו להיוולד לכזו מציאות, ועם הבעיה האמיתית לא מתמודדים".

תוכניות מגירה

"רמטכ"ל צבא ארה"ב: יש לנו תוכניות מגירה לתקוף באיראן", מספרת כותרת על שער "ישראל היום". כותרת המשנה מביאה את תגובת האיראנים: "האיראנים: אם נותקף – נערער היציבות במפרץ הפרסי, ונשרוף את תל-אביב".

"מו"מ ישיר באמצע אוגוסט" היא כותרת מוקפת מרכאות לידיעה בעמ' 7 ב"ישראל היום". כותרת המשנה נפתחת במלים: "כך העריך אתמול רה"מ".

"58 מעלות בצל, וזה לא נגמר", קוראת כותרת על שער "ישראל היום", ולצדה הכותרת "שיא חדש בנתב"ג; הישראלים נוסעים לחו"ל בהמוניהם" ("ביולי: 1.2 מיליון, באוגוסט: 1.5 מיליון").

רמון

חיים רמון עומד בימים האחרונים – שוב – במוקד דיון תקשורתי הנסוב סביב ההאשמה של נתניהו (שאמנם לא נקב בשמו של רמון) כי רמון מחבל במשא-ומתן של ממשלת ישראל עם הפלסטינים. רמון מכחיש, אולם לא מכחיש כי נפגש עם סאיב עריקאת, יו"ר צוות המשא-ומתן הפלסטיני, וכי השיא לו עצות "כאדם פרטי".

"חיים רמון חי בכל העולמות", פותח שלום ירושלמי את טורו היום במדור הדעות של "מעריב", המוקדש כולו לניגוח מפורט של חיים רמון, האיש ופועלו. "הוא רוקד בכל החתונות. הוא מדינאי, אבל איש פרטי; הוא פוליטיקאי, אבל גם איש עסקים שעושה מיליונים; הוא מורשע בדין, אבל מציג את עצמו כצדיק בדורותיו; הוא פרש מהכנסת אחרי שעמד למשפט על מעשה מגונה, אבל משתתף מרכזי בדיוני ועדה בכנסת שתוקפת את רשויות החוק; הוא רוצה לקדם את השלום, אבל תוקף את השיחות הישירות; הוא חבר של ציפי לבני, אבל עשה הכל שמופז יזכה בפריימריז בקדימה. הוא גם וגם וגם, אבל בעיקר גם קצת נמאס. יש גבול לקומבינה". לטור המלא.

חתיכות בנתיבות

כתבת השער של המוסף "המגזין" של "מעריב" עוסקת בחיי הלילה בנתיבות. הכתב אורי בינדר טורח ונוסע לנתיבות, מביא משם עדות מעניינת על העיירה ש"הפכה למוקד בילויים לצעירים מכל האזור", ומתאר בגוף ראשון כיצד אזור התעשייה במזרח העיר, "במרחק של קילומטרים מקבר הבאבא סאלי", עמוס במשך כל הלילה במכונית ובליינים שבאים למועדונים השונים.

יש לציין גם כי בינדר מוקסם מ"צעירות יפות בהופעות מרהיבות, שהמרכיב העיקרי בהן הוא עיצוב הבד הזעיר לכיסוי מעט משטח הגוף", מעיד כי "העיניים, אוי העיניים, מתקשות שלא להתרשם ממגוון הבחורות הנאות", מתפעל מכך שייתכן שיש מי שעושה סקס בשירותי המועדון ("מישהו לוחש לי שבתוככי התאים גם הבגדים הזעירים מוסרים"), ממש כמו שעושים האשכנזים בתל-אביב! ובסך-הכל מוכיח שפרובינציאליות, בניגוד לפורנוגרפיה, אינה עניין של גיאוגרפיה.

צ'לסי הוסטל

לא רק בנתיבות חוגגים, גם באמריקה. במדור הדעות של "מעריב" מתייחס שמואל רוזנר לחתונתה של צ'לסי קלינטון, בתם של ביל והילרי קלינטון, נשיא לשעבר ושרת חוץ בהווה, מהזווית של תופעת ההתבוללות. מרק מזווינסקי, החתן, הוא יהודי, ורוזנר רואה בכך ייצוג "לשני צדי המטבע: ההצלחה ופוטנציאל האסון". הצלחת היהודים "להתערות בחברה האמריקאית ולהפוך לדת אופנתית ובלתי מאיימת", והסכנה כי נישואים מעורבים יובילו, "בסופו של חשבון, לדילול עד השלה של הזהות היהודית".

אבל "איך אפשר שלא להקדיש לזה גם רגע של נחת?", מסיים רוזנר את טורו בהתמוגגות. ובאמת, מה רע ברגע של נחת? אבל מה קורה כשמדובר הרבה יותר מרגע?

"הקלינטונים הראו לנו מה זה 'קלאסה'", קוראת כותרת טורו של מתי גולן ב"גלובס", העוסק בחתונת הקלינטונית, שהיו בה רק 500 אורחים ונערכה באתר צנוע. "הנה אנשים שלא צריכים להפגין את עושרם ומפורסמותם על גב ילד מסכן שהגיע לבר-מצווה", הוא עוקץ את משפחת ניר-מוזס שלום, ואולי את משפחת רהב, ואולי את כל משפחות השחץ הישראליות שחגיגותיהן הפרטיות מנוצלות לצורכי קידום מכירות כאלה ואחרים.

אלא שלפי הקריטריון שהציב גולן ל"קלאסה", הרי שהאכסניה שבה מתפרסם טורו סובלת מחסך בולט בתחום זה. "3–5 מיליון דולר עלות החתונה" היא הכותרת הגדולה ביותר על השער. יותר מדויק: המספר "3–5" הוא הכותרת, מתחתיו מודפס המשך המשפט ומעליו "החתונה המלכותית של אמריקה". עוד על השער: תצלום של הזוג וציון עלות השמלה והעוגה. כפולת עמודים (16–17) מוקדשת לסיקור החתונה, ומכילה מספור של "10 חתונות הסלבס היקרות בכל הזמנים".

"גלובס" הוא עיתון עסקים. חתונות אמורות להיות מחוץ לתחום הסיקור שלו. כדי להצדיק את העיסוק הרכילותי הזה, שמגיע עד למיקום הבולט ביותר בשער העיתון, נטפל העיתון לצד העסקי של החתונה. כיוון שאין צד עסקי לחתונה, הוא נטפל לעניינים כמו כמה עלתה העוגה. "קלאסה. זה דבר יותר יפה, יותר מרשים מכל מה שאפשר לקנות – בכסף או בכל דבר אחר", כותב גולן. צודק.

ידיעת תקשורת אחת

ב"גלובס", שספג ירידה בסקרTGI  האחרון, מפרסמים מאמר של ד"ר חנן גולן, "מרצה לתקשורת והעורך הראשי של קבוצת מוטו-תקשורת", התוקף בחריפות את הסקר. ה-TGI מודד את ה"חשיפה" של העיתונים ומשמש מדד מקובל לפופולריות שלהם, זאת בהעדר נתוני אמת על תפוצה, שאותם מסרבים העיתונים לחשוף.