המציאות
"'המציאות' (אל-וואקע בערבית) הוא עיתון זעיר, כל גיליון מחזיק ארבעה עמודים, שבאמצעותו הצבא הישראלי מנסה לפנות ישירות אל תושבי הרצועה. העיתון, שאותו כותבת ככל הנראה מחלקת השפעה באגף המבצעים של צה"ל, מפוזר באמצעות כלי טיס ישראליים בשמי רצועת עזה", כותב יותם פלדמן בכתבה שמתפרסמת היום ב"מוסף הארץ".
"לטענת מקור צבאי, הפלסטינים מגלים עניין רב בעיתון", מציין פלדמן. "שם העיתון, 'המציאות', ודאי יעלה חיוך של אירוניה מרה על פניהם של יוצאי חבר המדינות שייזכרו ב'פראבדה' (אמת ברוסית), עיתון התעמולה הסובייטי. [...] 'שימו לב', פונה העיתון אל הקוראים בעמוד השער של הגיליון הראשון. 'בעיתון הזה תקראו את האמת בלבד ורק אותה'. עתה, משרכשו הכותבים את אמונם הבלתי מעורער של הקוראים, הם מציגים לפניהם את מצב הדברים ברצועה".
הלעג של פלדמן במקומו, כראוי למוצר תעמולה שמתחזה לעיתונות. הוא מתאר את תוכן עלון התעמולה, שעד כה הוטלו מן השמיים שישה גליונות שלו, ומוסיף עוד רובד ללעג: בצה"ל אולי רוצים לעצב את תודעת העזתים, אבל במקרה הזה התוצאה מזכירה בגמלוניותה תעמולה איראנית או רוסית בעברית שנחשפת מפעם לפעם באמצעי התקשורת הישראליים.
"קשה להבין כיצד מחברי העיתון, שמגדירים את עזה, בתרגום מעברית, כמעוז של טרור, מקווים להטות את לב הקוראים", הוא כותב. "איש תקשורת פלסטיני שעיין ב'מציאות' התרשם בעיקר מהסגנון המרושל, עירוב בין שפה מדוברת לשפה ספרותית, ובעיקר ממה שאין בו – דיווחים בעלי ערך חדשותי של ממש, או רטוריקה שעשויה לשנות את דעת הקוראים. העיתון, התרשם, מצליח בעיקר לעלוב בקוראיו, או להכות בהם כמו פגזי הארטילריה שיורה צה"ל".
אם להסתמך על התיאורים של פלדמן, אין מה להשוות בין עלון התעמולה הצה"לי לעיתונות המיינסטרים הישראלית. חרף כל מגרעותיה הרבות, בעיתונות הישראלית יש חשיפות, יש ביקורת ואפילו ריבוי דעות. ובכל זאת, הבוקר שני העיתונים הנפוצים בישראל מפציצים את קוראיהם בכותרות דרמטיות שמי שיטרח ויקרא מעבר להן יתקשה להבין מה ערכן ואם בכלל יש להן תוקף. זו לא תעמולה, אבל מישהו מרוויח מזה. מקור שהצליח להתל בכתב, או עורך שנזקק לכותרת שתחזיק את עמוד השער ותסווה את דלוּת החומר.
הכותרת הראשית של "ישראל היום", שפעם באמת היה עלון תעמולה, היא "שפל עמוק ביחסי נתניהו-גלנט". הרקע: חוק הגיוס. "מעולם לא היה הקרע בין ראש הממשלה לשר הביטחון גדול יותר", נטען בכותרת המשנה המופרכת, שנשמעת הגיונית רק למי ששכח שממש לפני שנה, ב-26 במרץ 2023, בנימין נתניהו פיטר את גלנט והצית מחאה יוצאת דופן בהיקפה שבעקבותיה נאלץ לחזור בו מהפיטורים.
הכתב הפוליטי יהודה שלזינגר לא שכח – התקרית מוזכרת בעומק הידיעה – ובכל זאת הוא חוזר על הטענה שה"קרע" הנוכחי "מעולם לא היה גדול יותר". אוקיי, אבל במה זה מתבטא? מה המחלוקת סביב חוק הגיוס? שלזינגר מציין שנתניהו מעוניין בפתרון שישמר את המצב הקיים, שבו חרדים לומדי תורה פטורים משירות צבאי או אזרחי. גלנט מעוניין בפתרון אחר, אבל טיבו כלל לא מוזכר בכתבה. מי שיסתמך רק על שלזינגר בניסיון להבין מה הפערים העקרוניים ביניהם לא יצליח.
