היבחרותו המחודשת של דונאלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית מעידה ללא ספק על מגמות מטרידות רבות. אחת מהן, לצד עליית הפופוליזם, המיזוגניה, חוסר האמונה במדע והקצנת הפערים החברתיים, היא המשך מגמת ההיחלשות במעמד הבלתי-מעורער של ארצות-הברית, ושל המערב, כמעצמה המרכזית בפוליטיקה העולמית.

שני מאמרים שהתפרסמו בשלהי חודש אוקטובר האחרון במגזין Foreign policy בוחנים תופעה זו דרך אירוע נקודתי אחד, והוא בקשתה של טורקיה להצטרף לארגון הכלכלי BRICS – המאחד את כלכלות ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה, שלאחרונה הצטרפו אליו גם מצרים, איראן, אתיופיה ואיחוד האמירויות הערביות.

המאמר מאת קית' ג'ונסון, כתב גיאו-פוליטי, תוהה אם אוסף המדינות ה"לא-רצויות" למערב שהתקבצו יחד לברית כלכלית יצליחו להפוך לכוח משמעותי מספיק אל מול המערב. המאמר השני, מאת חורחה היינה ואריאל גונזאלס לבאגי, חוקרים בתחום היחסים הבין-לאומיים, מתאר את הניסיון של טורקיה ללהטט בין BRICS לנאט"ו ולייצר לעצמה טווח אפשרויות מגוון יותר של בריתות בין-לאומיות.

מה שהתחיל כאוסף אקראי למדי של מדינות - שבנקאי השקעות טבע עבורו את הכינוי BRICS ככזה המתאר את הכלכלות המתפתחות בעלות הפוטנציאל הכלכלי הגדול ביותר באותה תקופה – הפך ב-25 השנים האחרונות לסמל של מרד.

בפסגה האחרונה של הארגון, שנערכה באוקטובר האחרון בעיר קאזאן שברוסיה והיתה הראשונה מאז הצטרפות החברות החדשות, עמד על הפרק נושא שכבר הפך לקבוע: יצירת עולם רב-קוטבי, כלומר כזה שקיימות בו יותר משתי מעצמות החולקות ביניהן את הכוח המרכזי בעולם.

מאז סוף המלחמה הקרה, רבים נוטים להגדיר את העולם כחד-קוטבי בשליטת ארצות-הברית, אם כי אחרים טוענים כי קיומן של מעצמות מתפתחות כמו סין, הודו ורוסיה למעשה מאתגר הגדרה זו, וביתר שאת בשנים האחרונות, ורואים את העולם כרב-קוטבי.

סוגיה מרכזית עבור מדינות ה-BRICS, שהיא משמעותית במיוחד עבור מדינות שמוטלות עליהן סנקציות בין-לאומית (רוסיה ואיראן), הינה יצירת אלטרנטיבה לדומיננטיות של הדולר האמריקאי בשווקים הבין-לאומיים. השאלה הפרשנית המרכזית העומדת על הפרק היא האם מועדון המדינות הזה, שהולך ונעשה אקלקטי יותר ויותר, יכול לבנות אלטרנטיבה אמיתית למערב?

באותה פסגה מדוברת שנערכה ברוסיה הופיעה גם חברה חדשה – טורקיה. כחודש לפני קיום הפסגה, הודלף מהקרמלין שאנקרה הגישה בקשה להתקבל לארגון הכלכלי, הדלפה שלוותה באישור מרומז של נציג מטעם ארדואן.

כאמור, BRICS למעשה כבר התרחבה באופן משמעותי בשנת 2024, כאשר צירפה אליה את מצרים, איראן, אתיופיה ואיחוד האמירויות הערביות בתחילת השנה. עם זאת, הבקשה של טורקיה להצטרף כמוה כקו פרשת מים בפוליטיקה העולמית – ועל כך כלל הכותבים מסכימים. טורקיה תהיה החברה הראשונה בברית נאט"ו והמדינה היחידה שמנסה כבר שנים ארוכות להצטרף לאיחוד האירופי - שיהיה לה חלק בישות כלכלית הנתפסת על ידי רבים כקונטרה לדומיננטיות המערבית בעולם.

