אהבל, ההמשך
"אהבל? גם זה לא מזיז לו", נכתב בהפניה לטור של סימה קדמון על שער מוסף השבת של "ידיעות אחרונות". האהבל הוא שר הביטחון של מדינת ישראל, שכעת הגיע תורו להשיב לגידוף שבו זיכה אותו יו"ר ההסתדרות עופר עיני, ושתפס את כותרות אתמול. הפנינה המילולית שמנפק ברק לא רק שאינה מגיעה לקרסוליה של הקללה של עיני מבחינת בלתי אמצעיותה וקטלנותה ההו-כה-עממית, אלא שהיא גם, לבושת מי שזוכר בעל-פה את "יוליסס", ממוחזרת. וגם מעליבה את הנשיא, כתופעת לוואי.
"ברק: די לחתרנות הבלתי נלאית" היא הכותרת הראשית של "הארץ" ו"ישראל היום" בהתאמה, והיא מודפסת גם על שער "מעריב". עם כל הכבוד לרוח העליצות שמעוררים חילופי המהלומות (חילופים? לא ממש), רוב העיתונאים אינם נגררים אחרי הפוליטיקאים ומשתדלים לעסוק גם במציאות שמאחורי המלים. המציאות: מה שהיה הוא מה שהווה. "ממתינים", "מחשקים", "לא פורשים". עיני יכול להמשיך לחרף. לפי עיתוני היום, ברק לא הולך לשום מקום. גם לא חברי העבודה.
"לפני שבועיים היה לנו 'מרד הנפילים'. השבוע הגיע 'הקשר העיראקי'. עופר עיני ופואד בן-אליעזר, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, תקעו כידונים מלובנים בגופתו הפוליטית של אהוד ברק בכיכר העיר", כותב בן כספית ב"מוספשבת" של "מעריב". "האמת היא שזה לא חוכמה. הבעיה היא ששניהם לא מתכוונים באמת. כי לפני שהם שואפים להדיח את ברק, הם משתוקקים להישאר בממשלה". בהקשר זה לא מיותר לציין ש"מעריב" מוביל בנפח ובבולטות שהוא מעניק לסיקור המהפך במפלגת העבודה. מהפך שלמרות הכותרות שהוקדשו לו, ממאן להתרחש.
ב"ידיעות אחרונות" מוותרים על הציטוט של ברק ומעלים לכותרת הראשית את יריבו, בהווה וכנראה גם בעתיד: "מהלך בכנסת לקיצור הצינון", נכתב שם. "בדיקת 'ידיעות אחרונות': כ-30 ח"כים ושרים תומכים ביוזמה לקידום 'חוק אשכנזי', שאמור לאפשר לו להתמודד בבחירות הבאות אם ירצה בכך. צה"ל: 'אנו מתנגדים לשרבוב שמו של הרמטכ"ל לסוגיות פוליטיות ומפלגתיות".
רק "מעריב" לא מקדיש את הכותרת הראשית לראש מפלגת העבודה. "גלנט רמס את החוק", נכתב במרכאות באותיות ענק על השער, לצד תמונותיהם של השר מיכאל איתן והרמטכ"ל הנכנס יואב גלנט. "מתקפה חסרת תקדים של שר נגד הרמטכ"ל הבא"; "בעקבות פרשת הקרקעות שנחשפה בתחקיר 'מעריב': השר מיכאל איתן פונה במכתב חריף ליועץ המשפטי לממשלה ויוצא נגד מינוי הרמטכ"ל. 'יואב גלנט פעל בחוסר תום לב ופגע ברכוש המדינה תוך קידוש אמצעים בלתי חוקיים', מאשים איתן. 'הוא השתמש בתירוצים שמביישים את מעמדו'" (קלמן ליבסקינד).
גישה פשטנית
"מקורבי נתניהו חתרו לתוצאה כזאת", נכתב במאמר המערכת של "הארץ" על תוצאות הבחירות לבית-הנבחרים האמריקאי. "זו גישה פשטנית: הרפובליקאים אינם דואגים לשלומה של ישראל יותר מאובמה ואינם לוחמניים ממנו כלפי איראן". זו קביעה מעניינת, המאתגרת את המציאות, אולם כפי שקורה לא פעם במאמרי המערכת של "הארץ", היא אינה מלווה בהוכחות משכנעות או בדוגמאות כלשהן.
"אף שנתניהו נוטה לפעמים לשכוח זאת, הוא נבחר בישראל ולא בארה"ב", ממשיך מאמר המערכת של "הארץ". "הציבור הישראלי רוצה בשלום ובביטחון. כדי להשיגם נדרשת מנהיגות נועזת, כי בלי רצון פוליטי ונכונות להסתכן יימשך המצב הקיים, עד למלחמה הבאה".
כשם שהחיים מזמנים סיטואציות שתסריטאי (גרוע) לא היה מעז לשרבט כמותן (כן, אני מתכוון לרומן של דנה ספקטור ורן שריג, שלא יהיה מנוס אלא להתייחס אליו בסקירה זו), כך גם מאמר המערכת של "הארץ", בסגנון האוראקל הסתום שלו (לא האוראקל, הסגנון), מספק מכתמים שסטיריקן היה מהסס לפלוט.
נתניהו הרי נבחר בישראל, לא בארה"ב, על-ידי קהל בוחרי ימין, והרכיב קואליציית ימין מובהקת (קיצונית, כפי שקוראים לה ב"הארץ") כדי ליישם, על-פי כללי המשחק הדמוקרטיים, מדיניות שבבסיסה אמונה כי זרעי המלחמה טמונים דווקא באותה נכונות להסתכן שאיפיינה את הממשלים ש"הארץ" הריע להם.
מאמרים כמו אלו חושפים טפחיים מהסיבה שנתניהו והימין נמצאים במאמר המערכת של "הארץ", כלומר בשלטון, ולא מנהיג שמאל כלשהו. משום שפסקה כזו טבולה ברוטב סמיך כל-כך של אטימות רעיונית כלפי חלק גדול כל-כך מהחברה הישראלית, שאם היו תוקעים בה כף היא היתה נשארת עומדת ואפשר היה לתלות עליה פוסטר של אלדד יניב.
יותר גדול מענת קם
"פרשת ענת קם מחווירה לעומת הסיפור הזה", נכתב על שער "ידיעות אחרונות" בכותרת המשנה להפניה לטורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת". "אלי מזרחי, שהיה ראש לשכתם של שני ראשי ממשלה, לקח איתו הביתה לאחר פרישתו ארגזים מלאים בחומר סודי ביותר, כולל דו"חות מודיעין ורשימות סוכנים. שנים אחר-כך, כשחי בארה"ב, הוא הודיע שיפרסם את המסמכים אם לא יקבל כסף. במקום להאשימו בריגול ובנסיון סחיטה, המדינה שילמה לו סכומי עתק במזומן.
"אלי מזרחי", כותב ברנע, "שתמיד התאונן שהחוג הפנימי לא קיבל אותו, שהוא לא אחד משלהם, היה, כך מתברר, בהחלט אחד משלהם. לא חטפו אותו לארץ כפי שעשו לוואנונו. לא עצרו אותו בביקוריו הרבים כאן. לא העמידו אותו לדין כמו שהעמידו את ענת קם ויצחק יעקב. שילמו לו. גם כאשר התברר ששיקר. שילמו. ושילמו. ושילמו".
מי משקר
האם מאיר דגן, ראש המוסד הישראלי, שיקר? יחזקאל אדירם ועמוס שביט חתומים היום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על ראיון עם דניאל עוקב, מי שב-1997 רצח תייר ופצע קשה את זוגתו ללא כל סיבה ברורה, וכעת השתחרר מהכלא לפני ריצוי מלוא תקופת מאסרו. עוקב האשים אז את עברו כחייל בסיירת רימון, יחידה צה"לית מובחרת ש"היוותה את הבסיס לכל יחידות המסתערבים של היום", כגורם להתקף פסיכוטי שבו לקה ושהוביל לירי שלו על התיירים שלקח טרמפ במכוניתו.
