ירושלים של תחילת שנות האלפיים היתה סוערת מתמיד. האינתיפאדה השניה בשיאה והתושבים מתמודדים, לצד פיגועי הטרור, גם עם פרויקט הבנייה המונומנטלי של הרכבת הקלה ועם הקמתה של גדר ההפרדה בתוך גבולותיה המוניציפליים של העיר. על כל אלו מנצח ראש עיר שעננת שחיתות מרחפת מעל ראשו: אהוד אולמרט.
לאחר חצי שנה של עבודה ככתב לענייני חרדים של "כל העיר", המקומון הירושלמי שאנשיו תפסו אותו כמשחק בליגה הארצית של כלי התקשורת, מוניתי לתפקיד הכתב המוניציפלי. בן לילה נקודת המבט שלי על העיר השתנתה: מגובה פני הקרקע של סממטאות מאה שערים למעוף הציפור של העיר המורכבת ביותר בישראל בתקופה בה עתידה עוצב מחדש.
רשת האינטרנט היתה אז בחיתוליה, ג'ימייל רק הושק והרשתות החברתיות לא היו קיימות. העבודה העיתונאית נשענה על שתי זרועות: עבודה עם מקורות ומדליפים מתוך עיריית ירושלים המבוצרת, וסיורים ברחבי העיר. שני מדורים שבועיים הכריחו אותי לצאת מהמשרדים אל השטח: "רכבת תקלה" שסיקר את התלאות והייסורים שעברו הירושלמים במסע הבלתי נגמר לרכבת קלה, מסע שנמשך למעלה מעשור, מתוכן ליוויתי אותו במשך שנתיים; ו"בליבה חומה" שעקב אחר בניית גדר ההפרדה שהותירה כמאה אלף ירושלמים מחוץ לגדר.
נוסף לאלו, מדי שבוע הגיעו אליי עשרות תלונות של תושבים ומאות עמודים של מסמכים שהיו אבני הבניין למדור שלישי, "עירייה בהתרסקות" שסיקר את הנתק בין כיכר ספרא לתושבי העיר, את האפליה העירונית בין המגזרים ואת מאבקי הקהילות השונות על משאבי העיר הדלים.
מקומונים רבים קרסו ונעלמו. אחרים נחלשו והפכו תלויים עוד יותר בתקציבי הפרסום העירוניים - ובמי שמחלקים אותם. גוויעתה של העיתונות המקומית גבתה מחיר כבד
קודמי בתפקיד, אייל הראובני, יחד עם העורך יוסף כהן, חשפו באמצעות עבודה מקצועית מעולה את אולמרט כנהנתן ציני, שטובתו האישית קודמת אצלו לטובת התושבים, הרבה לפני כתבי האישום שספג כראש ממשלה וההרשעות שבאו בעקבותיהם. זו היתה עיתונות דמוקרטית ועירונית, שומרת סף ומתעדת תהליכים אורבניים נקודתיים שיצרו שינויים גדולים בעשורים שלאחר מכן.
את העיתונות האקטיביסטית הכרתי בשלב הבא של הקריירה שלי. אתר חדשות הגולשים "סקופ" הוקם בתחילת 2006 עם מודל עיתונות מסוג חדש: העיתונאים הם הציבור. הם מי שמשיגים את המידע, כשמערכת של עורכים מקצועיים מטפלת בהם, בודקת עובדות, מבקשת תגובות ומפרסמת.
קיבלנו מאות סיפורים בשבוע, רובם המוחלט בעלי אופי מקומי. שמרנו על קשר אישי עם הכותבים וגילינו שמה שגורם לרובם להמשיך ולכתוב לנו הוא לא הקרדיט או הגשמת חלום עיתונאי. מה שהביא את רובם להמשיך ולכתוב היה הגילוי כי הם מסוגלים לשנות מציאות. מרגע שהמחדל או העוול עליו דיווחו נחשף בפומבי, הוא בדרך כלל תוקן תוך שבועות ואפילו ימים. אפליות ברישום לבתי ספר, הזנחת תשתיות עירוניות, סכנות בכביש ובמדרכה - כל אלה ובעיות רבות אחרות, זכו לטיפול מרקע שפורסמו לציבור.
"סקופ" לא שרד כלכלית, ובמקביל לשקיעתו צמחו הרשתות החברתיות. אלו שינו את פני העיתונות כולה, ואת העיתונות המקומית הרגו ברכות. משכו אליהן את תקציבי הפרסום שהיו קו החמצן של העיתונות המקומית, והתחרו איתה על התוכן תוך שהן מציעות מהירות פרסום חסרת תקדים, ללא מתווכים - וגם ללא אחריות או בדיקה עיתונאיים.
במהרה, למדו גם הפוליטיקאים המקומיים על הפוטנציאל של הרשתות החברתיות. הפוטנציאל להעביר מסרים ישירות לציבור, בלי עיתונאים שישאלו שאלות ביקורתיות ויציפו מידע לא נעים, בסביבה נוחה של פוסטים משפחתיים וסרטונים מבדרים, תוך יכולת לשלוט בחשיפה באמצעות פוסטים ממומנים.