הצטרפותה של טורקיה ל-BRICS מחדדת עוד יותר את שאלת מידת הנכונות של חברות הארגון לנקוט צעדים מרחיקי לכת למיצובן כגוש אנטי-מערבי. שאלה זו קריטית במיוחד עבור רוסיה ועבור איראן, והן גם המדינות שתומכות בקו הבדלני יותר, בעוד חברות אחרות, כמו ברזיל והודו, מעוניינות לשמור על קו ניטרלי.

ב-BRICS יש אכן אוסף מגוון של מדינות: היא כוללת מעצמה מרקסיסטית לניניסטית לצד הדמוקרטיה הגדולה בעולם והדמוקרטיה הגדולה ביותר באמריקה הלטינית. המצטרפות החדשות כוללות מדינות שנמצאות תחת מטריית ההגנה הצבאית האמריקאית, לצד מדינות הנתונות לסנקציות אמריקאיות. רבגוניות זו תורמת, לדעת ג'ונסון, ל"זלזול" של המערב בגוש ה-BRICS, ולעיתים לביטולו כגוף לא-קוהרנטי.

אולם לחברות ה-BRICS יש מאפיין משותף חזק, והוא הטינה העמוקה לדומיננטיות המערבית והאמריקאית בעולם. טינה זו, שלעיתים קשה להבחין בה אם מסתכלים על העולם מנקודת המבט של וושינגטון או של מדינות ה-7G, היא הדבק המחבר בין מדינות ה-BRICS, השונות כל כך זו מזו, והיא מתגברת לאור הסכסוך במזרח התיכון, השימוש התכוף בסנקציות אמריקאיות והמחיר הגבוה שמדינות עם רמת הכנסה ממוצעת משלמות עקב הדומיננטיות של הדולר.

לטענת ג'ונסון, חוט מקשר זה חזק מספיק כדי שהמערב לכל הפחות לא יתעלם ממנו: גם אם אין מדובר בקבוצה מגובשת, יש לה מסר מגובש שמגיע מכלכלות משמעותיות בעולם.

במישור הגיאופוליטי, כלל המדינות החברות ב-BRICS חולקות במידה זו או אחרת חזון משותף: חזרה לריבונות של כל מדינה על שטחה כעיקרון המארגן הבסיסי של היחסים הבין-לאומיים. התערבות מערבית, ובמיוחד אמריקאית, בתחומים כמו זכויות אדם, שלטון החוק, פוליטיקה פנימית ודיפלומטיה, מעוררת התנגדות לא רק מכיוון שהיא אינה רצויה, אלא גם בשל הצביעות שמאפיינת אותה פעמים רבות.

כלל המדינות המעורבות מעוניינות להימלט מהשלטון המוחלט של הדולר (בין אם מתוך כך שמוטלות עליהן כרגע בפועל סנקציות אמריקאיות, או משום שהן חשות שהמחויבות לדולר פוגעת בכלכלה שלהן באופן עקיף יותר), וכולן צופות עולם שבו המערב כבר לא יהיה הכוח המשמעותי ביותר בשטח.

הפופולריות של BRICS והרצון של מדינות חדשות להצטרף אליה מתפרשים כמעין "תעודת ביטוח" שמדינות רוצות לספק לעצמן לזמן שבו הסדר העולמי יהפוך פוסט-אמריקאי.

האם יש לחברות BRICS הישגים בפועל? נדמה שכן. מאז אימצו המדינות המעורבות באופן רשמי את השם שנתן להן בנקאי אמריקאי והחלו לפעול כישות כלכלית בין-לאומית, שיתופי הפעולה ביניהן בתחומי הכלכלה, המסחר ופיתוח התשתיות מתרחבים בקצב מהיר. בין השנים 2022-2020 המסחר בין חברות BRICS יותר מהכפיל את עצמו והגיע לנפח של 40% מהמסחר העולמי.

מדינות ה-BRICS כוללות כ-45% מאוכלוסיית העולם ו-36% מהתמ"ג העולמי, לעומת 30% של מדינות ה-7G. ב-2015 הקימה הקבוצה את ה-New development bank בשנחאי, שמטרתו לשמש חלופה לבנקים כמו הבנק העולמי ולהגדיל את כמות ההלוואות שאינן נקובות בדולר.