בחודש שעבר ציטט מאיר תורג'מן ב"ידיעות אחרונות" "מקורבים לדגן", מי שהיה מפקד סיירת רימון, "שהבהירו אתמול כי במשפט הוא העיד נגד עוקב כדי להגן על כבודם של הלוחמים ביחידה. לדברי מקורבי דגן, עוקב מעולם לא היה קצין או לוחם ביחידה, אלא נהג ואפסנאי". הצהרה כזו עומדת בסתירה לכל טענותיו של עוקב, סתירה חזקה, חזיתית ובלתי משתמעת לשתי פנים.
שביט ואדירם מתייחסים בכתבה להצהרה הזו של דגן: "ההצהרה הזו עוררה כעס רב בקרב יוצאי היחידה, ביניהם כמה דמויות מוכרות מאוד, שהחליטו ליישר קו עם עוקב". הכותבים מצטטים את ניצב בדימוס יוסי סדבון, לוחם אחר בסיירת בשם בועז בבין ועוד לוחם בשם אסי. גם עורך-הדין של עוקב, אבי עמירם, מעיד שהכיר את עוקב בעת שירותו הצבאי כלוחם ברימון. דגן, נכתב בכתבה, סירב להגיב.
הראש היהודי
ממציא לנו פטנטים: על כתבת השער של "7 ימים" חתום אמיר שואן, שחושף כי תחרות השחמט ההמונית שבמסגרתה שבר הרב-אמן אליק גרשון את שיא גינס במשחק שחמט מול מספר המשתתפים הגדול ביותר היתה מבושלת: כמה מהמשתתפים בתחרות, ילדים מתיכון שבח-מופת בתל-אביב, לא ידעו, ככל הנראה, לשחק שחמט. אין שיא גינס בחטיפת סוכריות מקל?
המפתח
"זהו סרט מפתח בתולדות הקולנוע הישראלי", כותב אורי קליין ב"גלריה" של "הארץ" על סרטו של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים", עיבוד לספר המפורסם של יהושע קנז. "הטלטול בין הקומי לנוגע ללב ולמזעזע הופך את 'התגנבות יחידים' למעין סיכום של כל הסרטים הישראליים שעסקו בהוויה הצבאית המקומית, ובו בזמן ליצירה שחותרת נגד הסרטים האלה ונגד המסורת הקולנועית הישראלית שהם מייצגים. הכפילות הזאת נובעת מן המפגש בין היצירה הקולנועית הייחודית והמובהקת של קוסאשווילי לבין הרומן של קנז".
הזמן הצהוב
על שער מוסף "הארץ" מצולמת לכל אורכו אשה עטוית מחוך בתנוחה פתיינית. זו קלישאה כמו הדוגמניות בתוכנית "רק בישראל", שקודם לכניסתן הודיע ארז טל כי "תכף יהיו כאן דוגמניות בשביל הרייטינג". זו קלישאה, הפוך על הפוך, המשחקת על המתח שבין שתי תדמיות (והיום אומרים: "מותגים") הפוכות: ארז טל ודוגמניות, "הארץ" וכוסיות, אינטליגנציה וזקפה.
המשחק הזה עובד רק כשהשחקנים ממלאים את תפקידם. ביום שארז טל יפסיק להיחשב חנון אשכנזי החשוד במשכילות, או ש"הארץ" יפסיק להיחשב כעיתון הרואה בעצמו עיתון לאנשים חושבים, ביום הזה כבר אי-אפשר יהיה להציב דוגמנית באולפן של טל או על השער של מוסף "הארץ" ולדעת שמדובר במשהו שונה, עם אמירה שונה, מדוגמנית באולפן אחר או על שער של מוסף אחר. לארז טל זה קרה מזמן. למעשה זה קרה כבר אז, כשטל ישב לצדה של "לימור". כבר אז הוא היה נער הגלגל ולא הנער מגל"צ.
האם זה קורה ל"הארץ"? כשעל שער מוסף "הארץ" נכתב בכותרת המשנה "למה טל ברקוביץ' מצטלמת בפוזה הזאת על השער שלנו?", הרי מישהו מנסה להסביר לקוראים שהם צריכים להרגיש ולדעת באופן אינטואיטיבי שטל ברקוביץ' לא היתה אמורה להצטלם בפוזה כזו על השער של מוסף "הארץ". שזה לא טבעי. כשבדיחה צריכה שיסבירו אותה, זה סימן רע לבדיחה. אותו הדבר עם אינטואיציה.
ובעצם, למה נכתב "טל ברקוביץ'" ולא "כוסית"? האם קוראי מוסף "הארץ" אמורים לדעת מי זו טל ברקוביץ'? האם לא סביר להניח שאנשים שיחושו שאין זה טבעי ששער "הארץ" יעוטר בתצלום של כוסית לא יידעו מי זו טל ברקוביץ'? כאן טמון ההסבר לחולשתה של הבדיחה ולנחיצותו של ההסבר. מי שכתב את הכותרת יודע מי זו טל ברקוביץ' וממילא הוא מניח, אולי בצדק, שגם הקוראים יודעים מי זו טל ברקוביץ', וממילא אין מנוס מלהגיע למסקנה שבעצם אין טבעי מלהדפיס את התצלום של ברקוביץ' במחוך על השער.
אגב, מי זו טל ברקוביץ'? "מגה-בייב בינלאומית", מבאר העורך בעמודים הפנימיים. דוגמה ל"ייצוא הישראלי המצליח ביותר בשנים האחרונות: נשים יפות במגזינים לגברים".
כותרת המשנה המלאה על השער של מוסף "הארץ" היא: "למה אנחנו מפחדים כל-כך מרכילות? למה טל ברקוביץ' מצטלמת בפוזה הזאת על השער שלנו? מה סוד כוחם של גברים מאוד מסוימים על דוגמניות? ועוד שאלות דחופות שהתשובה עליהן היא: כי זה הזמן הצהוב החדש. פרויקט מיוחד".
הפרויקט כולל שתי כתבות, של ירון טן-ברינק וניב הדס, שני כותבים משובחים ושתי כתבות שמן הסתם יספקו לקוראיהן את התמורה לזמנם, חוץ מהכתבה של הדס שמרפרוף נראית ככתבת "דוגמנית מתראיינת" סטנדרטית לגמרי, מיותרת לחלוטין ומתאימה להפליא במסר שלה למסגרת שבתוכה נתונות הכתבות.
המסגרת שבתוכה נתונות הכתבות, המיתוג (כן, מיתוג) של השער, המיתוג של הכתבות, הכותרות האלה. לא רק טל ברקוביץ', גם מוסף "הארץ" עטה היום מחוך שמבליט את הציצים והמפשעה והתייצב בתנוחה פתיינית בשער של עצמו. הוא לא מנסה למכור לכם בושם או אפילו כתבה, אלא רעיון. מסר.
מסר מטריד שהמשמעות שלו היא: אין טעם בהתנגדות, הברברים בשער, הברברים זה אנחנו. הברברים זה אתם. צהוב זה טוב, וצהוב כולל בתוכו גם מאמרים ארוכים שיסבירו את זה בהפוך על הפוך (על הפוך על הפוך על הפוך!). אנחנו נכבוש לכם לא רק את הביצים, אלא גם את הראש. נהיה גם זולים וגם מתחסדים. גם גנבים וגם מגניבים. שמע בדיחה, אמר לי השבוע עיתונאי שפגשתי במקרה: שי גולדן מוציא מוסף מיוחד על עיתונות צהובה. לא היה צורך להסביר.
אגב הזמן הצהוב
הרומן של דנה ספקטור, עיתונאית בעלת טור פופולרי ב"ידיעות אחרונות", שבו היא כותבת כבר שנים על חייה, ומשתתפת בסדרה "מחוברות", ושל רן שריג, תסריטאי החתום על סדרת הטלוויזיה המצליחה (והאידיוטית, יש לציין) "רמזור" ומשתתף בסדרה "מחוברים" (אגב, יחד עם עורך מוסף "הארץ"), משגע את המדינה. אני יודע שהוא משגע את המדינה כי אפילו לאתר "העין השביעית", לא בדיוק המקום להתעדכן בו על שערוריית המין האחרונה, הגיעו עשרות אלפי גולשים שחיפשו מידע בתיק ספקטור-שריג.
מדוע הרומן של ספקטור ושריג משגע את המדינה? מדובר, אחרי הכל, כפי שציין כאן יובל דרור, בסיפור שגרתי עד נמנום: שני זוגות נשואים בגיל העמידה מחליטים לשנות הרכבים. שריג היה דמות אנונימית לגמרי לפני שהשתתף בסדרת הטלוויזיה החושפנית, שהציגה תיעוד אינטימי של חייו שצילם הוא עצמו במשך שבועות מספר.
