אהבת הקולנוע היא חלק בלתי נפרד ממני. מנערות אני בשיגעון הזה, שיגעון שהפך למקצוע. כשאני קמה בחמש בבוקר כדי לפתוח משאית, כשאני סוחבת 30 קילו סטנדים בחום של חודש יולי, כשאני מזדרזת לכוון פנסים לסצינה הבאה, המניע הראשי שלי היא אהבת הקולנוע, לשרת את היוצרים.

וכן, זאת הפרנסה שלי, אני אקום מוקדם בבוקר להאיר לכל מי שישלם לי. עם זאת כשאני מאירה יצירת אמנות ותוכן משמעותי, זאת הרגשה אחרת לגמרי. להיות שותפה ליצירה בעלת ערך זאת גאווה. לכן, כשאני כותבת כי ברצוני להציל את התאגיד, אין זה רק משום שחשוב לי להגן על מקור הפרנסה שלי. מדובר בהרבה יותר מכך.

אני חשה שזוהי זכות גדולה להיות שותפה באומנות הקולנוע והטלויזיה ואני גאה בכך שיש ביכולתי לתרום לקידומה בישראל, גם אם מדובר בסיוע טכני לאותם יוצרים המביאים לפני הקהל הישראלי תכנים מסקרנים ואיכותיים.

כולנו שמנו לב שבארבע השנים האחרונות היקף העבודה בתחום הטלוזיוני גדל משמעותית, וזאת הודות החובה למיקור חוץ בתאגיד השידור הציבורי. מרבית הפרויקטים והסדרות (כמו "קופה ראשית", "חזרות", "פמת״א" או "פגישה אישית") לא שודרו בערוצים המסחריים אלא בתאגיד. זהו אינו צירוף מקרים, זו בדיוק המהות של שידור ציבורי. השקעה בתכנים מקוריים ומעניינים, ללא שיקולים מסחריים של נתוני רייטינג וצפייה או גחמות של בעלי מניות ואינטרסנטים למיניהם.

מדובר בתוכן אמיתי ישראלי מהלב, והכל תחת קורת גג אחת. שלל תכנים בסוגות שונות - לגיל הרך, לנוער, סדות תיעודיות, פעולה, קומדיה ודרמה, והכי חשוב - בשפה ובתרבות המקומית שלנו, הישראלית. בלי היצירות הללו, החברה הישראלית תפלה יותר ואני מעיזה לומר - גם רדודה יותר.

אז בואו נשמור על התאגיד, לא בשביל שתהיה פרנסה עבורי ועבור הקולגות שלי, אלא בגלל הקסם שאנחנו, חברי איגוד הקולנוע והטלוויזיה, יוצרים, כשאנחנו מגיעים מוקדם בבוקר לסט להעמיד פנסים, להכין מצלמות, לעצב ארט, לאפר, להלביש, לנהל את הסט, להכין ניצבים, להקליט סאונד ולהיות שותפים בהוקוס פוקוס הזה שהוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. תרבות שממש עכשיו זועקת שנציל אותה.

הכותבת היא תאורנית וחברה באקט, איגוד עובדי הקולנוע והטלוויזיה