ובעצם, יכול להיות שהקרע לא כזה דרמטי. "למרות הזעם, לכולם ברור שהמחסנית של נתניהו ריקה", כותב שלזינגר במעמקי הטקסט. "אי-אפשר לפטר את יואב גלנט. לא מפטרים שר ביטחון באמצע מלחמה, בטח לא אחרי הניסיון האחרון בשנה שעברה, שנגמר בהפגנות גדולות ובהתקפלות. נתניהו יודע את זה ותקוע. גלנט יודע את זה ורגוע".
אז רגע, יכול להיות שהבעיה היא שראש הממשלה ושר הביטחון לא מצליחים לעבוד יחד, ובכך פוגעים במאמץ המלחמתי? לא. "זה עוד לא משפיע על ההחלטות, שכן הן מתקבלות פה אחד, אבל 'סביבת העבודה' הופכת חשדנית ורעילה יותר", מציין הכתב.
אם כך, תכלית הכתבה אינה להתריע, ולא לספק את המציצנות הישראלית בנוגע למערכות היחסים בין בכירי הפוליטיקאים. נדמה שהצורך לדבר על קרע חסר תקדים בסך הכל נועד לחבוט מעט בגלנט ערב יציאתו לוושינגטון. התוצאה מדגישה דווקא את הקרע בין נתניהו ובין הנשיא ג'ו ביידן.
ישראלים מפגינים היום מחוץ לקונסוליה האמריקאית בתל-אביב, בקריאה לממשל ביידן לקדם עסקה להחזרת החטופים מרצועת עזה (צילום: תומר נויברג)
גם ל"ידיעות אחרונות" יש כותרת דרמטית על אירוע שלא היה כמותו. "לחץ חסר תקדים מארה"ב לעסקה", נכתב מעל הידיעה הראשית של עיתון זה, שעליה חתומים הכתבים איתמר אייכנר וסמדר פרי. כיצד מתבטא הלחץ? לא כתוב. מי אומר שהלחץ חסר תקדים? לא ברור. כל מה שהכתבים מסכימים לומר הוא ש"בישראל מדברים על לחץ אמריקאי חסר תקדים", ושהלחץ הזה כולל את האפשרות שהאמריקאים יגישו למועצת הביטחון הצעת החלטה שקוראת ל"הפסקת אש מיידית ובת קיימא בעזה לצד שחרור כל החטופים". מה ייכלל בה חוץ מרטוריקה? צרצרים.
העורך שניסח את הכותרת הראשית של העיתון, שמפנה לידיעה של אייכנר ופרי, לקח צעד אחורה. "פגישה מכרעת בקטאר", נכתב בה. מכרעת, אבל לא חסרת תקדים. אולי גם וגם? היא נדפסת בשחור, בפונט לא גדול מדי, על רקע הכותל המערבי, שם קיימו ישראלים תפילה קולקטיבית בקריאה לשחרור החטופים.
האם באמת מדובר בפגישה "מכרעת"? כתבי "ידיעות אחרונות" לא יודעים. במקום לפרט במה שונה הנסיעה הזאת מקודמותיה הם מדביקים יחד כמה שברי עובדות יבשות ומקווים לטוב: ראש המוסד דדי ברנע ייצא לדוחא, שם ייפגש עם נציגים מקטאר, מצרים וארצות-הברית.
בעיתונים אחרים לא מטפחים ציפיות, ומסתפקים בכותרות אינפורמטיביות. "בלינקן בא היום לישראל, ברנע ייצא לקטאר", מדווחים ב"הארץ". "משלחת ישראלית חוזרת לקטאר", נכתב בזו של "ישראל היום". ובקיצור: שתו מים.
רק "הארץ" מספק היום כותרת ראשית שכוללת חשיפה בעלת חשיבות ציבורית. "צה"ל נערך לפלישת חמאס ביום כיפור – והוריד כוננות באוקטובר", נכתב בה.
"כל העולם היה בדרום והמתין לראות מה יחיא סינוואר יעשה על הגדר ביום כיפור", אומר מקור אנונימי ששוחח עם הכתב הצבאי יניב קובוביץ, "היערכות של יחידות מיוחדות, הכנה של גדודים בצאלים ובעוטף למקרה שיידרשו להגיע ליישובים, העלאת כטב"מים כדי לייצר מודיעין בזמן אמת – אבל מרגע שסינוואר הבין שצה"ל נערך, הוא החליט להמתין, ועד 7 באוקטובר לא התקרבה לגדר אפילו ציפור. היתה דממה, הוא ידע להרדים את הצבא".
ההבדל בין טרגדיה לעוולה
מה צריך לקרות כדי שמוות בלתי מוצדק של פלסטיני יקבל כותרת ב"ידיעות אחרונות"? אפשרות אחת היא להתגייר. כותרת בולטת שנדפסת היום בטבלואיד נמוך המצח מבשרת על "המוות הטרגי של הפלסטיני שהתגייר".