נדמה לי כי התשובה אינה נעוצה רק בעצם החשיפה, כלומר בעניין המיידי שמעוררים רומנים של סלבריטאים, אלא בהתגלותה של הרמוניה. כן. כתבתי הרמוניה. החיים, כידוע, עולים על כל דמיון. זה לא מפני שהחיים כל-כך יצירתיים, בדיוק להפך. זה מפני שהדמיון האנושי מודע לכך שתסריטים מסוימים מביכים מכדי להיכתב. למשל: בכיר בדרני הטלוויזיה שהודח ממעמדו יוצא למסע נקמה במנהלים שדחו אותו. בדמיון זה ספר בהוצאה עצמית, במציאות זה רב-מכר מטורף.
ולא כי הרעיון מופרך. בדיוק להפך. יש סימטריה פשוטה, אחד לאחד, בכך שדודו טופז ישלח בריונים להכות את אבי ניר. הפשטות הזו היא שהופכת את הסיפור ללא מעניין אם הוא בדיוני. אם הוא מציאותי – הדמיון משתולל. כשהקלישאה מתגשמת היא הופכת ללא ייאמן.
ההתעניינות הציבורית ברומן של ספקטור ושריג, נדמה לי, שואבת את כוחה מכך שהוא סימטרי באופן פשוט ולא מתוחכם. עילג ממש. שני המשתתפים בסדרת הטלוויזיה הפולשנית, המתעדת באובססיביות את היומיום האישי והזוגי והמשפחתי של משתתפיה, נופלים זה לזרועות זו – המשתתף מעונת הגברים והמשתתפת מעונת הנשים. חתך הזהב בפעולה. ואולי לא. מי יודע.
שריג מפרסם היום את הגיגיו על הרומן ובכלל במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", ספקטור עושה זאת בפורמט מורחב במוסף "7 ימים". הטורים שלהם מקודמים מהשער תחת החותמת "בלעדי": "דנה ספקטור ורן שריג כותבים (בנפרד) על הרומן שמסעיר את המדינה". הכותרת היא "כותבים מהלב". אז מה הם כותבים? תהרגו אותי, אבל לא קראתי. זה פשוט לא מעניין אותי.
ענייני תקשורת
"החודש זה שוב קרה", כותב פרנק ברוני מה"ניו-יורק טיימס" בכתבה מתורגמת ב"גלריה", "מחזוריות מוכרת בתרבות הפופ: התנוחה הפרובוקטיבית, המהומה הצדקנית, ההבטחה המלווה בסומק שלא היתה כוונה לפגוע. הפעם עומדות במוקד שחקניות מ'Glee' במגזין 'GQ' שהתחברו לזונות הפנימיות שלהן. לפני זמן לא רב היתה זו מיילי סיירוס במגזין 'ואניטי פייר', שסיפקה לעולם הצצה, אולי הבלחה, ובעצם רק רמיזה קלה של שדיה.
"הכוכבניות משתנות, הסיפור נשאר אותו דבר. אם אמנית במה צעירה בעלת תדמית מהוגנת יחסית רוצה לקחת לידיה את השליטה בעתידה הוורוד הצפוי, עליה כנראה לרצות פרק זמן כלשהו בעמודי החשפנות.
"[...] כל העניין הוא כִּוונון התדמית: כאילו לוקחים מטוטלת שנמצאת רחוק מדי בכיוון אחד ומטילים אותה במלוא העוצמה לכיוון השני, כך שבסופו של דבר היא תתייצב אי-שם בין שני הקצוות. לתהליך הזה יש פיזיקה משלו: דירוג קולנועי G (מתאים לכל המשפחה) בצירוף NC-17 (אין כניסה לילדים מתחת לגיל 17) שווה PG-13 (מתאים לילדים מגיל 13 ומעלה)". "ואסור שהטלת המטוטלת תהיה עדינה מדי", מוסיף ברוני.
ויאיר לפיד כותב היום בטורו: "האנשים היחידים שאני מתעב בלהט הם ציניקנים". שבת שלום.