אחמד א-טייב הוא האימאם של אוניברסיטת אל-אזהר שבמצרים, מוסד הלימוד החשוב ביותר בעולם המוסלמי הסוני. המנהיג הדתי בחר להקדיש דרשה חגיגית שנשא דווקא לדיני המלחמה בהלכה המוסלמית, ואגב כך לבקר ברמז את סוגיית החטופים הישראלים המוחזקים על-ידי חמאס. היו מי שלא ראו זאת בעין יפה.
ב-14 בספטמבר חגגו בעולם המוסלמי את "מולד א-נבווי", יום הולדתו של הנביא מוחמד (12 בחודש רביע אל-אוול בלוח השנה ההיג'רי). מדובר ב"חג רשות", אך הוא מלווה בטקסים רבים ומגוונים, רשמיים וספונטניים כאחד. במצרים התקיים טקס חגיגי בעריכת משרד ההקדשים במרכז הכנסים הבין-לאומי אל-מנארה בנוכחות הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, כמה משרי הממשלה ואנשי דת מצרים.
אחד הנואמים באירוע היה ד"ר אחמד א-טייב, מי שנושא בתואר "שיח' אל-אזהר" והוא הדמות הדתית הבכירה במצרים. כיאה למעמדו, נאומו של א-טייב, שהתפרש על פני 23 דקות, דמה יותר לדרשה דתית. היא הוקדשה, כאמור, לדיני המלחמה בהלכה האסלאמית ברוח פועלו של הנביא מוחמד. להלן עיקריה:
האסלאם, דרש השיח', העמיד מערכת מוסדרת של חוקים ועקרונות במסגרת ענף הלכתי של דיני המלחמה. ביסודו עומד העיקרון האוניברסלי שלפיו שלטון האל הוא שלטון הצדק, המגולם בפסוק הקוראני: "הילחמו למען אלוהים באלה אשר יילחמו בכם, ואל תשלחו יד. אלוהים אינו אוהב את השולחים יד" [190:2]. רוצה לומר, מצוות המלחמה תקפה רק במצבים של תוקפנות, וגם אז יש לכוונה רק כנגד מי שמסוגל להילחם.
ובמילותיו של א-טייב: "הלחימה, לפי החוק האסלאמי, אינה מותרת למוסלמים אלא אם כן היא נועדה להדוף תוקפנות נגד חייהם, דתם, אדמתם, כבודם או רכושם או כל דבר אחר הבא בגלל תוקפנות במובנו הרחב - ממלחמה שהאויב כפה ועד עימות מזוין [...] שליח האל, עליו התפילה והשלום, נתן לכך [לחוק האלוהי] ביטוי מעשי, כשהנהיג את צבאות המוסלמים במלחמותיהם נגד אויביהם שבהן הוא ציווה על אומתו לעמוד בסייגים אלו כל אימת שנסיבות המלחמה קיימות ואויביהם קראו עליהם מלחמה".
העיקרון השני שעליו דיני המלחמה עומדים, הטעים א-טייב, הוא עקרון ההדדיות. אם נכפתה על המוסלמי מלחמה עליו להשיב באופן זהה, מידתי ושאינו גורם לזולת עושק ועוול, גם אם הוא אויב. עיקרון זה, הוא מסביר, מבוסס על הפסוק הקוראני: "[...] כל השולח יד בכם, שלחו בו יד כפי ששלח הוא את ידו בכם, והיו יראים את אלוהים, ודעו כי אלוהים עם היראים" [194:2].
לעקרונות הקוראניים הללו, הבהיר, יש משמעות קונקרטית בעת מלחמה, והם מכתיבים את היחס לאוכלוסיות בלתי-מעורבות. לדבריו: "אם החלה מלחמה, אסור למאמין המוסלמי לפגוע בכמה קבוצות. כך נאסר עליו להרוג במכוון נשים וילדים ואף להטיל עליהם אימה. כמו כן נאסר להרוג אנשים מבוגרים, נזירים [אנשי דת] וכן פצועים, חולים, שוטים ובעלי מלאכה".
האיסור, הוא המשיך, תקף גם אם אנשי אותן קבוצות הם כופרים. הטעם לכך הוא שלא יעלה על הדעת שאוכלוסיות אלו ישתתפו במלחמה בין אם באופן ישיר או באופן עקיף. כמו כן, שומה על הלוחם המוסלמי להימנע ממניפולציה על ההלכה באמצעות הרחבת ההגדרה של אוכלוסיות המעורבות במלחמה.
בשלב זה עבר א-טייב לדון במעמד השבוי כשהסביר שמכלל עקרונות אלו נלמד גם האופן שבו יש לנהוג בשבויים בשבי האסלאם. היחס לשבויים באסלאם, הוא פסק, מסתכם בשתי הוראות לשובים: פדיון או עשיית חסד, "לאחר מכן, או שתשחררו אותם כאות לחסד, או שתאפשרו להם לפדות את עצמם עד שתסתיים המלחמה" (סורת מוחמד, פסוק 4).
בינתיים, בעודם בשבי, יש לנהוג בהם בכבוד כפי שבני לווייתו של הנביא מוחמד נהגו בשבויי האסלאם. בכלל זאת יש לדאוג לכל צורכיהם הפיזיים (מזון, כסות, ביטחון והגנה מפני פגעי מזג האוויר) וצורכיהם המנטליים, כלומר לנהוג בהם באדיבות ולכבד את אמונותיהם ואת אישיותם.
שיח' האסירים
איש הדת המצרי לא ניסח הקשר לנאומו וככלל מיעט להתייחס לענייני השעה. עם זאת, בחירתו לעסוק דווקא בסוגיה זו ימים מספר לאחר רציחתם של ששת החטופים הישראלים ובעיצומו של המשא ומתן שמצרים ממלאת בו תפקיד מכריע, אינה מותירה מקום לספק באשר למסר שא-טייב ביקש להעביר.
כאן המקום לציין כי א-טייב אומנם השתמש במונח "שבויים" (אֻסרא בערבית) ולא "חטופים" (מֻח'תטפון), אך נראה לנכון להסביר כי הטעם לכך הוא שהמונח שבויים מעוגן בהלכה המוסלמית, בניגוד לחטופים, וזהו גם המונח השכיח יותר (אם כי לא הבלעדי) בשיח בערבית הנסוב על החטופים.
מכל מקום, דרשתו של שיח' אל-אזהר, על המסר המרומז בה, התניעה שיח ער ופעמים שהקימה עליו ביקורת נוקבת. לצד תגובות חיוביות המביעות הערכה לאמרות השפר של השיח' המאירות את הקוד המוסרי הטמון בהלכה האסלאמית, היו אחרים שביטאו מורת רוח מדבריו.
אמנם חלק גדול מהביקורת עסק בהתפלפלות על הלכות האסלאם, אך מאמר אחד מאת העיתונאי המצרי ואיל קנדיל שפורסם ב"אל-ערבי אל-ג'דיד" תהה האם א-טייב ממלא את מקומו נאמנה כשיח' אל-אזהר או שמא הפך להיות "שיח' אל-אסרא", השיח' של האסירים.
כותרות המאמר של ואיל קנדיל, "אל-ערבי אל-ג'דיד" (צילום מסך)
עיקר קצפו של קנדיל יצא על ההתייחסות המרומזת למצבם של החטופים הישראלים בעוד הפלסטינים שרויים, לדבריו, באסון שאין שני לו. קנדיל תוהה כיצד בשבוע שבו מורה פלסטינית נסה על נפשה מפני מתנחלים חמושים שתקפו את בית ספרה בגדה המערבית (הכוונה היא לאירוע שהתרחש ב-16 בספטמבר באזור מוערג'את שליד יריחו), וכשלמעלה מ-41,250 מתושבי עזה נהרגו, השיח' מוצא לנכון לדון בתנאיהם של הישראלים דווקא.
23 דקות תמימות נמשך נאומו של א-טייב, אך העניין הפלסטיני נדחק לקרן זווית, קובל קנדיל. דרשתו של א-טייב הזכירה אך במובלע את הסוגיה הפלסטינית כשהסגיר באגביות כי: "שומה עלינו לעשות כל מאמץ להפגנת סולידריות עם הילדים, הנוער, הנשים והקשישים בעזה ועם בני עמנו בסודאן, בתימן ובמקומות אחרים".
הסקירה המקיפה והשיטתית על אודות תפיסת הלוחמה ועל דיני הטיפול בשבויי האויב, שנעשתה מבלי לציין במה דברים אמורים ומיהם מושאי דרשתו, נועדו, אליבא דקנדיל, כדי לחמוק מביקורת.