למה טרגי? בעיתון מסבירים: "במשך שנים ניסה דוד בן-אברהם, שנולד בשם סאמח זיתון, לקבל אזרחות ישראלית, אולם לא הצליח לפרוץ את חומות הביורוקרטיה". הכתב אלישע בן-קימון מציין שבן-אברהם סבל מהתנכלות מצד השלטונות הפלסטיניים בגלל הבחירה להתגייר, כולל מעצר והתעללות פיזית. עוד מציין בן-קימון שסבו של האיש הציל כ-25 יהודים בחברון בפרעות תרפ"ט.
"הוא ציפה להתקבל כאזרח במדינת ישראל, אך דחו אותו. בינתיים, ברשות הפלסטינית ובחמאס התעללו בו. לא די בכך שלא זכה באזרחות ישראלית, הוא גם לא קיבל רשות כניסה קבועה וזכות לעבודה בישראל", אומר נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון. "הוא חי בין שני עולמות: העולם המוסלמי שהתעלל בו, ומדינת ישראל שהפנתה לו את גבה באדישות מרושעת".
בידיעה נמסר ש"לוחם מילואים של צה"ל" ירה למוות בבן-אברהם סמוך להתנחלות אלעזר אחרי שבבידוק נמצא בתיקו סכין, שאותו נשא "ככל הנראה לצורך הגנה עצמית בלבד".
כוחות ישראליים בזירת ההרג של הפלסטיני היהודי דוד בן-אברהם (סאמח זיתון) ליד ההתנחלות אלעזר, אתמול (צילום: גרשון אלינסון)
ההרג של בן-אברהם הוא אכן תקרית טרגית עבור בני משפחתו וחבריו, אבל ההחלטה להבליט דווקא את ההיבט הזה בכותרת עושה הנחות למי שאחראי להרג. בז'רגון הלא רשמי של העיתונות, מוות "טרגי" הוא מוות מצער שלא ניתן היה לצפות או למנוע. על אדם שהתאבד אומרים שהוא מת מוות טרגי. גם על ילד שמת ממחלה או מי שנהרג בתאונה שאין לה אחראים מובהקים. אבל המוות של בן-אברהם הוא לא כזה.
יש עוד דרכים לתאר את ההרג הבלתי מוצדק הזה. אפשר היה, למשל, למסגר את ההרג כעוולה שיש לה אחראי שצריך לתת את הדין. ב"הארץ" עשו משהו כזה. "חייל ירה למוות בפלסטיני בן 62 שלא היווה איום; מצ"ח תחקור", נמסר שם בכותרת של ידיעה מאת הגר שיזף, ג'קי חורי ויניב קובוביץ.
בידיעה של "הארץ" נמסר שהחייל ההורג היה חלק מכוח צבאי שמורכב מ"מתנחלים שגויסו לשירות מילואים לצורך הגנה על יישוביהם". כמו כן נמסרים עוד כמה פרטים מתוך תחקיר ראשוני שנערך בצה"ל. הקורבן, נכתב שם, "עורר את חשדם של החיילים שהיו בש"ג, הם יצאו מהעמדה, ביקשו ממנו להזדהות וערכו חיפוש בתיק שנשא – שם לדבריהם מצאו סכין. הם לקחו את התיק מהאיש, הוא הוריד את הידיים, ואז אחד החיילים ירה בו".
ובכל זאת, גם הכתבה של "הארץ" לוקה בחסר. הקורבן מוצג בה רק כ"סאמח זיתון", סתם גבר חברוני בעשור השביעי לחייו, ובלי להזכיר את הרקע המורכב שלו עם ישראל, עם היהדות ועם השלטונות הפלסטיניים. במידה מסוימת, היחס הזה מזכיר את היחס של החיילים שעיכבו והרגו את בן-אברהם: האיש הופשט מזהותו.
חור שחור
גם כלי תקשורת אחרים דיווחו על מותו של בן-אברהם. כנהוג בישראל, פרט אחד נעדר מכל הדיווחים: שמו של החייל היורה.
לצפות בעיניים עצומות
"גם אחרי חמישה חודשי מלחמה, תושבי עזה והגדה מצדיקים את מתקפת חמאס", מדווחת עמירה הס בשער "הארץ". לפי הדיווח של הס, הנסמכת על סקר של המכון הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים של חליל שקאקי (PCPSR), 71% מהנשאלים ברצועת עזה הצדיקו את המתקפה – עלייה של 14% בהשוואה לסקר שנערך בדצמבר.
תוצאות הסקר מספקות המחשה לקריסת התפיסה האוטופיסטית לגבי עידן המידע, שבו נדמה שכל אדם יכול בכל רגע לצרוך כל פריט מידע שרלבנטי לחייו. "רוב הפלסטינים עדיין מסרבים להאמין כי חמאס ביצע זוועות במתקפה, ורובם ענו כי לא צפו בתיעוד התקיפה מאותו יום", כותבת הס. למעשה, אפילו מבין הנסקרים שנחשפו לתיעוד, 81% אמרו שאינם מאמינים. רק 17% מאלו שצפו השתכנעו שאכן מדובר במעשי זוועה.
שחיתות
כתבת השער של "מוסף הארץ" היא התחקיר של חיים לוינסון שבו נחשף השיח המושחת והדוחה לפרקים שקיימו יו"ר לשכת עורכי-הדין אפי נוה והשופט איתן אורנשטיין, שמונה בעזרתו לנשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
בשער מדגישים את החלק המפליל של השיחות, שממנו משתמע קיומם של יחסי קח-תן מובהקים. "אפי, אני פרעתי את החוב אם כך", אומר אורנשטיין, ונווה משיב באופן שממחיש את יחסי הכוחות ביניהם: "לא. אני אמצא לך חוב חדש, מה אתה חושב לך חביבי".
ראש לשכת עורכי-הדין לשעבר אפי נוה (מימין) ונשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בדימוס איתן אורנשטיין, בשנת 2013 (צילומים: מרים אלסטר ואריק סולטן)
הכתבה המקורית, כולל קטעי אודיו, פורסמה כבר שלשום באתר "הארץ" והולידה שורה של דיווחי המשך באמצעי תקשורת אחרים. היום מדווח חן מענית בעמודי החדשות של העיתון על פנייה של התנועה לטוהר המידות, שדורשת מהיועמ"שית גלי בהרב-מיארה לפתוח בחקירה פלילית.
תוכן השיחות וההתכתבויות של אפי נוה, שבשנה שעברה התמודד שוב על התפקיד שממנו התפטר אחרי הסתבכותו בפלילים (אך הפסיד), מסתובב בשנים האחרונות אצל עיתונאים. הוא מספק הצצה ליחסים המושחתים שקיים האיש עם שלל גורמים חזקים, מפוליטיקאים ועד אנשי תקשורת. בכתבה של לוינסון מוזכרת הכתבת המשפטית הוותיקה של "ידיעות אחרונות", טובה צימוקי, כמי שסייעה לממש את אחד התככים שרקמו נוה ואורנשטיין. מומלץ להיכנס לקישור ולהקשיב לגעיות הצחוק הממושכות של שניהם כשהם משוחחים על כך.
אפקט ההילה
בשבוע שעבר הלך לעולמו אליעזר פישמן, מהטייקונים החזקים שפעלו במשק הישראלי, פושט רגל סדרתי שקיבל לידיו נכסי ציבור בנזיד עדשים, מו"ל "גלובס" ובעל מניות מרכזי בקבוצת "ידיעות אחרונות". היום אפשר לקרוא עליו שני הספדים: ב"ידיעות אחרונות" וב"דה-מרקר". ב"גלובס" אין. בראש העיתון עומדת כיום אלונה בר-און, בתו של שותפו לשעבר של פישמן, חיים בר-און, שהתבטאה בעבר בפומבי בנוגע לשימוש המושחת של פישמן בעיתון הכלכלי. שם הסתפקו בידיעה לא מאוד מושקעת שפורסמה בתחילת השבוע.
סבר פלוצקר (צילום: "העין השביעית")
סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", מספיד את פישמן במוסף "ממון". הטור של פלוצקר כולל תמונת ראש קטנה של פישמן בתוך מסגרת שחורה, וגם מעין הודאה בגילוי עריות מקצועי. "הכרתי את פישמן תקופה ארוכה, החל משנות השמונים של המאה הקודמת, כשהאינפלציה גאתה, הבורסה השתגעה, הספקולציות פרחו, הבנקים סחרו במניותיהם ופישמן שימש יועץ פיננסי לקיבוצים ומושבים רבים", הוא כותב.
"הוא רצה 'לחבר' את התעשייה של ההתיישבות העובדת ליזמים ומשקיעים פרטיים ולגזור קופון שמן מהתיווך. המשימה נועדה לכישלון בשל ניגוד קיצוני בהשקפת העולם", חולק פלוצקר חוכמה בדיעבד של הבדיעבד. "לכן עצותיו היו לא מעשיות ולעתים קרובות פנטסטיות. הן תרמו להחמרת מצבה הפיננסי של התנועה הקיבוצית עד כדי צורך בהסדר חובות כללי. כבר אז, ועשרות שנים אחרי, התאפיינה פעילותו של פישמן בחוסר מיקוד ובהיעדר התמחות. הוא רץ להשקיע בכל דבר שנראה לחוש העסקי המטעה שלו כבוננזה לעתיד".
פלוצקר מונה את התחומים הרבים שעליהם התפרשה אימפריית פישמן: נדל"ן בארץ ובחו"ל, כרטיסי אשראי, סלולר, צעצועים, צמיגים, כבלים, יצוא ירקות ופירות, ביגוד וכמובן הימורים על שערי מט"ח. בסוף הוא מזכיר "עיתונות מודפסת", אבל מסתיר מקוראיו שהכוונה היא גם ל"ידיעות אחרונות". את האפשרות שפלוצקר יזכיר שפישמן הוא אחד האחראים להימורים בשוק ההון שהניבו הפסדים דמיוניים של מאות מיליוני שקלים למו"ל נוני מוזס ול"ידיעות אחרונות" אין טעם בכלל לדמיין.
איש העסקים אליעזר פישמן, יולי 2012 (צילום: משה שי)
פלוצקר לא נוהג ללעוג לטייקונים בעודם בחיים (או בעודם בעלי נכסים). עכשיו הוא יכול לשחרר את חרצובות המקלדת. "בניהול עסקיו המבוזרים להחריד הוא הפגין יהירות, שחצנות, ביטחון עצמי אין קץ וזלזול בדעת המומחים", הוא כותב. "פישמן המנוח הרי חשב את עצמו למומחה-על לכל, אף שלא היה לו מושג ירוק בכלכלה בכלל ובמקרו כלכלה בפרט, ומשום כך שגה תכופות בתחזיות על אינפלציה, ריבית, שערי מטבעות וצמיחה.
"הוא סמך כמעט אך ורק על האינטואיציה שלו, זו שהוליכה אותו שולל שוב ושוב. מנגד, אליעזר פישמן כפי שהכרתי אותו לא היה תאב בצע. ניתן לומר שלרוב קנה מה שקנה ביוקר ומכר מה שמכר די בזול – ולא באמת היה אכפת לו. הוא לא השקיע כדי להרוויח, הוא השקיע את הונו ואת החובות העצומים שלקח כדי לצבור כוח, השפעה, הערכה וחברות. [...] תזמון נכון נותר הצד החלש של הביזנסמן אליעזר פישמן". הטור נחתם ב"יהי זכרו ברוך".
מדוע זה "גילוי עריות מקצועי"? משום שאם פלוצקר ידע את כל זה מאז שנות השמונים, אז הכיר לראשונה את פישמן, המשמעות היא שרוב הזמן הוא שמר את הביקורת לעצמו. הוא יכול היה להזהיר את המשקיעים, את השותפים ואת העובדים הרבים שנפגעו מהתנהלותו של האיש לאורך השנים, אך נמנע מכך.
בדיקה שערך כתב "העין השביעית" אורן פרסיקו ב-2017 בעקבות התבטאות קודמת של פלוצקר העלתה שבמשך עשר השנים הקריטיות לניפוח החוב שהפיל את פישמן, פלוצקר כמעט לא כתב עליו – וכשכן כתב, עשה זאת באופן אגבי ובלתי ביקורתי. "רק במאי 2006, אחרי שפישמן הפסיד הון עתק בהימור על שערי הלירה הטורקית, התייחס לכך פלוצקר בטורו והביע פליאה על כך שאיש עסקים מנוסה שכמותו נפל בהימורים על שערי מטבע חוץ", כתב פרסיקו.
פלוצקר לא אוויל. הוא פובליציסט מתוחכם שמודע לגיחוך שעלול לעורר הטור העכשווי והבוטה שלו. כמתבקש, הוא זורק כמה מילים לגבי האופי המתעתע של פישמן ומזכיר גם את המונח "חידת פישמן", כשם הספר שכתב עליו העיתונאי המנוח אריה אבנרי. פישמן, מסביר פלוצקר, "ידע כיצד לאחוז את עיניהם" של הבנקאים, "להקרין הצלחה ולשלם להם ריבית 'כמו שעון'" – עד הנקודה שבה כבר לא יכול היה לעמוד בכך, וקרס.
לפלוצקר אין מספיק יושר אינטלקטואלי כדי להודות שבזמן אמת גם הוא לא הצליח לראות מבעד לפסאדה המצליחנית, הבטוחה בעצמה, של פישמן; ואם הצליח לראות מבעדה אך חמל על הטייקון בשל מעמדו וקשריו עם מוזס, הרי שמעל בתפקידו באופן חמור יותר.
ב"דה-מרקר", חגי עמית חולק עם קוראיו סיפור שממחיש כיצד הצליח פישמן להתל בעיתונות – כלומר גם בו אישית. עמית מספר על פגישה שקבע עם פישמן ב-2008 במסגרת הכנת כתבה שעשויה היתה להזיק לטייקון. "היקף החובות של חברת האחזקות המרכזית שבה הוא שלט – כלכלית ירושלים – הסתכם ב-20 מיליארד שקל. מי שבחן את הדו"חות הכספיים של החברה באותו זמן לא ראה דרך שבה היא יכולה להחזיר את החוב הזה מבלי שתתפרק מנכסיה, והמצב של החברה בבורסה שיקף זאת", הוא כותב.
"בכניסה לפגישה הזכירה אשת יחסי הציבור של פישמן כי הוא אינו בקו הבריאות, ניסיון לרמוז לי להיות עדין עמו. פישמן היה נעים ודיבר ברכות. הדיבור השקט, קור הרוח והנגישות לעיתונאים היו תמיד חלק מכרטיס הביקור שלו. כשהתקשרת, יכולת לדעת תמיד שהוא יחזור אליך.
"באותו יום ב-2008 אולי הגעתי אליו כדי לשמוע כיצד הוא חושב שיחזיר את הכסף – אבל הוא היה מתוחכם הרבה יותר ממני. דקות אל תוך הפגישה הוא תרם לי סקופ – וסיפר לי כיצד שנה קודם לכן יצחק תשובה הציע לו להיכנס עמו כשותף באחד הפרויקטים הגדולים ביותר שיזמו אי פעם אנשי עסקים ישראלים: הקמת מרכז מלונאות ענק בלאס-וגאס בהשקעה של 6–8 מיליארד דולר.
"פישמן הכיר עיתונאים וידע מה הוא עושה כשסיפר זאת. הפיתוי בדמות ידיעה בלעדית גרם לי להתמקד בהצעה של תשובה – שלה סירב פישמן – במקום להתמקד בבור הכלכלי שבו הוא היה שרוי. יכולתי רק להתנחם בכך שלא הייתי היחיד: פישמן היה מתוחכם יותר מרוב האנשים במשק הישראלי שסבבו אותו. התחכום הזה הוא שאִפשר לו לנהל את רוב הקריירה העסקית שלו כשהוא נתון בחובות שאין לו דרך להחזיר.
"רק שמונה שנים אחרי הפגישה הזו, ב-2016, הוא הוכרז כפושט רגל. וזאת, אף על פי שחלק מהחובות שבעקבותיהם הוא הוכרז ככזה נבעו מהלוואות שנטל כ-20 שנה קודם לכן. פשיטת הרגל שאליה הגיע נחשבת לפשיטת הרגל הגדולה בתולדות ישראל".
מהנעשה במשפחת נתניהו
בשער "מעריב" מתפרסמת חשיפה: "יאיר נתניהו ביקש להתקבל לקונסוליה במיאמי", מדווח עומר קפושצ'בסקי. מה בדיוק רוצה יאיר נתניהו לעשות בקונסוליה הישראלית הסמוכה למקום מגוריו? לפי המקורות של קפושצ'בסקי, בנו של ראש הממשלה "מעוניין לתרום לתחום ההסברה הישראלי". חוץ מהתיאור העמום הזה אין עוד פרטים חדשים, ובסוף הידיעה מצוין שיאיר נתניהו לא מסר תגובה.
ההיבריס של משפחת השלטון הישראלית בא לידי ביטוי היום גם בשלל דיווחי המשך לחשיפה של מיכל פעילן, כתבת חדשות 12, על התבטאות של שרה נתניהו. "ראית כמה חטופים החזרנו? אפילו תודה הם לא אמרו לנו", אמרה נתניהו לח"כית בלתי מזוהה. פעילן ציינה שנתניהו אמרה דברים דומים גם בשבוע שעבר, בפגישה עם בני משפחה של חטופים. בלשכת ראש הממשלה הכחישו.
שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, אתמול בכותל המערבי באירוע תפילה למען החטופים המוחזקים ברצועת עזה (צילום: חיים גולדברג)
הערבוב בין נפשם המסוכסכת של בני משפחת נתניהו וטובת המדינה צץ גם בידיעה פוליטית שמפרסם איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות". "האקווריום של נתניהו בסכנת התפוצצות", גורס אייכנר, בהמשך לידיעות דומות המתפרסמות בשבועיים האחרונים. ההשלכות הצפויות: מינויים מהזן המופרך. כלומר עוד מינויים מהזן המופרך.
לפי הדיווח, שניים מאומרי ההן של ראש הממשלה, ראש הסגל צחי ברוורמן ומנכ"ל המשרד יוסי שלי, מועמדים להתיישב על כסאות מפלט בדמות תפקידים דיפלומטיים. שלי נשקל כמועמד לתפקיד השגריר בפורטוגל, וברוורמן עשוי להתמנות לשגריר באו"ם. שניהם מכחישים. ההחלטה לפרסם את הכותרת למרות ההכחשות מעידה על האמינות שמייחסים להן הכתב ועורכיו.
"לאחרונה יצא מנהל לשכת ראש הממשלה יאיר קספריוס, שמלווה את בני הזוג נתניהו כבר 15 שנה ונחשב לאיש הקרוב ביותר לברוורמן בלשכה, לחופשה בשל משבר אמון עם שרה נתניהו", מוסיף אייכנר. הסיבה, כביכול: "עובדת במשרד ראש הממשלה שפוטרה חשפה התכתבות פנימית שבה נטען שקספריוס דיבר על רעיית ראש הממשלה".
עורכי הידיעה הניחו שהפועל "דיבר" מספיק כדי להבהיר לקוראים במה מדובר. כתב חדשות 12 ירון אברהם דיווח בשבוע שעבר שהרקע לחופשה הכפויה הוא חשד שלפיו קספריוס הדליף "ידיעות שהביכו את אשת ראש הממשלה".
ויש גם חדשות לגבי ח"כ בועז ביסמוט, שנכנס לכנסת בזכות ההתמסרות הטוטאלית שלו לדברור נתניהו כשהיה עורך "ישראל היום" ופאנליסט בחדשות 12. לפי אייכנר, ביסמוט, שהיה בעבר שגריר במאוריטניה, עשוי להתמנות ל"שגריר במדינה אפריקאית דוברת צרפתית". לא דווח אם גם הוא מכחיש.
פורים
כל הטבלואידים מציינים את חג הפורים בחצי התנצלות. "הילדים, שזקוקים לשגרה ולסיבות לשמוח, לא מוותרים על החג הכי צבעוני", מסבירים ב"ידיעות אחרונות". בתצלומים שמדפיסים שם בולט המוטיב הטרגי: בנות משפחה של חלל צה"ל ונכדים של ישראלי חטוף, כולם עוטים תחפושות. בתצלום אחר נראה ילד שהחלים ממחלה קשה והפך את ההליכון שלו לטנק מקרטון.
"חוגגים, למרות הכל", נמסר בשער "מעריב" מעל תצלום של ילדה ותינוקת בתחפושות. בטקסט נמסר שמשפחתן פונתה מקיבוץ ניר-עם וטרם שבה לביתה. ב"ישראל היום" מוותרים הפעם על המסורת, ולא מדפיסים בשער תמונות של ילדים בתחפושות. הדיווח המסורתי נדחק אל מעמקי העיתון, ומקבל את הכותרת "חג בצל המלחמה". ב"הארץ", כרגיל, אין גם את זה.
ב"יתד נאמן", הכותרת על חג הפורים נדחקת אל מתחת לכותרת על המועד החשוב יותר בעיני עורכי העיתון ופרנסיו: יום השנה השני למותו של הרב קנייבסקי.
ענייני תקשורת
שושלת מוזס. בשער "ידיעות אחרונות" נדפס הבוקר דיוקנה של פולה מוזס, אמו של המו"ל נוני מוזס, לציון 30 שנה לפטירתה. הקוראים מופנים לעמוד 8, אבל אם ציפו לקרוא שם טור אישי נדיר של נוני על אמא שלו (כפי שעשה ביארצייטים של אביו), או לפחות תקציר של תולדות חייה – הרי שנכונה להם אכזבה. המוכרחון שמופיע שם מבשר על הענקת אותות הוקרה ("ע"ש פולה מוזס") של מיזם Superbrands לגופים עסקיים שתרמו לחברה לאורך מלחמת עזה.
על התפקיד הייחודי שמילאה פולה מוזס בביצור אימפריית העיתונות המשפחתית ניתן לקרוא בפרק השני של "שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת הכתבות האפית של "העין השביעית" על תולדות השחיתות בעיתון של המדינה. שם קוד: הגפילטע של פולה (או הטשולנט, הדעות חלוקות).
נוני מוזס לוחץ את ידו של ראש הממשלה אריאל שרון, בפגישה שאליה הגיעה גם בתו הדס. 23.6.2002 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)
בעיתון של מוזס יודעים לדאוג טוב יותר לדור העתיד של המו"ל. כתבת השער בגיליון הנוכחי של "7 לילות", מוסף הבידור והתרבות, היא ראיון עם אחד מכוכבי התוכנית "גולסטאר", שזוכה מאז עלייתה לאוויר לשלל קידומים מעל דפי העיתון ובמקרה גם מופקת על-ידי חברת ADD של הדס מוזס-ליכטנשטיין, בתו של המו"ל.
חילופים. שמה של ליסה פרץ, מייסדת "גלובס תרבות" שהצטרפה לאחרונה למטה של יונה יהב בחיפה, נמחק לפני שבועיים משורת הקרדיט של מה שנותר מהמוסף שהפך למדור ולכל אורך הדרך נע על הספקטרום שבין הבינוני, המביך והלא רלבנטי. השבוע סוף-סוף מתנוסס בתחתית השער האחורי שמה של העורכת המחליפה: מיטל שטדלר. המדור תופס השבוע שלושה עמודים בלבד.
אחימאיר. כתבת השער של מוסף "מעריב" היא ראיון שקיימה טליה לוין עם יעקב אחימאיר. העילה: צאת ספרו האוטוביוגרפי והתפטרותו מראשות ועדת פרס ישראל לתקשורת במחאה על התנהלותו של שר החינוך, יואב קיש. כמצופה, חלק ניכר מהראיון מוקדש להעלאת נשכחות. "אני זוכר שבזמנו ברשות השידור הרייטינג של 'רואים עולם' ירד מ-98% ל-92% והייתי מאוד מודאג, אבל אנחנו בתקופה אחרת", מספר אחימאיר.
יעקב אחימאיר, 2015 (צילום: הדס פרוש)
כשלוין שואלת אותו אם התאכזב מנתניהו – מן הסתם בניסיון לכוון את המרואיין לטבח אוקטובר, למלחמה, להפיכה המשטרית או למשפט הפלילי של ראש הממשלה – אחימאיר משיב שהוא לא שבע נחת מהבקשה לתקן את הבריכה בווילה של משפחת נתניהו בקיסריה מכספי ציבור. "אדוני הנכבד, אתה נמצא במדינת ישראל שלא רק מיליונרים חיים בה, ואתה גם ראש ממשלה", מטיף המרואיין.
אחימאיר מוזכר בשנים האחרונות כדוגמה לעיתונאי שמסוגל להחזיק בדעות ימניות אך לא להתבהם או להפוך לשופר, ואכן מדובר במראיין מצטיין ומגיש מהרהוטים שהעמידה הטלוויזיה הישראלית. אבל הראיונות התקופתיים איתו, שלא פעם כוללים הבעות תמיהה על מה שקרה לליכוד ולנתניהו (אם כי בעיקר על הסגנון, ופחות על המהות), ממחישים עוד תכונה שבה ניחן: תמימות אינסופית, על גבול המופרכת, בנוגע לטוהר הכוונות והמידות של אנשים שמייצגים את המחנה הפוליטי שלו.
ובשולי הדברים: אחד הקטעים בראיון עוסק בפרשות שחיתות שהתחוללו בשורות השמאל. אחימאיר מתבלבל (ואולי האחריות היא של העיתונאית, שלא הביאה את דבריו במדויק) ונוקב בשמו של אהרן ידלין, איש תנועת העבודה שכיהן כשר החינוך. האיש שאליו התכוון הוא אשר ידלין, בן דודו, שהורשע בקבלת שוחד וישב בכלא.
כללים ודחפים
"עיתונאי צריך שני דברים: אוסף כללים מקצועיים, ואופי. אני יודע כי הייתי עיתונאי, והייתי אשף בכללים המקצועיים", כותב אסף אביר בטור הלא-בישול שלו ב"כלכליסט". "האופי דורש תכונה מולדת: הדחף לבדוק. הדחף הזה הפוך לטבע האנושי. אבולוציונית אנחנו זקוקים לשלווה וביטחון ממש כמו לאנרגיה. וכמו שהעונג מסוכרייה הוא תגמול מהמוח על האנרגיה החלולה, ההקלה שבלהאמין ולא לבדוק היא הסוכרייה של תחושת הביטחון.
"במטבח יש הרבה לא לבדוק: הפחדות מ-MSG, סיפורי סבתא על מוצא הקרואסון, מי הכניס הביתה מועך אבוקדו. לעיתונאי לשעבר הכיף כפול: שום דבר לא דחוף ולא מסוכן, יש הרבה פחות שקרנים ובריונים, וכמו מה שטוב בעיתונות, כשכבר בודקים ומגיעים לתשובה היא מעניינת, שונה ממה שחשבת, ולפעמים עוזרת בחיים. לפחות בדברים הקטנים".
הטור של אביר הוא כמעט תמיד חומר הקריאה המעניין ביותר במוסף השבועי של "כלכליסט". השבוע הוא יוצא לחקור עלי דפנה.