מאז הקמתו, הלווה ה-NDB למעלה מ-30 מיליארד דולר ל-96 פרויקטים שונים. עם זאת, בשנה האחרונה נאלץ הבנק להקפיא עסקאות ברוסיה עקב סנקציות אמריקאיות. כעת BRICS מעוניינת להקים מערכת אלטרנטיבית ל-SWIFT, המערכת המערבית לבנקאות בין-לאומית, והדבר עלה בסדר העדיפויות אחרי שמדינות המערב הוציאו את רוסיה מ-SWIFT בשל פלישתה לאוקראינה ב-2022.

נדמה אם כן שלמדינות BRICS יש יותר מן המשותף ממה שנדמה ממבט ראשון, כמו גם הישגים לא מעטים ופוטנציאל להשיג הישגים נוספים. למרות זאת, ישנן עדיין בעיות מהותיות בהתגבשות BRICS כאלטרנטיבה משמעותית לארצות-הברית.

סוגיה אחת היא: האם BRICS היא אומנם אופציה רב-קוטבית לארצות-הברית, או שאחת המדינות בה – ככל הנראה סין – תהפוך לכוח חד-קוטבי חדש? הדבר בולט במיוחד בהקשר למטבע, שכן היואן הסיני הוא היחיד שכרגע יש לו סיכוי כלשהו להחליף את הדולר במסחר בין-לאומי. האם ברזיל או הודו ירצו לעבור מעולם של דולרים לעולם של יואנים?

בעיה מרכזית אחרת נוגעת בעיקר לחברות הניטרליות יותר במועדון – ברזיל והודו – שרואות בו התגלמות של העדפתן למדיניות חוץ "בלתי-מזדהה", זאת בעוד BRICS הולכת ונעשית מזוהה יותר ויותר עם צד אחד – אנטי-מערבי ופרו-רוסי. עם עמדות אנטי-אמריקאיות נחרצות מצד רוסיה וסין, שכעת מצטרפות אליהן מדינות כמו איראן, התחושה היא שהקבוצה הופכת מגוף שמתכונן לעולם פוסט-אמריקאי לגוף שמנסה להאיץ את הגעתו של עולם כזה.

פער תפיסתי זה בתוך הקבוצה עשוי להיות קשה ביותר לגישור. לפיכך, בעוד בתחילת הדרך התקיימה BRICS בעולם שבו היה אפשר לייצר קשרים כלכליים עם חברות הקבוצה מבלי לפגוע בהכרח בקשרים עם המערב, ככל שהכיוון שהיא תופסת נעשה יותר פרו-סיני ופרו-רוסי, מדינות צריכות לשאול את עצמן אם עדיין ניתן ליהנות משני העולמות, או שמא קיום קשרים עם BRICS פוגע ביחסים הדיפלומטיים שלהן עם המערב.

המקרה של טורקיה

שתי הסוגיות הללו – האם BRICS תיוותר ארגון כביכול "בלתי-מזוהה", והאם ניתן לרקוד על שתי החתונות וליהנות מקשרים טובים הן עם מדינות ה-BRICS והן עם ארצות הברית – עומדות למבחן בצורה בהירה במקרה של טורקיה, שהמאמר מאת היינה ולבאגי דן בו בהרחבה.

לאורך שני העשורים בהם הוא אוחז בשלטון, אימץ ארדואן מדיניות מרוכזת פחות ופחות סביב המערב, זאת לאור תסכוליו מהאיחוד האירופי ומארצות הברית. במקביל לכך הכריז בתקשורת שהצטרפות ל-BRICS אין משמעה נטישה של נאט"ו, ושלדידו שני הגופים הללו אינם אלטרנטיבה זה לזה.