פרסומת חוצות למקומון "כל העיר". ירושלים, חורף 2013-2014 (צילום: איתמר ב"ז)
מקומונים רבים קרסו ונעלמו. אחרים נחלשו והפכו תלויים עוד יותר בתקציבי הפרסום העירוניים - ובמי שמחלקים אותם. גוויעתה של העיתונות המקומית גבתה מחיר כבד. רשות מקומית בנויה מראש עם מנגנונים בירוקרטים מוחלשים: חברי מועצה אינם מקבלים שכר, האופוזיציה המוניציפלית היא שממת מוות, כוחו של ראש הרשות הוא כמעט אבסולוטי והבחירות נערכות אחת לחמש שנים בלבד. העיתונות המקומית בימיה היפים נכנסה לוואקום הזה והיתה שומר סף אימתני שחשף שחיתויות ופעל לשיפור איכות החיים של התושבים.
היחלשתם והיעלמותם של המקומונים היתה נפילת המבצר האחרון במנגנון שהביא קצת אור שמש למערכת הפועלת במחשכים. וכאשר כוחות פועלים במחשכים, הם לא רק דואגים לחזק את החזק ולהעדיף את בעלי ההון - הם מחלישים גם את החלש, פוגעים באינטרס הציבורי הרחב, ומוסרים עוד ועוד משאבים ציבוריים לידיים פרטיות.
לא מדובר בתחושת בטן או הרהור נוסטלגי. מחקרים שבחנו את התופעה ברחבי העולם מצאו כי בערים שבהן העיתונות המקומית דעכה - השחיתות המקומית גאתה, שיעור המשתתפים בבחירות המקומיות צנח ולמועצות המקומיות נכנסו פוליטיקאים קיצונים, מפלגים וגזענים יותר.
פוליטיקאים מקומיים שאינם נתונים לביקורת עיתונאית הם פוליטיקאים פופוליסטיים יותר, כאלו שמעדיפים את האינטרס הצר והזמני על פני הצורך הרחב וארוך הטווח. הם מצליחים לבנות לעצמם תדמית חיובית באמצעות כספי ציבור ולשווק את עצמם - ואם קורה שבתי משפט מתערבים ומשיתים עליהם קנס - הוא משולם מהקופה הציבורית.
הרשות המקומית אחראית במידה רבה על איכות החיים שלנו, לא פחות מהממשלה ואולי אפילו יותר - אבל תשומת הלב התקשורתית המופנית אליה היא ביחס הפוך
בין לבין הם מתנהלים בדורסנות נגד מבקרים מהחברה האזרחית שמנסים להיכנס לנעליה של העיתונות המקומית, מגישים תביעות השתקה וממררים את חייהם באמצעות המנגנון העירוני האדיר העומד לרשותם. אפילו מבקרי העיריות הולכים ונחלשים ללא עיתונות שתחשוף את ממצאיהם ותגבה אותם כשמנסים להתנכל להם. מספיק לזכור שאולמרט הורשע בפלילים בשל פרשיות שאירעו בזמן שהיה ראש עיר, אך החקירות בעניינו נפתחו והפכו לכתבי אישום רק כשהיה ראש ממשלה שעיתונאים חוקרים בודקים את התנהלותו.
הרשות המקומית אחראית במידה רבה על איכות החיים שלנו, לא פחות מהממשלה ואולי אפילו יותר - אבל תשומת הלב התקשורתית המופנית אליה היא ביחס הפוך. ילדינו מתחנכים מגיל 3 ועד 18 במוסדות חינוך עירוניים ברובם. העירייה אחראית על התנועה בתוך העיר, מנתיבי התחבורה הציבורית ועד לתנועת הולכי הרגל. מוסדות העירייה אמונים על תכנון עיר המשפיע על חוויית החיים שלנו מיציאתנו מן הבית ועד החזרה אליו. העירייה מנהלת תקציבי ענק בתחומי הפנאי והתרבות. יש לה השפעה גדולה על בריאות בקהילה, כמו מיקומם של סניפי קופות חולים ובתי מרקחת. היא מגדירה אזורי תעסוקה ומפתחת אותם.
בקיצור, העירייה ופועלה מקיפים אותנו כמעט 360 מעלות, ולפוליטיקאים המקומיים יש השפעה יומיומית על חיינו. אבל התקשורת שאנחנו צורכים, בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט או בעיתון, כמעט ולא עוסקת בהם. כשמדובר במקומות יישוב שאינם נמנים על קומץ הערים הגדולות בישראל, אפשר גם למחוק את ה"כמעט". נכון, גם הסיקור של הפוליטיקה הארצית חולה ופגום, ומתמקד רוב הזמן בהתקוטטויות ופרובוקציות, אבל בכל הקשור בפוליטיקה מקומית - הוא פשוט לא קיים.
המיזם החדש של "שקוף", "העין השביעית" ו"המקום הכי חם בגיהנום" נותן לנו הזדמנות לשנות זאת. ודווקא באמצעות אחד מהכלים שזכה לעדנה בשל הרשתות החברתיות: מימון המונים. הכוח חוזר לידיים שלנו. אנחנו נממן באופן ישיר עיתונאי מקומי שיסקר את מה שקורה בעירייה שלנו. נכוון זרקור לפינה אפלה עם השפעה עצומה על חיינו ועתידנו - ובכך יחד נוכל לעצב אותם. לא פעם בחמש שנים. יום יום. כל היום.
יוסי סעידוב היה עיתונאי ב"כל העיר" וכיום הוא יזם חברתי ויו"ר המינהל הקהילתי בקטמונים - ירושלים