כנס "סביבה 2050", שהתקיים היום במלון הילטון תל אביב, מתיימר להיות "הכנס המוביל את השיח האקטואלי בנושאי סביבה" בישראל. הכנס, שמתקיים זו השנה ה-21 (אז נקרא "סביבה 2020"), הצליח גם השנה, כמו בעשור האחרון, לעורר ביקורת ציבורית בשל הערבוב בין גורמי הון ושלטון, חברות מזהות ואנשי המשרד להגנת הסביבה.
מארגניו מתפארים כי הוא "מכנס את כלל גורמי הממשל, התעשייה, הארגונים הירוקים והחברה האזרחית, המשפיעים על כלכלת ישראל ואיכות החיים בה", אבל יש המכנים אותו פשוט "כנס הגרינווש הגדול".
רשימת הטענות נגד יוזמי הכנס ומארגניו ארוכה מאוד. ראשית, מדובר בכנס במימון התעשייה, ובעיקר במימון החברות המזהמות במשק, לרבות בז"ן, כי"ל, נשר-רמלה וקצא"א, ולכן ברור מראש מהו הלך הרוח השולט בו כי הרי בעל המאה הוא בעל הדעה. רוב הדוברים בכנס באים מאותן חברות מממנות ומזהמות, בעוד שהציבור הרחב כמעט ולא יכול לומר את דברו ואף נדרש לשלם מחיר גבוה רק כדי להשתתף כצופה.
תמורת כספנו זוכים השר.ה או המנכ"ל.ית ושאר הפקידות הבכירה להופיע במושבים השונים יחד עם נציגי המפעלים שהם מפקחים עליהם ואפילו נמצאים מולם בהליכי אכיפה, ולנהל דו-שיח שמתעלם מכל אלה
טיעון נוסף נגד הכנס הוא שגם המשרד להגנת הסביבה משלם כדי להשתתף בו, מכספי משלם המיסים כמובן. תמורת כספנו זוכים השרה או השר והמנכ"ל או המנכ"לית ושאר הפקידות הבכירה, להופיע במושבים השונים יחד עם נציגי המפעלים שהם מפקחים עליהם ואפילו נמצאים מולם בהליכי אכיפה, ולנהל דו-שיח שמתעלם מכל אלה (לא ידוע מה נאמר בסמול טוק שבמינגלינג מחוץ לדיונים).
כדי להוביל שינוי אמיתי למען הסביבה, מוסיפים המקטרגים, צריך לשמוע גם את אנשי האקדמיה, הפעילים וחוכמת ההמונים, ולא לגדר את השיח הסביבתי על-ידי בעלי הון או בעלי שררה.
מול המבקרים, טוען מי שטוען כי כדי להוביל את השינוי הסביבתי הנדרש חייבים ממילא את התעשייה המזהמת ואת שיתוף הפעולה שלה עם הרגולטור. שני הצדדים חייבים לדבר זה עם זה, לא רק להיאבק זה בזה, וגם אם יש מקום לביקורת היא נאמרת ממילא חזור ואמור בבימות רבות. לכן מטרת הכנס, להיות "גורם מרכזי ואסטרטגי המעודד ומוביל תהליכים, מסייע בגיבוש מדיניות ומהווה את הבמה המרכזית לשיח הסביבתי בישראל", היא דווקא חשובה ומוצדקת.
עם השנים הרגולציה הוחמרה והפליטות השונות פחתו, אבל הרבה פחות מהנדרש, ונדמה כי דווקא הדיאלוג בין המדינה לתעשייה הוא זה שהוביל ליעדי הפחתה שהם המינימום ההכרחי ולשקט תעשייתי (תרתי משמע)
אלו טיעונים כבדי משקל ללא ספק, ושיח הוא חלק חשוב בכל תהליך, אך האם מישהו פעם בדק את האמיתות של ההצהרות הללו? האם לאורך השנים כנס "סביבה 2050" (או "סביבה 2020"), באמת הוביל שינוי? לצערי, לא ממש. שתי דוגמאות מייצגות: פעם אחר פעם דנו בכנס בנושא הפסולת, ואנחנו עדיין מטמינים 80% מהפסולת שלנו; דנו בו גם בדרכים להגיע לכלכלה דלת פחמן (ולא חלילה מאופסת פחמן), אבל אנחנו עדיין שקועים עמוק בייצור חשמל מדלקים מאובנים ומזהמים ולא קידמנו תחבורה ציבורית וחשמלית. יתרה מכך, אנחנו אפילו ממשיכים לחפש גז טבעי ולייצא עוד ועוד ממה שכבר מצאנו, ועוסקים גם בשינוע נפט מהאמירויות לאירופה דרך ישראל.
נכון, עם השנים הרגולציה הוחמרה והפליטות השונות פחתו, אבל הרבה פחות מהנדרש, ונדמה כי דווקא הדיאלוג בין המדינה לתעשייה הוא זה שהוביל ליעדי הפחתה שהם המינימום ההכרחי ולשקט תעשייתי (תרתי משמע), במקום לחזון העתידי שכולם חוזרים ומדברים עליו שוב ושוב, מ"סביבה 2020" ועד "סביבה 2050", שנה אחר שנה, והוא נשאר, תמיד, חזון עתידי.
לכן אני רוצה לכפור בעיקר ולשאול את השאלה המתבקשת: האם התעשייה המזהמת היא באמת זו שצריכה לקדם את הפתרון, או שמא היא בעצם הבעיה? נכון, אני יודע, כולנו צורכים חשמל ולכן צריכים תחנות כוח ואי אפשר ברגע אחד לעבור לאנרגיות מתחדשות; כולנו גם צורכים דלקים כדי לנוע, וייקח זמן עד שיהיו חלופות מספקות; וכולנו צריכים בתים ולכן צריך לייצר מלט, ואנחנו גם צרכים מזון ולכן יש לייצר דשנים וכולי וכולי.
אבל האם אלו שבמשך שנים הובילו אותנו להתמכר לצריכה מזהמת זו או אחרת, האם אלו שלא ראו את הנולד ואת המשבר הגדול המתרגש עלינו אלא רק את שורת הרווח, מי שידעו ושתקו או אפילו פעלו באופן מכוון נגד חלופות סביבתיות יותר - האם אלו מי שיכולים באמת להוביל את השינוי? האם תעשייה שממשיכה לזהם ואף לחרוג מדרישות החוק יכולה לחזור ולהצהיר שהיא ירוקה? והאם יש תועלת בדיאלוג הזה, עם משרד ממשלתי שכשל בהתוויית מדיניות ורגולציה, כמו גם בפיקוח ובאכיפה?
כנס "סביבה 2050" הוא למעשה עוד דוגמה חיה לפוליטיקה של הזיהום בישראל, במסגרתה הצדדים השונים מדברים בדו-שיח של חרשים, מעל לראשו של הציבור ומאחורי גבו, במקום לפעול בשטח לטובת הציבור והסביבה. אפשר אולי לסכם כי הכשל המובנה בכנס טמון כבר בשמו, כי הכי קל לדבר על שנת 2050 - במקום לקחת אחריות על מה שקורה כאן ועכשיו.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)