עבור טורקיה, קיום קשרים גם עם המערב וגם עם BRICS הוא שיפור עמדות משמעותי בהקשרי מדיניות חוץ. זאת במקביל לכך שבמישור הפנים-ארצי חייו של ארדואן אינם פשוטים – מפלגתו איבדה מכוחה בבחירות המוניציפליות שהתקיימו לאחרונה, כלכלת המדינה מקרטעת והאינפלציה בעלייה. נדמה שהקשיים מבית אינם מעיבים על רצונו של ארדואן להגדיל את השפעתו באירו-אסיה, אלא להיפך, שיפור יחסי החוץ משמשים כהסחת דעת מאותם קשיים.

באופן כללי, מדיניות החוץ של ארדואן היא שילוב מורכב של המורשת העות'מאנית של טורקיה, בצירוף שאיפות לאומניות ותחושה – המשותפת לשאר חברות BRICS ולמדינות הפוזלות לעברה –  שימי הזוהר של המערב חלפו. הוא מעוניין לשלב את טורקיה בעולם מגוון יותר, שבו מדינתו חופשית לפעול לא רק במסגרת ההגמוניה המערבית, גם אם משמעות הדבר היא לשתף פעולה עם אויבים היסטוריים, כגון רוסיה או עם מדינות שמטילות מדיניות דרקונית כלפי מוסלמים, כגון סין.

במסגרת מאמציו להגדיל את מרחב התמרון של טורקיה דרך דיפלומטיה, חתם ארדואן על הסכמי אנרגיה עם רוסיה, תיווך במלחמת רוסיה-אוקראינה ותמך בהתנגדות לפעילות ישראל בעזה.

הבקשה להצטרך ל-BRICS היא המשך ישיר לפעולות אלה, והיא אינה מפתיעה. בקשה זו אין מטרתה לנתק קשרים עם המערב, אלא להגמיש אותם ולכוונם מחדש כך שיאפשרו בריתות מגוונות יותר. הדבר מצטרף לתסכול הגובר מהסירוב המתמשך לאורך כשני עשורים לצרף את טורקיה לאיחוד האירופי. לו היתה מצטרפת לאיחוד, הייתה טורקיה הופכת למדינה הגדולה ביותר בה מבחינת מספר תושבים, ולמדינה היחידה עם רוב מוסלמי.

גם מצבם של יחסי טורקיה-ארצות הברית איננו חיובי. קונפליקט מרכזי התגלע בין שתי המדינות לאחר שטורקיה רכשה מערכת נגד טילים S-400 מתוצרת רוסיה, מה שהוביל לפסילתה מתוכנית F-35. עם פרוץ המלחמה בעזה, העמיקה הביקורת של ארדואן על הסיוע האמריקאי לצבא הישראלי את הקרע בין וושינגטון לאנקרה.

עם זאת, טורקיה היא עדיין בעלת ערך למערב, דבר שהתבטא לאחרונה למשל בתיווכה במלחמת רוסיה-אוקראינה, ובפרט כאשר הצליחה להשיג באמצעות תיווך זה את עסקת השבויים הגדולה ביותר מאז המלחמה הקרה.

בסיכומו של דבר, בעולם שבמידה רבה עדיין נשלט על ידי יריבות בין מעצמות גדולות, טורקיה שואפת לחזק את מעמדה כגשר בין המערב, הדרום הגלובלי ואירו-אסיה. עמדה מיוחדת זו של טורקיה שואבת את כוחה הן מהמיקום הגאוגרפי הפיזי שלה והן מההיסטוריה האימפריאלית שלה. הבקשה להצטרף ל-BRICS היא איתות למערב שאל לו להתייחס לאותו "גשר" כמובן מאליו.

מאידך גיסא, מובן שאינטרסים הם לעולם הדדיים, וגם ל-BRICS יש מה להרוויח מההצטרפות של טורקיה, שתמצב אותה יותר כברית של מדינות "בלתי-מזוהות" ולא בהכרח כגוש אנטי-מערבי כפי שהיא נתפסת היום, שכן טורקיה תמשיך לשמר את קשריה עם נאט"ו. לפיכך, בקונפליקט הפנימי בין רוסיה-סין לבין ברזיל-הודו, הצטרפותה של טורקיה מטה את המשקל לכיוון הניטרלי יותר והפחות אנטי-מערבי.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק - מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת