מתוך 44 כלי תקשורת שעובדים בהם עיתונאים בעלי אישור כניסה קבוע לכנסת ישראל, כמחצית הם כלי תקשורת חרדים או דתיים. כך עולה מרשימת בעלי האישורים שנשלחה על ידי חטיבת המידע של הכנסת בתגובה לבקשת חופש מידע של התנועה לחופש המידע.
19 כלי התקשורת המגזריים שאנשיהם מחזיקים באישור כניסה קבוע הם ערוץ 7 ו"בשבע"; האתרים "בחדרי חרדים", "חרדים 10", "כיפה", "לדעת", "סרוגים" ו"כיכר השבת"; העיתונים "בקהילה", "המחדש", "משפחה", "כל הזמן" ו"מקור ראשון"; הבטאונים הפוליטיים "הדרך", "המבשר", "המודיע", "יום ליום" ו"יתד נאמן"; ותחנת הרדיו קול-חי.
לפי הרשימה, ל-141 עיתונאים ישנו אישור כניסה קבוע למשכן, מתוכם 94 משתייכים לכלי תקשורת כלליים. את 19 כלי התקשורת הדתיים והחרדים מייצגים רק 25 עיתונאים. כלומר, בעוד אחוז כלי התקשורת המגזריים מתוך כלל כלי התקשורת עומד על 43%, מספר העיתונאים בפועל עומד רק על 17%. הנתונים מלמדים על הביזור הרחב בתקשורת המגזרית, כמו גם על העיסוק האינטנסיבי בתחום הפוליטי.
עוד עולה מהרשימה כי מתוך 44 כלי תקשורת שלעיתונאיהם היתר כניסה קבוע לכנסת, רק אחד הוא בשפה הערבית: ערוץ אל-חורה, המשדר מארה"ב. ברשימה יש גם נציגות לכלי תקשורת אחד בשפה הרוסית: "ניוזרו".
עוד ברשימה: העיתונאי העצמאי תומר אביטל, אתר דמוקרTV, המקומון "ג'רוזלם טיימס", לשכת העיתונות הזרה, אריק זיו מהאתר "ליכודניק", צלמי סוכנות הצילום "פלאש90".
שאר ההיתרים ניתנו לעיתונאים מהתקשורת המרכזית: תאגיד השידור וגלי צה"ל; הערוצים 12, 13 ו-14; "וואלה" ו"מעריב"; ynet, "ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט"; "ג'רוסלם פוסט"; סוכנות הידיעות AP; האתר "טיימס אוף ישראל"; "גלובס"; "דה מרקר" ו"הארץ"; ו"ישראל היום".
השקיפות גוברת
פרסום רשימת בעלי האישור הקבוע לכניסה למשכן הכנסת אינו מובן מאליו. ב-2016 הגישו התנועה לחופש המידע ותומר אביטל עתירה לפי חוק חופש המידע לקבל את רשימת כל בעלי היתרי הכניסה הקבועים למשכן, אחרי שהכנסת התנגדה למסור את המידע.
הטענה של הכנסת היתה אז כי מסירת המידע עלולה לפגוע בחברי הכנסת וקצין הכנסת דאז, יוסי גריף, טען כי "עוצמת הסיכון גבוהה ביותר". בחוות דעת שצירף קצין הכנסת לתשובה לעתירה כתב כי "מטבע הדברים, נוכח רגישותו הבטחונית של הנושא, איני יכול לפרט בחוות דעת זו מהם האיומים הקונקרטיים שבגינם לא ניתן לפרסם לציבור את רשימת בעלי היתרי הכניסה הקבועים למשכן".
עו"ד רחלי אדרי, כיום מנכ"לית התנועה לחופש המידע, טענה כי הנימוק הבטחוני אינו הולם את העתירה, שכן המידע המבוקש אינו נחשב "ידיעה אסורה". בעלי היתר מסתובבים איתו באופן גלוי, אמרה, ולא נאמר להם שאסור להם לחשוף את היותם בעלי היתר.
אביטל טען כי "רשימת ההיתרים היא משאב ציבורי וחלוקה בסתר של משאב ציבורי מביאה לעיוות בהקצאתו". הוא הצהיר כי חשף "אנשים שכלל לא מגיעים לכנסת ובגלל שהם מקורבים לבכירים במשכן קיבלו היתר קבוע".
בית המשפט קיבל את העתירה והורה למסור את המידע לציבור. השופטת נאוה בן-אור קבעה כי "בתחרות בין השיקול הביטחוני לבין השיקול המצדד במסירת המידע המבוקש גובר השיקול האחרון […] לא מן הנמנע כי במסירת הרשימה של בעלי ההיתרים יש משום הכבדה על מערך האבטחה של הכנסת. אלא שכנגד הכבדה זו עומדת זכותו של הציבור, במדינה דמוקרטית, לשקיפות מלאה של התנהלותה של הכנסת".