היום שאחרי

במרכז עמוד השער של "גלובס" נדפסת בגדול צללית שחורה של פצצה שהושלכה ממטוס. "איך מלחמות נגמרות", נכתב על גביה, במחווה לאומנות שרבוט המסרים על פגזים. "'כרגע, נדמה שזה לא ייגמר לעולם. אבל מתישהו זה ייגמר, אני מבטיחה לך', אומרת ד"ר קריסטין צ'נג אחרי שיחה מייאשת למדי על סופים של מלחמות. 'אבל', היא מוסיפה בטון מהורהר, 'יכול להיות שזה יקרה אחרי ששתינו נמות'".

ניתוח נסיבות הסיום של מלחמות היא תחום המומחיות של צ'נג, חוקרת בריטית. "צ'נג אומרת שמלחמות יכולות להיגמר באחת משלוש דרכים: בניצחון מוחלט של אחד הצדדים, במשא-ומתן, או באופציה שלישית ונדירה – לשני הצדדים נגמרת האנרגיה להילחם, והם פשוט מניחים את נשקם", מציינת הכתבת, גלי וינרב.

הניתוח של צ'נג קר ומבוסס על מקרים היסטוריים. "אנחנו מדמיינים ניצחון כהנפה של דגל לבן, כניעה של אחד הצדדים, כמו במלחמת העולם השנייה. במלחמות אזרחים, או מלחמות מול ארגוני טרור או גרילה ניצחון מסוג זה הוא נדיר", היא אומרת, ושולפת דוגמה למקרה נדיר שכזה: "בסרי-לנקה, אפשר לומר שהממשלה ניצחה את ארגון הנמרים הטמיליים, שדרש הקמה של מדינה טמילית עצמאית. לניצחון הזה היו מחירים איומים, עד כדי כך שיש שקראו לו רצח עם. מאות אלפי אנשים משני הצדדים מתו".

המומחית אמנם משערת שתום המלחמה יגיע רק בעוד שנים, אבל העיתונות הישראלית כבר עוסקת במרץ ביום שאחרי ובתרחישים שיובילו אליו. ב"מוסף הארץ", אלון עידן מעלה את האפשרות שהיום הזה כבר הגיע. לפחות מבחינה רגשית. "יש פקקים. עומסים גדולים. בעיקר בערב. אנשים צופרים בעצבנות. מנסים לחתוך. חזרו לעצמם. על שלטי חוצות ענקיים מתחילים להימרח חיוכים. היי גידי, היי עדי אשכנזי, איך אצלכם שם בבזק?", הוא כותב.

"בטלוויזיה הכל עוד מסווג תחת 'משדרים מיוחדים'. אבל אם הכל 'מיוחד', הרי ששום דבר לא באמת מיוחד. [...] והכל מלא, הכל. לפחות בתל-אביב. מסעדות, ברים, פארקים. גם איצטדיוני כדורגל. ואנשים קופצים אחרי גול, מאושרים, נוגעים בשמים, כאילו כלום, כאילו לא נרצחו פה 1,200 אנשים לפני מאה ומשהו ימים, כאילו לא נהרגים חיילים כל יום, כאילו אין חטופים, כאילו הכל, נו, כמו פעם, לפני הזה, נו, אתם יודעים. מה אתה רוצה שנעשה, הם אומרים".

קיר עם כרזות החטופים שמוחזקים ברצועת עזה, תל-אביב, שלשום (צילום: מרים אלסטר)

"ממשל ביידן מקדם תוכנית לשיקום עזה ליום שאחרי נתניהו", מדווחים בעמודי החדשות של "הארץ". הבסיס לידיעה הוא דיווח של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC שמצוטט גם בעיתונים אחרים. "לפי הדיווח, סעודיה וארבע מדינות ערביות נוספות הסכימו להשתתף בשיקום הרצועה יחד עם 'רשות פלסטינית מחודשת', וסעודיה אף הסכימה לנורמליזציה עם ישראל אם ישראל תסכים להתקדם בנתיב אל עבר הקמת מדינה פלסטינית", נכתב בידיעה.

כרגע, מציינים ב"הארץ", ההיתכנות נמוכה: "נתניהו דחה את ההצעה, ואמר לשר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן כי הוא לא מוכן לעסקה שבסיומה תוקם מדינה פלסטינית".

ל"ישראל היום", פעם ביביתון והיום כבר לא, יש כותרת ראשית שלכאורה שוללת את העמדה הסרבנית של נתניהו. "גורם מדיני בכיר בישראל: עסקת חבילה אזורית על השולחן", נכתב בה. "הממשל בוושינגטון מתכנן: הפסקת אש תמורת עסקת חטופים גדולה, החלפת שלטון חמאס ונורמליזציה עם סעודיה. תו המחיר האמריקני: 'התחייבות' למדינה פלשתינית". בסוף כותרת המשנה מבהיר הגורם המדיני ש"זה עדיין בשלב ראשוני מאוד".

הידיעה עצמה קצרצרה ודלה בפרטים, והיא נדחסת אל תחתית כפולת העמודים הפותחת. תוכן העסקה זהה כמעט לגמרי לזה שדווח בעיתונות הזרה, אבל בלי קרדיט לעיתונות הזרה. על הדיווח חתום הכתב אריאל כהנא.

איך קרה שהמידע ששאר העיתונים לא הבליטו העפיל ב"ישראל היום" לכותרת הראשית? טריק של עורכים: אם לכולם יש דיווח מעורר הדים שכבר הספיק להתיישן – "האמריקאים הציעו הצעה" – אפשר לזייף סקופ ולהציג את אותו מידע בדיוק מזווית אחרת. "האמריקאים הציעו הצעה"? לא. את זה יש לכולם. "ישראל קיבלה הצעה"! וכעת היא מונחת על השולחן.

היום שאנחנו נמצאים בו

אל מול העיסוק הער ב"יום שאחרי", שכולל גם התעוררות מחודשת של הבחישות הפוליטיות (ועל כך בהמשך), בטורים הצבאיים הסנטימנט הבולט הוא כניסה לדשדוש, לבוץ העזתי, והקושי להביס את חמאס ולשחרר את החטופים – שתי מטרות שכמעט אף פרשן כבר לא טוען שאפשר להשיג סימולטנית.

"הנזק וההרג שגרם צה"ל במתקפת הנגד ברצועה גדולים במידה ניכרת מכל מה שעשה חמאס", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "רוב הבתים בצפון הרצועה נהרסו או אינם ראויים למגורים, וצה"ל מעריך את הרוגי חמאס ביותר מ-9,000. משרד הבריאות הפלסטיני, הנשלט בידי ממשלת חמאס, סופר יותר מ-24 אלף הרוגים וכ-7,000 נעדרים. זו הערכה סבירה גם לדעת צה"ל".

השבוע גם חנוך דאום הוא כתב צבאי. דאום נכנס לרצועה, שוחח עם חיילים וחזר עם טור מורחב. "אנשים שואלים מי מנצח במלחמה. התשובה היא שהמלחמה לא הסתיימה, אבל כשאתה מסתובב בעזה, שאויבינו חשבו שלא נעז להיכנס אליה וכולה מלאה דגלי ישראל, אתה מבין שאמנם עוד לא ניצחנו, אבל אנחנו בוודאי לא מפסידים. חטפנו מכה כואבת מאוד בשבת השחורה, וזו עובדה. אבל המחיר שהצבא שלנו גובה מאז מעזה הוא בלתי נתפס", הוא כותב, והדברים נדפסים במקום בולט בשער "ידיעות אחרונות".

טנק ישראלי בקרבת הגבול עם עזה, שלשום (צילום: חיים גולדברג)

ההמשך נדפס ב"7 ימים": "עד שהילדים שישנים כעת באוהלים ברפיח יחזרו לישון בביתם החדש ובשכונות ראויות למגורים, כבר יהיו להם ילדים משלהם. ומי שחושב שזה כשלעצמו אינו הישג חשוב, לא מבין את השכונה שבה אנו נמצאים. חשוב להרוג את בכירי חמאס ולשחרר את החטופים, אבל אחרי פוגרום אכזרי כל-כך היה הכרח לזרוע הרס שאויבינו יזכרו גם עוד מאה שנה, כדי שלפני הניסיון לבצע פוגרום נוסף, הם ישקלו זאת בשנית".

עמוס הראל לא רואה בהרס מבוא לניצחון. "בינתיים, אפילו באולפן של ערוץ 14 כבר מתחילים לחשוד שאיכשהו הדרך הזו אינה מובילה לניצחון מהיר, ושגם אם צה"ל ימשיך במתקפה יידרש עוד זמן רב עד להכרעה ממשית של חמאס", הוא כותב. טל לב-רם, הכתב והפרשן הצבאי של "מעריב", מכנה זאת "קיפאון שממתין לאחר 105 ימים של מלחמה לתפנית אסטרטגית שטרם הגיעה". הוא מאשים את הססנות הדרג המדיני ואת המשבר הפוליטי שהולך ומתגלע בקרבו.

בימין העמוק המצב אכן מעורר תסכול, או לפחות תסיסה. "נתניהו מאכיל ומרפא את האויב במקום להכריע אותו", כותב נדב העצני ב"ישראל היום", החינמון של מרים אדלסון. "מתרחבת המחאה הציבורית: אל תעצרו את צה"ל", מדווח ישי אלמקייס בשער "מקור ראשון", העיתון השני של אדלסון. "בימים האחרונים הוקמו שלושה מאהלי מחאה – בירושלים, בתל-אביב ובמתחם פסטיבל נובה ליד חניון רעים. המוחים קוראים לראשי המדינה והצבא לא להפסיק את הלחימה עד לניצחון ולהכרעת חמאס".

הקמפיין שעליו מדווח אלמקייס נולד בחוגי הימין עוד לפני התמרון הקרקעי, כשעדיין לא היה ברור מה היקף החורבן שתמיט ישראל על רצועת עזה. אחרי הכנסת הכוחות נדמה שנחיצותו התפוגגה. בשבועות האחרונים, על רקע הדיווחים על הוצאת כוחות מהרצועה והמעבר לפעולות ממוקדות יותר – הפעילים העלו הילוך.

איך קרה שהקריאה ל"ניצחון" ומיטוט חמאס הפכה לאג'נדה ימנית? אחרי הכל, איזה ישראלי לא רוצה למוטט את ארגון הטרור שאחראי לטבח ההמוני ביישובי הנגב הצפון-מערבי?

זאת שאלה מעניינת שוודאי תעסיק היסטוריונים וסוציולוגים בעשורים הבאים. תשובה אפשרית אפשר לחלץ מהראיון עם ד"ר צ'נג, מומחית סיום המלחמות של "גלובס", זאת שהסבירה ש"ניצחון מוחלט" במלחמת גרילה הוא חיזיון נדיר. "אם המלחמה לא נעצרת זמן קצר אחרי פריצתה, ברגע מסוים עוברים איזשהו קו, המלחמה נכנסת ל'שוונג', שבו כדי להצדיק את מחירי המלחמה הגורם שממול מתואר כשטן מוחלט והמלחמה מתוארת כ'להיות או לחדול'", היא אומרת לגלי וינרב.

"ואז", ממשיכה ד"ר צ'נג, "ישנו חשש שכל משא-ומתן עם ה'שטן', כל לגיטימציה קטנה ככל שתהיה שתינתן לו – תפחית מהמוטיבציה של הלוחמים, ואם המשא-ומתן לא יצליח, אחר-כך יהיה קשה יותר להילחם. אבל בכל זאת, אחרי תקופה ארוכה של לחימה, במחירים גבוהים, האזרחים מתחילים להתעניין במשא-ומתן אפילו עם אותם גורמים שטניים".

במקרה הישראלי, כולם יודעים מה מונח על שולחן המשא-ומתן.

החטופים

"מקור בקבינט: למלחמה הזאת אין עתיד, נתניהו פשוט מושך זמן כדי לברוח משאלת האחריות", מדווח גידי וייץ ב"הארץ". דברים דומים כותב מרדכי גילת בטור שמתפרסם באותו עיתון. למעשה, הניתוח הזה אופף את כל השיח סביב תפקודו של נתניהו מאז פרוץ המלחמה.

וייץ קושר זאת לשחיתות הטבועה בראש הממשלה כפי שנחשפה בחקירת תיקי האלפים. הוא מציין כמה מקרים שבהם, בניסיון להיחלץ מפינה שאליה דחקו אותו החוקרים, נתניהו הטיל את האחריות על אשתו ועל בנו יאיר. כך הוא עושה כעת כשהוא מנסה לשכנע את הציבור שהאשמה מוטלת באופן בלעדי על מערכת הביטחון.

"החטופים לא מעניינים אותו. זה בא לידי ביטוי לא בהקלת ראש מופגנת אלא בזמן שהוא מקדיש להם בדיונים. יותר מזה, וזה נורא לומר את זה אבל זאת המציאות – כל עוד המחאה עוסקת בהשבת החטופים מתעכבת המחאה שממנה הוא חושש, נגד הממשלה", אומר המקור של וייץ. "לגבי מיטוט חמאס, היום כבר ברור שיש אזורים שלא ניכנס אליהם, וגם ההישג בצפון הרצועה הולך ונעלם. כולם מחכים למזל הגדול, למצוא את סינוואר באיזו מנהרה, לחסל אותו ולהציג את החיסול כתמונת ניצחון".

מאיר בן-שבת, מקומפלקס ארגוני פורום קהלת, מאשר את הניתוח לגבי שלב הדשדוש שאליו נקלעה המלחמה. "חמאס מחזיר לעצמו את המשילות", הוא מתריע במאמר שמתפרסם ב"ישראל היום", ומוסיף ש"תמונת המצב לא רק שאינה דוחקת בחמאס להגיע לעסקת חטופים, אלא אף משרתת אותו".

כתבים שנכנסו השבוע לרצועה מאששים את התחושה שבניגוד לרטוריקה של המדינאים, בשטח החזרת החטופים נתפסת כמשימה משנית בלבד, אם בכלל. "השיח על מתן עדיפות לחטופים לא חצה את הגבול לחאן-יונס", קובע יניב קובוביץ, הכתב הצבאי של "הארץ", בעוד רפורטז'ה מהרצועה.

"אני שואל את מח"ט 7, אלעד צורי, שבוחן את הפתח לידי, אם בלילה הוא חולם שבין אינספור הפירים הם מגלים גם חטופים", כותב ליאור בן-עמי מ"ידיעות אחרונות". "'גם', הוא משיב, 'בלילה יש הרבה מחשבות. אבל זה אירוע שמצריך הרבה חקר וסבלנות. הלוואי שתהיה איזה דלת סתרים שפתאום תיפתח וכולם יימצאו. לצערי אני לא חושב שזה ככה יהיה".

"למרות הזהירות שהצבא נוקט במקומות שיש לגביהם מידע על אפשרות להימצאות חטופים", כותב קובוביץ ב"הארץ", "הפעולות האגרסיביות של הצבא בהשמדת תשתית המנהרות לא תמיד מתחשבות באפשרות שחטופים עלולים להיפגע. שלשום, למשל, הודיע הצבא למשפחות החטופים רון שרמן, ניק בייזר ואליה טולדנו, שאת גופותיהם חילץ בחודש שעבר – כי אי-אפשר לשלול שנהרגו מ'השלכות של תקיפת צה"ל'". קובוביץ מזכיר שעד כה רק חטופה אחת, התצפיתנית אורי מגידיש, חולצה בחיים בפעולה צבאית.

ידיעות מדכאות

קוראי הטור השבועי של עמית סגל ימצאו בו היום מחזה נדיר ב"ידיעות אחרונות", העיתון של נוני מוזס, שבאופן מסורתי לא מאפשר לפרסם בו ביקורת עצמית. "אודה ולא אבוש: לאחרונה קשה לי מאוד לקרוא 'ידיעות אחרונות', ואת הקו הבלתי מוצהר שמופיע בעיתון תכופות, שלפיו שום דבר טוב לא ייצא מהמלחמה בחמאס", כותב סגל בקטע שקיבל את הכותרת "ידיעות מדכאות".

"בשבועות האחרונים התפתח דיון נוקב על השאלה אם ראוי לפרסם הערכות פסימיות באשר לתוצאות המלחמה", ממשיך סגל. "צד אחד אומר: אסור, זה משרת את סינוואר, שקורא בבונקר בשפת המקור ומתעודד: עוד קצת להחזיק מעמד בבונקר וזה ייגמר, הנה זה מה שאמרו בתקשורת של הציונים. צד שני אומר: זה חסרונה של חברה דמוקרטית, אבל זה גם יתרונה הבלתי מעורער. את האמת הכואבת צריך להגיד, פן נסתבך כמו רוסיה באוקראינה שבה אף כלי תקשורת לא מעז להגיד את האמת.

"בוויכוח העקרוני הזה אני תומך בעמדה השנייה. אם עיתון ועיתונאי הגיעו למסקנה העגומה שיש לסיים את המלחמה, זו אינה זכותם אלא חובתם הפטריוטית לכתוב זאת, ולא משנה מה יחשוב סינוואר. [...] איך מבחינים בין נבואות שקר ונבואות אמת? לחז"ל זה היה די ברור: אם נביא מהלך אימים וחוזה בצורת ורעב, אבל בסוף היו שגשוג וגשם – הוא עדיין יכול להיות נביא אמת, כי ייתכן שכולם בינתיים חזרו בתשובה.

עמית סגל (צילום: יונתן זינדל)

"לעומת זאת, אם הבטיח שפע ושלווה ובסוף הגיעו מלחמה ומיתון – הוא בוודאות נביא שקר שקנה את לב העם בהבטחות חסרות כיסוי. פרשנים, כידוע גם לי אישית, אינם נביאים. להפך: עיתונאים אף פעם אינם נענשים על נבואות זעם שהתבדו, על הערכות קודרות, על תחזיות שחורות. מי שפסימי נתפס כרציני יותר, מפוכח יותר, שופרי פחות מזה ששופע אופטימיות".

ההשוואה האיזוטרית שעורך סגל בין נביאים לעיתונאים אופיינית לצורת הכתיבה המניפולטיבית שלו. אם מתעכבים לרגע, מבחינים שהנביאים אף פעם אינם נענשים על נבואות זעם, בדיוק כמו שסגל טוען לגבי העיתונאים, ולא "להפך".

אולם סגל בכל זאת נוגע כאן באחד ההרגלים הטורדניים של העיתונות הישראלית, וגם שלו: המשיכה לפרסום תחזיות, בעיקר פוליטיות, שבאופן טבעי לעתים קרובות מתנפצות אל קרקע המציאות. באקלים הנוכחי, הרקוב, של הכתיבה הפוליטית בישראל, האפשרות להימנע מעיסוק בתחזיות ולדבוק במידע שהעיתונאי יודע, או לפחות יכול להסיק בוודאות גבוהה, נראית כמו בחירה רדיקלית.

בכל אופן, לא זה באמת נושא הטור של סגל. כל העיסוק בנבואות, והצהרת אמונים לערך המובן מאליו של המקצוע – לדווח אמת, גם אם האויב מאזין – הם בסך הכל הקדמה לצביטה בעכוזו של העיתון המזדקן, שבשנים האחרונות הולך ומאבד את מיטב אנשיו, את היוקרה שפעם היתה לו ואת ההכנסות מעוררות הקנאה שצבר במשך עשורים של שלטון יחיד.

סגל לוקח את הקוראים שלו לטיול קטן בארכיון. הוא מגיש להם ציטוטים מ"ידיעות אחרונות" של 2002, מתקופת "חומת מגן", שכיום נתפס כמבצע צבאי שהצליח למגר גל טרור פלסטיני שהגיע מהגדה המערבית. "הדמיון למצב הנוכחי עוצר נשימה: תמרון קרקעי, רקיעת רגליים אמריקאית, הפגנות זעם בעולם, רקטות מלבנון", כותב סגל.

"שבועיים אחרי שהחל המבצע נכתב: 'התברר שהתוצאות זמניות... ההנחה הכללית היא שהטרור יחזור, וגם החיים... הרבה חומות יהיו ומעט מגן'. בטור אחר נאמר: 'החידה הגדולה היא מה הנקודה שבה המשחק נגמר והגיע הזמן להוריד את הראש ולומר כן לנשיא ארצות-הברית (שדרש יציאה מהערים הפלסטיניות)'. הושמעו אזהרות הופכות בטן למה שיגרמו תמונות הטנקים וההרס: 'הבידוד של ישראל עלול להתגלגל לסנקציות של האיחוד האירופי שיגרמו נזק בלתי הפיך לכלכלה ולביטחון... זהו שלב ראשון בבנאום הסכסוך'". וכך זה נמשך.

סגל לא נוקב בקרדיט של מי שכתב את כל המובאות הללו. "למיטב זכרוני ולפי הסגנון הייחודי, כל הציטוטים הנלעגים בדיעבד שהוא מביא כאן הם של כותב אחד – נחום ברנע", צייץ בטוויטר חנן עמיאור. האם הוא מדייק? מפתה לכתוב שהתשובה תתפרסם בשבוע הבא בטור של ברנע, אבל עדיף לא להתנבא.

אני יודע ואתם לא

"בשבועות האחרונים מתחולל בחאן-יונס מאמץ מבצעי עצים שאי-אפשר להרחיב עליו; גם אם לא יגיע להישג המקווה, הוא ישרת את ישראל ביום שאחרי" (נדב איל, "ידיעות אחרונות").

בעיית נתניהו

כל העיתונים עוסקים באופן אינטנסיבי בגורלו האישי של ראש הממשלה ובאופן שבו הוא משפיע על ניהול המלחמה ובכלל על פני החברה. ב"מוסף הארץ" מראיינת איילת שני את אוריאל אבולוף, פרופסור למדע המדינה שחוקר את האופן שבו המישור הרגשי משפיע על התודעה הפוליטית של בני האדם.

אבולוף מתאר באוזניה שני סוגי פחדים: "יש את מה שנקרא fright. את שוחה בים, מגיע מולך כריש, את מרגישה פחד. זה פחד קונקרטי, לנוכח איום מוחשי. ההיבט השני הוא חרדה. את הרי לא צריכה לראות כריש כדי לפחד. את נכנסת למים ואומרת לעצמך 'יכול להיות פה כריש', ומיד מתחילה להריץ בראש כל מיני תרחישים. מאיפה הוא יגיע, מה תעשי. זה פחד שמצריך דמיון, הוא מאפיין בני אנוש ולא חיות.

"בפוליטיקה, סוג הפחד הראשון, ה-fright, הוא אפקטיבי – אבל בצורה מוגבלת. כלומר, טכנית השלטון יכול להפעיל מיליציות שיפקחו על כל האזרחים ויפחידו אותם בזמן אמת, אבל אפילו בצפון-קוריאה אי-אפשר לתפעל מערך כזה של הפחדה. בפוליטיקת פחד מנגנים על החרדה. מעוררים אותה. ההפחדה יכולה להישען על עובדות, אבל זה לא הכרחי. גם תיאוריות קונספירציה יכולות לעבוד. בנאציזם היהודים תוארו כסכנה קיומית מיידית לגזע הארי ולאנושות כולה. מאזן הכוחות האמיתי, האובייקטיבי, לא שיחק תפקיד.

"הרכיב השני והמשמעותי לא פחות, למי שרוצה לעשות פוליטיקת פחד אפקטיבית, הוא ההרגעה. לא מספיק שהצלחת לעורר חרדה, אתה צריך גם להצטייר כמרגיע. אתה, כמנהיג, מתפעל את החרדה, ואז גורם לאנשים שזה עתה הפחדת להאמין שאתה זה שיציל אותם".

איילת שני מעירה: "זו דינמיקה שמאפיינת גם התעללות נרקיסיסטית. התוקף, זה שמייצר את ההתעללות, מציג את עצמו גם כמושיע".

"נכון", מאשר אבולוף. "אני הבעל שמכה אותך, או מזלזל בך, אבל אני גם זה שדואג לך ואוהב אותך. זו דינמיקת התעללות של מנהיגים כמו נתניהו, כי נתניהו, מכל המנהיגים בהיסטוריה של מדינת ישראל, אולי אפילו ההיסטוריה של העם היהודי, הוא אמן ההפחדה. אין כמוהו לעורר את הפחד, ואין כמוהו להציג את עצמו כמרגיע ומשכך. [...] יש פה חיבור מפעים כמעט בין היכולת שלו להציג תדמית כל יכול, ובה בעת לצייר את עצמו כקורבן. זה מפתח באישיות של מנהיגים כמו נתניהו, כמו סינוואר, ובמידה מסוימת פוטין. איך הערכים הסותרים האלה עובדים יחד? איך אתה יכול להיות גם המנהיג הכי חזק, וגם הקורבן הכי אומלל?".

מה קורה כשהפחדים העמוקים ביותר של האלקטורט מתממשים, ובעוצמה שאף אחד לא שיער שהיא אפשרית? האפקט המיידי הוא פגיעה בכוח הפוליטי. "39 מנדטים לגנץ, 16 בלבד לנתניהו", מדווחים בשער "מעריב", בכותרת שמפנה לתוצאות סקר דעת הקהל השבועי.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אתמול בשולי מסיבת עיתונאים שכינס בקריה בתל-אביב (צילום: יריב כץ)

16 מנדטים מייצגים בישראל בערך 600 אלף איש. הרבה פחות ממספר האזרחים שהצביעו עבור נתניהו והליכוד במערכות הבחירות האחרונות – ובכל זאת, מספר בלתי מבוטל. אבל בקרב העיתונאים ניכר שכרגע, ובניגוד גמור לעבר, כמעט אף אחד לא רוצה להביע הזדהות מוחלטת עם ראש הממשלה שתחתיו אירע מחדל 7 באוקטובר. הימין מסתייג ממנו ומחפש תחליף. השמאל הסכיזופרני קרוע בין רגשי ה"אמרתי לכם" לדכדוך המסורתי, שצלל לעומקים חדשים.

כבכל שבוע, העיתונים מתפקעים מראיונות עם קרובים של חטופים ונרצחים. בקרב משפחות החטופים בולט החשש להתעמת עם הממשלה – תולדה של האמונה שמי שיסומן כביקורתי מדי כלפי הפוליטיקאים עלול, כנקמה, לא לקבל בחזרה את יקיריו בעסקה עתידית. הלך רוח מחריד שעצם ההיתכנות שלו, העובדה שבעיני רבים אינו מופרך, משקף את חוסר האמון הקיצוני בנקיון כפיה של הממשלה.

ראומה וגדי קדם מקיבוץ עין-השלושה, שמתראיינים השבוע ל"מוסף הארץ", איבדו שישה מבני משפחתם בטבח בניר-עוז: בתם תמר קדם-סימנטוב, בעלה ג'ון, שלושת הילדים הקטנים שחר, ארבל ועומר, ואמו של ג'ון, קרול סימנטוב.

בניגוד למשפחות החטופים, לראומה וגדי קדם אין כבר מה להפסיד. "אני מנהלת עם נתניהו שיחה דמיונית שבה אני אומרת לו: אתה וחמאס הרסתם את מדינת ישראל. העובדות מדברות בעד עצמן. לא צריך משפט. אנחנו המשפט – האזרחים שותתי הדם, הפצועים, הפליטים משני חבלי ארץ", אומרת ראומה למראיין, הילו גלזר. "איתך הפסדנו הכל, בלעדיך נשקם", היא אומרת על נתניהו. "רצחת לנו את האהבה, רק בלעדיך תהיה למקום הזה תקווה".

היחס של הכתבים הפוליטיים לנתניהו מזלזל. אתמול הוא קיים מסיבת עיתונאים. ב"ישראל היום", שפעם היה מורח ציטוטים של נתניהו לרוחב הכותרות הראשיות בלי קשר לערכם החדשותי, מעניקים לו היום פינה עלובה: פסקה אחת בתוך ידיעה על נושא אחר, בצירוף תמונת ראש קטנה. ב"ידיעות אחרונות" מתנסים בפורמט ששמור לחקיינים של טראמפ: מציגים ציטוטים של נתניהו – ומולם האמת. הכותרת: "מבחן המציאות של נתניהו".

"השבוע צצו לאורך נתיבי איילון כרזות ראשונות שקוראות לבחירות", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". גם בעיתונים אי-אפשר לחמוק מהמודעות הללו. "שטחי הפרסום נרכשו לאחר ויכוחים בארגוני המחאה. האם הגיע הזמן, האם הנושא הנכון הוא מחדל 7 באוקטובר, בעיית החטופים, אי-כשירות הממשלה, האם יש לקרוא להדחת נתניהו או לבחירות", הוא מציין.

אחד הבוחשים שמוזכרים בטור של ברנע הוא אהוד ברק, שאכן תורם היום ל"הארץ" טור שנושא את הכותרת "גנץ ואיזנקוט, דִרשו תאריך לבחירות". עמית סגל, שמזכיר גם הוא את הקמפיין, מאשים את המארגנים ברמייה עקב הסתרת הרקע השמאלני שלהם.

ליתר דיוק, סגל מזכיר שני קמפיינים. זה שמוזכר בטור של ברנע, וקמפיין אחר, של "מילואימניקים", שקורא להתפטרותם של כל 120 חברי-הכנסת. "מגיעה לנו שקיפות, לא אותה מחאה מחופשת", הוא נוזף. "זה נכון לכל הצדדים, כולל עצומות המילואימניקים הימנים. בשש אחרי המלחמה, שייקח כל אחד את השלט שלו, ואת התחפושת ישאיר בבית".

יכול להיות שאכן מדובר בקמפיין שמאלני בתחפושת, אבל את אותו המסר בדיוק אפשר למצוא היום גם מימין. "הימין מחשב מסלול מחדש בלי נתניהו", קוראת כותרת של טור מאת יהודה שלזינגר. המועמדים שהוא מדבר עליהם הם נפתלי בנט ואיילת שקד, שמייחלים כביכול למפץ פוליטי שייצור גוף חדש, ישים קץ להגמוניה של הליכוד ויחזיר אותם לשלטון.

התיאורים בטור עמומים, בלי בשר, עם הרבה ספקולציות. כוחם הוא עצם הדפסתם בעיתון נפוץ (אם כי בזכות חלוקה חינמית) שפעם היה שופר של איש אחד וכיום מתיימר להיות במה רעיונית של כלל הימין. זאת הדרך של שקד ובנט להגיד: היי, אנחנו פנויים להובלה. קחו אותנו בחשבון.

מתי טוכפלד, באותו עיתון, מונה כמה התארגנויות פוטנציאליות שמנסות לנצל את נפילת נתניהו לכשתגיע. אחת מהן, לדבריו, מכונה "כוח 14" ו"מבוססת על כמה שמות בולטים בערוץ הימני הפופולרי". טוכפלד לא מזכיר שמות ספציפיים. הוא מסתפק בטיזר: לטענתו, ההתארגנות כוללת את "אחד העיתונאים הבכירים והבולטים בערוץ, וכן כמה שמות מקרב הפאנליסטים הקבועים בו, מומחים למדינאות ולביטחון". נחום ברנע, בעיתון המתחרה, מעלה את האפשרות שאחד מהם הוא יעקב ברדוגו – בלון ניסוי שכבר הופרח בעבר אך מיאן להתרומם.

רן ברץ, פעם שופר (רשמי, בשכר חודשי) של נתניהו, כבר מרשה לעצמו לעלוב בבוס לשעבר. המאמר שהוא מפרסם היום ב"מקור ראשון" מוקדש לניגוח תקציב המדינה המתגבש. "'למה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגדיל את הגירעון?', שאל נתניהו במסיבת העיתונאים, וענה: 'משום שהכלכלה שלנו במצב מאוד-מאוד חזק'. נו, לפחות לא אמר 'עוצמתי'. למה התשובה הזו משולה? לאדם שמזריק הרואין אחרי אימון כושר, בטענה שהוא במצב פיזיולוגי מצוין".

ברץ טוען שאין להגדיל את תקציב הביטחון כל עוד לא תוחלף שם ההנהגה יחד עם הדיסקט שעליו צרובה מערכת ההפעלה שלה. "מדובר בחטא לאומי והיסטורי", הוא נוזף, ועורג לביבי של פעם, המבריק והמצליחן, שהבין את כל זה באופן צלול – ועכשיו, משום מה, טחו עיניו.

ההצעה של ברץ נראית כמו ניסיון לקפוץ שלב בתוכנית ההשתלטות של הימין הליברטריאני על מערכות השלטון בארץ, ומזכירה בתוכנה גם את הקמפיין השמאלני שהוזכר בטור של עמית סגל: "צריך לשחרר דור של פוליטיקאים שעוסקים בתעמולה במקום בהנהגה, ומקדמים אינטרסים מערכתיים, מגזריים או פוליטיים, במקום לעמוד על האינטרסים הלאומיים. איתם יחד צריך לשחרר דור של עובדי מדינה, בעיקר בדרג הניהולי הבכיר, שהם חלק מאותן נורמות שלטוניות איומות ותרבות שקר". ברץ מדגיש שהוא מדבר על שמאלנים וימנים גם יחד.

הפנטזיה שלו היא ואקום. חלל ריק שיתמלא באנשי הקבוצה האינטרסנטית שהוא מייצג, שמקדמת תפיסת עולם מיובאת מאמריקה שערכיה נועדו להיטיב עם מגזר ההון. הם מתחממים על הקווים כבר עשור או יותר, ליד נתניהו וליד פוליטיקאים ברחבי מחנה הימין. שולחים קדימה חיילים ומתמקמים בעמדות מפתח. חלקם ייפלטו משם ברגע שתשתנה המפה, אם וכאשר הפטרונים יאבדו את כוחם. עכשיו הם מחפשים פונדקאי חדש.

אתנחתא קומית

"עירוני קריית-אתא ניצחה את הפועל חיפה 00:00 ברוממה ועלתה למאזן 4:7. מייקל ג'ורדן הוביל את המנצחת עם 45 נקודות" (ספורט "הארץ").

מכונת הרעל

ב"גלריה" של "הארץ" חיים לוינסון מנתח רגע קוסמי במעגל החיים הביביסטי: הרגע (שמתרחש אחת לזמן מה) שבו נתניהו שומט אג'נדה שעד לאחרונה הילל בלהט והכפיש את מתנגדיה – ובוחר באג'נדה הפוכה. מה שפרשנים פוליטיים אוהבים לכנות "זיגזג". הרגע שבו המנהיג משנה כיוון והשופרות נדרשים להחליט אם הם נשארים מאחור, עם האידיאולוגיה, או מתעקמים יחד איתו.

הקטע החד ביותר בטור מוקדש לינון מגל, השופר בעל עמוד השדרה הגמיש ביותר מבין החבורה. האיש שבהיותו עורך "וואלה" התחלחל משבירת כנפי המערכת בשירותו של נתניהו במסגרת האירועים שלימים הרכיבו את "תיק 4000", ולפרקים אף ניסה להדוף את הלחצים – אך כשהתייצב להעיד במשפט התהפך והצדיק את המנהיג, בטענה שדווקא העיתונאים הם הנבלים.

"מגל כידוע נולד חילוני, עם השנים התחזק בדת. שאלה מעניינת, באיזו דת", כותב לוינסון. "נראה שאלוהיו הוא נתניהו. הוא נוהג בו כמו שדתיים נוהגים בנשגב מכל: הם מייחסים לעצמם חוסר יכולת לתפוס ולהבין את עומק ורוחב גאונותו של הבורא. הגאונות מסבירה הכל. כשהקב"ה עומד לצדך, הרי זה כי הוא רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. כשהוא לא עומד לצדך, חוכמתו היא שמנתבת את העולם בדרך נעלמת שאין לנו הקטנים והדלים היכולת להבינה. והנה גם כאן. אנחנו פשוט לא הבנו". לאחר מכן מגיע הפירוט.