קנדיל גם מפקפק בטענות העובדתיות באשר ליחס של השובים לחטופים הישראלים. לדבריו, לא הוכח כי השבויים הוזנחו וכי נשלל מהם מזון או לבוש, ואילו הטענה המובלעת בדבריו של א-טייב, שלפיה ששת החטופים נרצחו בידי שוביהם, אינה אלא טענתה של התקשורת הישראלית ושל יתר הגורמים המנסים להפעיל לחץ על חמאס.
טענותיו של קנדיל במקרה זה סותרות את הממצאים העובדתיים באשר למצבם הפיזי של חטופים רבים וביתר שאת של ששת החטופים אשר נמצאו ירויים ובמצב פיזי ירוד המבטא הזנחה קשה ותנאים בלתי-אנושיים במנהרות חמאס.
אך קנדיל טוען בעיקר כי השיח' המצרי שגה בדרשתו לכל אורך הדרך – מהעיתוי ועד לתוכן. באשר לעיתוי, הדעת נותנת כי היה על שיח' אל-אזהר להבין כי כל התבטאות מעוררת מחלוקת סופה שתצית מלחמה אידאולוגית שתפנה את תשומת הלב מהמלחמה האמיתית המתנהלת בעזה.
דבריו של השיח' כשלעצמם הם דברי טעם, ויש הכרח לדון בהם בהקשרים תאולוגיים, פילוסופיים ומשפטיים, טוען קנדיל, אך לא בעת הזאת. יתרה מכך, בהינתן שדיני מלחמה נבחרו על ידו כמסגרת הדיון של דרשתו, הרי שמתבקש להרחיב את הדיון ההלכתי באשר לתוקפנות הישראלית ולתופת בעזה.
קנדיל סבור כי אם בחר א-טייב לרתום את מעמדו הרוחני ואת השכלתו הדתית לענייני השעה, הרי שסדר העדיפויות היה מוכרח להיות הפוך. בהתאם לזאת, א-טייב היה צריך לתת קדימות לעניינים דחופים יותר הקשורים לאומה המוסלמית כולה, ובראשם העמידה מנגד של האומה למול הפקעת האדמות הפלסטיניות וההתפתחויות במסגד אל-אקצא. לו היה א-טייב מבין את גודל השעה, הוא ממשיך, היה נאומו מדגיש את הצורך באחדות שורות בעניין ההגנה על המקומות הקדושים.
פלסטינים מקבלים את גופות קרוביהם שנהרגו בתקיפה אווירית ישראלית, בית החולים "אל-אקצא", דיר אל-בלח, 19.5.24 (צילום: עבד רחים חטיב)
בבחירתו להתעלם מכך, קנדיל מסביר, א-טייב בחר לשמש כנותן חסות לנורמליזציה כלכלית ופוליטית עם ישראל. דרשתו הייתה מיוסדת על הנרטיב הציוני, שאת מעלליו ביקש א-טייב להשמיט. בכך קנדיל רומז כי א-טייב עונה על הקריטריונים שמרכיבים את "עלמאא' א-סלאטין" או "שיוח' א-סלאטין" [אנשי הדת של הסולטאנים], כלומר אנשי דת הסמוכים על שולחנו של הממסד הפוליטי ומספקים למעשיו הכשר דתי, ובהקשר הנוכחי - הכשר לכך שמצרים אינה תומכת מספיק בצד הפלסטיני ומשתפת פעולה עם ישראל במובנים רבים.
כדי להוכיח את טענתו, קנדיל מציע להציג בפני א-טייב מספר שאלות, ותשובותיו תכרענה בעניינו: האם הימצאותה של ישראל באזור היא טבעית? האם העם הפלסטיני הוא קורבן של תוקפנות מזה 76 שנה? האם פעולת ההתנגדות הפלסטינית, בין אם החלה כפעולה יזומה ובין אם כתגובה לפעולת האויב, היא לגיטימית ונחשבת לג'יהאד במובן האסלאמי ולמאבק לאומי במובן המדיני?
והשאלה הנוקבת ביותר: האם בכך מסתכם מה שיש לך להציע לחללים, לפצועים ולנשים השכולות בעזה? תשובותיו ההיפותטיות של א-טייב, טוען קנדיל, יקבעו את מי הוא משרת – את האומה המוסלמית או את המשטרים במצרים ובישראל.
מיקי לוזון כותב בפרויקט אופק - מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת