דיק מוריס ישב זורח באולפן של פוקס-ניוז בין צמד המגישים שון האניטי ואלן קולמס, מוכן לענות על כל שאלה בסאונדבייט מדויק, מושחז, מלא הומור. באותו יום, שבועיים לפני הבחירות בפנסילבניה, נרשמו "התפתחויות גדולות" בקמפיין של הילרי קלינטון, כפי שהמנחה טרח לציין: יועץ בכיר בקמפיין הוחלף באחר על רקע מעורבותו בעסקת הסחר עם קולומביה. עבור מוריס, כמעט כמו תמיד, המשפט הציבורי הסתיים. גזר הדין: מוות. "מה הסיכוי של קלינטון לעשות קאמבק?", שאל האניטי. "אפס", ענה מוריס בחיוך דק. "אפס? אפס?", תמה האניטי, מופתע אפילו הוא מהנחרצות. "ביקשת תשובה קצרה, נכון? אפס", חידד מוריס והוסיף בגאווה: "כבר אמרתי את זה לפני חודשיים".

הרבה דברים אמר מוריס לפני חודשיים. וגם לפני חודש וגם לפני שבוע. את מספר השטויות ששידר הפרשן הבכיר של פוקס-ניוז אפשר היה לאגד לספר. אבל לא צריך ללכת רחוק. באותו ראיון מה-7 באפריל, עדיין שבועיים ארוכים לפני הפריימריז בפנסילבניה, החליט שמספיק עם המשחקים; הגיע הזמן לסגור את הבסטה. "אין סיכוי שהילרי יכולה לנצח כאן", הטעים הפרשן. "מה שקורה כרגע זה שלאובאמה יש פי שלושה כסף מאשר יש לה, והוא מכה עם פרסומות ומצמצם את הפער. אני מתערב איתך שהוא ינצח בפנסילבניה, ינצח באינדיאנה, וייקח את צפון קרוליינה בצרור גדול".

האניטי היה נרגש לשמע הסקופ כאילו מלאך ירד משמים והשמיע תחזית על גשמים בתקופת בצורת: "וואו. אז אתה מנבא שהוא ינצח בפנסילבניה?". מוריס אישר: "כן, אני חושב שכן". למחרת, כדי להבטיח שלא מדובר בפליטת פה או בלבול שנובע מאופיה השוחק של הופעה חיה, חזר מוריס על הערכתו המדעית שאובאמה יצליח לנצח בדוחק את יריבתו בפנסילבניה, ובכך ישים קץ למירוץ שמתמשך, לדעתו ולדעת רבים מעמיתיו, הרבה יותר מדי זמן.

הפריימריז בפנסילבניה הסתיימו שבועיים אחר-כך בניצחון גדול של קלינטון, 55:45, וסימנו עוד "קאמבק" חסר סיכוי בשורה של קאמבקים וחומות בלתי עבירות שמוריס, ופרשנים אחרים, בנו והרסו במחי יד בחודשים האחרונים. באינדיאנה ובצפון קרוליינה, בשעת כתיבת שורות אלה, טרם הלכו לקלפי. האם מוריס התנצל או חזר בו? מה פתאום. ביום שאחרי פנסילבניה הסביר את נצחונה של קלינטון בעובדה שהבוחרים שם "מבוגרים" ולכן "רגילים אליה". הסבר עמוק.

כמובן, טעויות של פרשנים בטלוויזיה, בעיקר בעידן של חדשות מסביב לשעון, אינן דבר נדיר במיוחד, לא באמריקה ולא בישראל. ואפשר כמובן לטעון שמוריס ביסס את הערכתו על הצמצום בפער בין שני המועמדים על תוצאות הסקרים. אבל אם מוריס היה מעט יותר מדויק (ופחות ארוגנטי), הוא היה טורח לבדוק מה משמעות צמצום הפער ומדוע כדאי לסייג, ולו במעט, את ההערכות הפסקניות. אחרי הכל, אותו מוריס ניבא ב-28 בפברואר, על סמך "סקרים" שהצביעו על "צמצום הפער", שקלינטון תפסיד את אוהיו וטקסס – וכולנו יודעים מה קרה שישה ימים אחר-כך (היא ניצחה באוהיו בפער של 10%, ובטקסס בפער של כ-4%). לגבי טקסס הוא אפילו ניסה לבסס את התלהבותו בהרהורים מתימטיים: "אני חושב שבטקסס לבדה אובאמה יכול לפתוח פער של 50–60 נציגים על פניה" (כאמור, קלינטון ניצחה בטקסס בקרב על קולות המצביעים. היא אמנם הפסידה בקרב על מספר הנציגים הנשלחים לוועידה ממדינה זו, אבל בפער זניח של חמישה בלבד).

מבט סלקטיבי

אם מוריס היה מנסה לבחון את המספרים בעין לא-משוחדת, הוא היה מגלה עוד כמה דברים מעניינים: במהלך כל מערכת הבחירות המתמשכת של המפלגה הדמוקרטית נוטים הסקרים להראות צמצום של פערים לפני יום הבחירות ו"שיבה הביתה" של הבוחרים ביום הבחירות עצמו. זה קרה לפני ההצבעות בניו-המפשיר, קליפורניה, מסצ'וסטס, ניו-ג'רזי, אוהיו, טקסס ופנסילבניה. עיתונאי טוב, והגון, היה מסתמך על דפוס ההצבעה הזה. מצד שני, אם מוריס היה פרשן הגון, הוא לא היה בוחר באופן סלקטיבי באילו סקרים להיאחז כדי לאשש את התיזה שלו. בחינה של כל הסקרים שהיו על השולחן ביום שבו דיווח על "סוף השושלת הקלינטונית" מלמדת שמוריס התייחס רק לסקרים הנוחים לו, אלה שהעידו על צמצום הפער, והתעלם מסקרים שהפריעו לתיזה; למשל, סקר של יו.אס.איי סורביי – הסוקר היחיד שחזה במדויק את נצחונותיה של קלינטון בקליפורניה, ניו-ג'רזי ואוהיו – שהעיד שהפער לטובת קלינטון דווקא גדל מעט. אבל מי סופר.

מוריס, צריך לציין, אינו עיתונאי במובן המסורתי של המלה. בשנים 92'–96' שימש יועץ אסטרטגי לנשיא ביל קלינטון, עובדה שפוקס-ניוז טורחת לציין כמעט בכל פעם שהוא מופיע. בין מוריס להילרי קלינטון שררו יחסים קשים כשהיה בבית הלבן, וכשעזב את תפקידו הפך להיות "שונא-קלינטון מומר, בעיקר לנוכח העובדה שאולץ על-ידי הילרי וביל להתפטר ב-96', עם הפרסום בעיתונות הטבלואידית על רומן שהיה לו עם זונה", כפי שמציין העיתונאי קארל ברנשטיין בביוגרפיה שכתב על הילרי קלינטון, "אשה בשליטה". את העובדה הזאת פוקס-ניוז דווקא אינם מציינים, והרושם שהצופה ההדיוט מקבל הוא שממרום קרבתו לקלינטונים (אחרי הכל, הוא היה "יועץ בכיר לנשיא"), מנבא לה מוריס תבוסה איומה, כשלמעשה הוא סוגר איתה חשבון.

בפוקס-ניוז קלטו את הפוטנציאל האדיר בהפיכתו של מוריס לפרשן פוליטי בכיר במערכת הבחירות, אבל שכחו להזכיר לו שפרשן בלתי תלוי צריך לנסות לעגן את עמדותיו בעובדות ולא לסתור את עצמו כל שני וחמישי. ודאי שהכלל הזה תקף שבעתיים ברשת טלוויזיה שמתהדרת בתואר "מאוזנת והוגנת" וטוענת שהיא מעסיקה את "צוות העיתונאים הפוליטיים הטוב ביותר אי-פעם". לא פחות.

היסטריה ופזיזות

מוריס הוא סימפטום בלבד ופוקס-ניוז, שמתויגת כצינור של הימין האמריקאי וכרשת הרוחשת שנאה ותיקה לקלינטונים (ולאחרונה גם לאובאמה), אינה לבדה בסיפור הזה; למעשה היא אפילו לא במקום הגרוע ביותר. במהלך מערכת הבחירות הפנימיות של המפלגה הדמוקרטית ניכרו בתקשורת האמריקאית, ובמיוחד ברשתות החדשות של הכבלים (שביססו את מעמדן כגורמי תקשורת מכריעים בעידן האינטרנט בשל ההכרח להגיב על אירועים באופן מיידי), כמה מהמאפיינים שמיוחסים לתקשורת הישראלית. ביניהם: נטייה להיסטריה והכרזות פזיזות, התמכרות לספינים של קמפיינים, נהייה אחרי הקנקן בלי לבחון את תוכנו, ובעיקר פספוס מביך של מגמות בדעת הקהל.

במערכת בחירות היסטורית, שבה לראשונה נאבקים ראש בראש אשה וגבר אפרו-אמריקאי על המשרה הרמה ביותר ברחבי הגלובוס, מתבלטת התקשורת האמריקאית בעיקר ברדידות ובחוסר סקרנות מביכים.

כמעט בכל שלב בקמפיין "הופתעה" התקשורת האמריקאית מההתפתחויות. וכשעיתונאים מופתעים, מסתבר, הם הופכים תוקפנים. במשך חודשים ניפנפה העיתונות בסקרים המעידים שקלינטון תיקח את הניצחון בהליכה ושאחרי ה-5 בפברואר, "יום שלישי הגדול", שבו כמחצית מהמדינות מצביעות, אפשר יהיה ללכת הביתה.

כמובן, הספין הזה נולד בקמפיין של קלינטון עצמה, שכשלה להבחין באובאמה שאורב לה בפינה ופימפמה את המסר שהיא ה"מועמדת הבלתי נמנעת". אם התקשורת היתה בוחנת את ההתרחשויות לעומק, היא היתה מגלה שאובאמה מקים רשת חסרת תקדים של פעילות התנדבותית, מפגין יכולת ארגונית גבוהה במדינות קטנות שאין נוטים לשים אליהן לב, עושה שימוש מושכל באינטרנט לצורך איסוף כספים ובונה לאט אבל בשקדנות תדמית של סופרסטאר. יותר מכך: אם היתה התקשורת האמריקאית טורחת לנתח את הופעותיה הפומביות של קלינטון, היא היתה מבחינה בארוגנטיות ובחוסר יכולתה (או נכונותה) לשבות את לב הקהל. קלינטון הניחה שתזכה על בסיס הפופולריות של שם משפחתה, העוצמה של השושלת שאליה היא משתייכת והניסיון העשיר שהיא מביאה לתפקיד – והתקשורת קנתה את הסחורה בלי לבדוק.

איפה טעינו

גם הסוקרים התקשו לקרוא את יכולתו של המועמד הטרי משיקגו להפיח התלהבות חדשה בבוחרים צעירים שמעולם לא התעניינו בפוליטיקה. ביום שלפני הבחירות המקדימות באייווה התפרסמו סקרים שהעידו על קרב צמוד, שוויון למעשה, בין שני המועמדים, והממוצע של "סקר הסקרים" עמד על פער של 1.6% בלבד לטובת אובאמה. פער הנמצא בתוך טעות הדגימה. סקר של סי.אן.אן, למשל, ניבא שקלינטון תזכה בדוחק. סקר אחר, של אמריקן ריסרץ' גרופ, המשיך להאמין שקלינטון תגלוש על גלי האהדה לניצחון בפער של 9%.

כשאובאמה ניצב על הבמה ונשא נאום ניצחון נלהב אחרי שהביס את קלינטון 38:30, תפסו העיתונאים את הראש ושאלו את עצמם "איפה היינו". בו ברגע הם ביצעו פניית פרסה והחלו להשמיע ניגונים אחרים, בקצב אחיד עם חלילו של אובאמה. מקהלת ה"הילרי גמורה" היתה כמעט נטולת גוונים ובדרך-כלל אכזרית מאוד. כמה פרשנים ניסו לסייג ש"הקלינטונים יילחמו עד הסוף" כאילו היו קמיקזים בקרב אבוד מראש, ולא אחרי הפסד במדינה אחת, קטנה יחסית, מבין חמישים. בשלב הזה נטלה את המושכות רשת MSNBC, שפרשניה התחרו על הזכות לכסות בסדין את המועמדת הגוועת. "זה 1992 שוב", ציין ג'ו סקרבורו, מגיש תוכנית הבוקר של הרשת, כשהוא מכוון לבחירות המקדימות בניו-המפשיר שהצילו את הקמפיין של ביל קלינטון אחרי תבוסה באייווה, "אלא שהפעם קלינטון לא מנצח. קלינטון מפסידה כי יש קריאה לשינוי".

"מהר, הערכות שלכם לגבי פער הזכייה של אובאמה מחר, היות שכולכם חושבים שהוא הולך לנצח. בכמה?", שאל המגיש דן אברמס אחרי דיון מקיף בסוגיית "קלינטון גמורה". "עשר", ענה פאט ביוקנן, הפרשן הפוליטי של הרשת. "תשע", ענה רוי סקוף, העורך המייסד של ה"הפינגטון פוסט". "או.קיי", השיב אברמס. "אני אתן לו שבע בלבד, כי אני חושב שזה לא יהיה כל-כך גבוה כמו ששאנשים חושבים".

"מה עם ניו-יורק?", ניסה כריס מתיוס, מגיש "הארדבול", תוכנית קשקשת אחרת, לחלץ מלה אחת של חסד מהפרשן הפוליטי של הרשת, מייק ברניקל. אבל ברניקל מאמין בהמתות חסד: "אני חושב שהעסק הזה הוא כל-כך גמור. אם יש לה 100 מיליון דולר, שתבזבז 95 מיליון על ניו-יורק, כי היא תפסיד אפילו שם".

קלינטון זכתה בניו-המפשיר (וכמובן גם בניו-יורק), והכתבים פצחו בחשבון נפש, אבל רק לרגע קט. "לעולם לא אזלזל עוד בקלינטונים", הכריז כריס מתיוס, הסופרסטאר של הרשת. "העיתונות טעתה בגדול", הודה ביוקנן. "יש לנו הרבה הסברים לספק לציבור", הסכים טום ברקואו.

מחסלים את "הגברת השמנה"

כמה זמן החזיק חשבון הנפש? האם בעקבות הניצחון הלא-צפוי בניו-המפשיר הפכו כתבי הטלוויזיה זהירים יותר, הפרשנים למאוזנים יותר, ההערכות לשקולות יותר? לא בהכרח. למעשה, ככל שקלינטון התעקשה יותר להישאר, בחוצפתה, במירוץ, כך הפכו כמה מהכתבים לבלתי הוגנים, סרקסטיים, ולפעמים אפילו אלימים יותר.

"זה לא נראה כאילו ביל והילרי מסרסרים את צ'לסי להופיע עבורם?", שאל דייוויד שוסטר, הפרשן הפוליטי של MSNBC, אחרי שבתם של הקלינטונים העזה להופיע בפני סטודנטים ולדבר בשבחי אמה. תחילה סירב שוסטר להתנצל, ואף הגן על צדקת טיעוניו בתכתובת אימיילים תמוהה עם ראש המטה של קלינטון. רק אחרי שקמה מהומה ומנהל MSNBC הודיע שיפטר אותו אם לא יתנצל (קלינטון הכריזה כי ללא התנצלות תיעדר מהעימות עם אובאמה שהרשת אירחה, צעד שהיה גורם הפסד כלכלי ותדמיתי כבד לרשת החדשות, שמפסידה באופן קבוע בקרב על הרייטינג) – התנצל שוסטר, הושעה לפרק זמן מעבודתו, ואחר-כך חזר לשדר. גם מתיוס מצדו חזר "לזלזל" בחדווה.

סי.אן.אן לא נשארה הרחק מאחור. אף שכמה מפרשניה, רובם מתוחכמים יותר ממוריס או מהוקצעים יותר משוסטר, השתדלו לסייג את הערכותיהם, הרי שאחרים כבר חיממו מאחורי הקלעים את "הגברת השמנה", זו שאמורה לסיים את האופרה. "זה מרגיש כאילו היא עומדת לשיר", הכריז המגיש גלן בק, בפתח משדר שכותרתו היתה "הקמפיין של הילרי קלינטון – הסוף?". "הענין הוא", הסביר בק לצופים בפתיח סתום, "שאמריקה מאמצת את האופטימיות והכנות של אובאמה. הוא נראה כמו הבחור שאומר, 'תראה, גבר, ככה הדברים נראים, אם תרצה או לא'. ואני הייתי אומר לה, זה נגמר. זה נגמר". "אכן, הגברת השמנה כבר שרה, אני מצטערת לומר את זה", אמרה, בצער כמובן, ביי ביוקנן, פרשנית אורחת בסי.אן.אן, למגיש אנדרסון קופר.

דימוי הגברת השמנה שימש גם את ג'ק קאפרטי, שציין, לא בלי שביעות רצון: "האם אני שומע את הגברת השמנה מתחממת מאחורי הקלעים?". קאפרטי מגיש פינה קבועה ביומן הצהריים של הרשת, ובה הוא מבקש מהקהל בבית לשלוח אימיילים עם תגובות ל"שאלת היום". לשאלה נלווה מאמר מערכת פרי עטו, בדרך-כלל ארסי מאוד כלפי קלינטון, אוהד כלפי אובאמה, או שניהם גם יחד. בין לבין הוא בוחר לפעמים לתקוף את מועמד הרפובליקאים ג'ון מקיין. במרץ האחרון התייצב קאפרטי כמעט מדי יום מוכן עם את חפירה כדי לכסות את הקבר. לקלינטון, טען, יש מה שנראה כמו "קומפלקס אישיות מפוצלת". או במקרה אחר: "האם הגיע הזמן שתודה בתבוסה ותעזוב את המירוץ?".

גם קאפרטי אינו בוחל בדגימה סלקטיבית של סקרים. לפני הפריימריז בפנסילבניה, כשנראה היה שקלינטון עומדת לנצח, בחר הפובליציסט לצייר תמונה שחורה של העתיד הרחוק יותר. קלינטון, טען, מפגרת אחרי אובאמה בסקרים באינדיאנה. הוא הסתמך על סקר של "לוס-אנג'לס טיימס" מאותו היום, שהצביע על פער קטן יחסית, 5%, לטובת אובאמה. הוא "שכח" לציין שיום קודם הופיע סקר אחר, שהראה שקלינטון דווקא מובילה בגדול באינדיאנה, ב-16%. הסוקר: יו.אס.איי סורביי. הסיבה לפער העצום: לפי הלוס-אנג'לס טיימס, חמישית מהבוחרים "טרם החליטו" למי יצביעו. סוקרי יו.אס.איי סורביי הצליחו לפצח את התעלומה למי נוטים להצביע הלא-מחליטים. ואגב, הממוצע של כל הסקרים באותו יום אכן הראה פער של 5%. לטובת קלינטון. ביום שלאחר הבחירות בפנסילבניה התלונן קאפרטי שהעיתונאים עושים מהניצחון של קלינטון "יותר מדי עניין".

כמובן, קאפרטי וחבריו לפטפטת אינם מכריעים את תוצאות הבחירות, ומגוחך יהיה לטעון ששאלה לא הוגנת, או אפילו ציטוט סלקטיבי של סקרים, מכריעים בחירות. למעשה אפשר אפילו להעלות טיעון הפוך: ההתקפות הפרועות על קלינטון במהלך חודש פברואר היו כה בלתי סבירות, עד שנוצר גל של אהדה או רחמים כלפיה שהחזיר מצביעים רבים, ובעיקר מצביעות, הביתה. גם קשה לטעון שבלתי לגיטימי מצד פרשן חדשות לגלות אמפתיה למועמד חדש בזירה, במיוחד לנוכח כמה מהטקטיקות השנויות במחלוקת שהקלינטונים מפעילים (מניפולציות, חצאי אמיתות, דילים מאחורי דלתות סגורות והתקפות על יריבים פוליטיים, במיוחד כאשר הם במגננה).

מה שפחות לגיטימי הוא השירות העלוב שמגישים הפרשנים לציבור. הציבור הרי אינו טורח לבדוק את כל הסקרים בנקודת זמן אחת, והוא זכאי לקבל דיווח מהימן. אוהדיה של קלינטון, שלמרבה ההפתעה לא זנחו את הגברת השמנה גם אחרי הספדים רבים, זכאים לדעת שגם אובאמה עושה, שומו שמים, מניפולציות; שגם הקמפיין שלו מפיץ שקרים מפעם לפעם; ושקלינטון, אחרי הכל, אינה כישלון מוחלט. הטון, הדחיפות והתכיפות של הקריאות ללכת הביתה ולהפסיק "להרוס את המפלגה", כשהמירוץ עדיין צמוד למדי, מעוררים סימני שאלה לגבי אמינותם של העיתונאים והמצפן המוסרי שמדריך אותם.

נסחפים אחרי הדימוי שיצרו

אפשר לטעון שנחרצות ורשעות מעניינות יותר את הציבור ומביאות יותר רייטינג, אבל אין לכך כל סימוכין בשטח. ההתקפות הפרועות של רשת MSNBC על קלינטון לא הביאו יותר קהל לרשת, המדשדשת הרחק מאחורי סי.אן.אן ופוקס-ניוז. לעומת זאת, כאשר עיתונאי מצליח לאתר מגמות בשטח על-ידי חיבור עובדות נכונות, הוא לא רק נראה הוגן או מהימן יותר, הוא גם יכול להתגאות בעבודתו בדיעבד ואולי אפילו לגייס עוד צופים. ג'ון קינג, הכתב הפוליטי הבכיר של סי.אן.אן, שבעזרת מפת האלקטורט הממוחשבת שלו הצליח להמחיש להדיוטות איך עובדת שיטת הבחירות, הפך בזכותה לסוג של כוכב תקשורת ואפילו זכה לכתבת פרופיל ב"ניו-יורק טיימס".

קנדי קרואולי, הכתבת הפוליטית הוותיקה של סי.אן.אן, היא דוגמה אחרת ליתרון של עיתונות שטח על פני קשקשת אולפן. בשלהי פברואר, בעוד הפרשנים מספידים את קלינטון, חיברה קרואולי כמה עובדות מהשטח – בין השאר עלייה בגיוס תרומות, שאט נפש של בוחרים (ובעיקר בוחרות) מיחסה העוין והשוביניסטי לעתים של התקשורת למועמדת, וחידוד המסרים והמגע עם הקהל – והגיעה למסקנה שקלינטון מתחילה לחזור לחיים בקרב הבוחרים באוהיו. בכתבה מאלפת, חמישה ימים לפני יום הבחירות, הצליחה קרואולי להסביר מה סוד כוחה האמיתי של קלינטון, זה שגורם לה להיות הנחום-תקום של מערכת הבחירות. "יש כאן תחושה דומה לזו שהיתה בניו-המפשיר, כשהסקרים הראו שאובאמה דורס אותה, ואז היה רגע שבו אנשים הסתכלו עליה, במיוחד נשים בגיל הביניים ומעלה, ואמרו 'רגע אחד', וחזרו לבחור בה [...] כשהיא למטה הם נוטים להילחם בשבילה".

קל להבין מדוע העיתונות, בעיקר בטלוויזיה, התרגשה מהופעתו של אובאמה בזירה הלאומית. הוא מצטלם טוב, נאומיו חדים ומלאי הומור, חיוכו עשיר וחם, פניו חלקות וגזרתו חטובה. גישתו כאילו נטולת מאמץ – אפילו הדרך שבה הוא עולה על הבמה, בדילוגים קלים על המדרגות, משדרת רוח נעורים. וכמובן, הקהלים הגדולים שהוא מושך: 15 אלף איש, רובם צעירים עם מכשירים אלקטרוניים חדישים, שבדרך-כלל אינם מגלים עניין במשחק הפוליטי, תינוקות שלומדים לבטא את שמו, בחורות בלבוש צנוע שמכונות "אובאמה גירלז". בלבות העיתונאים, שמסקרים במשך עשרים שנה את הקרבות בין הקלינטונים לבושים, מאבקי הכוח בבית הלבן, הספינים המלוכלכים וההתקפות חסרות השחר על המועמדים, נעורה תקווה, נאיבית משהו, שאפשר להמשיך במשחק הפוליטי בלי לשחק משחקים. יש, כמובן, גם את סיפור חייו מלא התהפוכות של אובאמה, שמייצג חלום אמריקאי קלאסי וסיכוי לגשר על פני מחסומים גזעיים. שדרנים רבים נסחפו אחרי כל המרכיבים אלה, לפעמים הרבה יותר מדי.

"אני חייב להגיד, הרגשתי סוג של ריגוש עובר במעלה רגלי", התוודה כריס מתיוס, השדרן הבכיר של MSNBC, אחרי אחד מנאומיו של אובאמה. "זה לא קורה לי הרבה [...] הוא מדבר על אמריקה באופן שאין לו שום קשר לפוליטיקה. זה קשור לאופן שבו אנחנו רואים את המדינה שלנו. וזאת הערכה אובייקטיבית", הדגיש העיתונאי.

עוצמים עין מול חולשות אובאמה

אובאמה פימפם חזק את המסר בדבר שינוי, בין השאר על-ידי ההכרזה שהוא המועמד הראשון שאינו לוקח כסף מלוביסטים וגורמים אינטרסנטיים. העיתונות קנתה את הסחורה ושיווקה אותה ללא הרף במשך חודשים, בלי לבדוק אם היא מדויקת. רק בשבועות האחרונים, כשאובאמה ירד מעט מגדולתו בעקבות שורה של הפסדים ופרשיות שבהן היה מעורב, הרגישו עיתונאים נוח לבחון מחדש את מחסן התרומות של המועמד, ששבר כל שיא ביכולת גיוס כספים.

רק אז התברר שאובאמה אמנם לא לוקח כספים מלוביסטים, אבל לוקח גם לוקח מחברות נפט - לפחות 263 אלף דולר הגיעו ממקור זה. גם אחרי שקלינטון חשפה את השקר, המשיך אובאמה להתחייב בפרסומות בטלוויזיה כי הוא "אינו לוקח כסף מחברות הנפט". מרבית העיתונות ויתרה לו. יומיים אחרי ההצבעה בפנסילבניה הופיעה ידיעה בנושא ב"לוס-אנג'לס טיימס" בעמ' 18, חבויה ליד פרסומת לחומרי בנייה. בטלוויזיה לא היתה כמעט התייחסות עניינית לסוגיה. התנהגות דומה בענייני כספים הפגין אובאמה כשהתחייב בתחילת הקמפיין לתמוך במימון פדרלי לקמפיינים כדי לעצור את תופעת המסחור בפוליטיקה, אבל חזר בו כשגילה מה עצום כוחו בגיוס כספים מהציבור. גם הפעם ויתרו לו רוב העיתונים ולא באו עימו חשבון.

הדפוס הזה, שבו עיתונאים מתעקשים שלא לבקר במחוזות לא נעימים של המועמד הטרי, מפחד שמעטה השלמות שלו ייפגם, חזר בשורה ארוכה של פרשיות, שרובן לא היו נחשפות לפני מערכת הבחירות הכללית אלמלא התמשכו הפריימריז זמן כה רב. כשקלינטון טענה כבר בינואר שלאובאמה היו קשרים עם טוני רזקו, נדל"ניסט מפוקפק משיקגו העומד למשפט על שורה של מעשי נוכלות, שוחד וסחיטה (אובאמה הכחיש בחצי פה את ההאשמות של קלינטון בשידור חי), נעשתה בדיקה שטחית מאוד בעיתונות, שהעלתה כי רזקו תרם כספים למערכות הבחירות המוקדמות של אובאמה. חלפו כמעט חודשיים עד שפרשת רזקו נפתחה לדיון משמעותי יותר בתקשורת, בעקבות הדיונים בעניינו של רזקו בבית-המשפט, שהובילו לסדרת תחקירים של העיתונות בשיקגו. רק אז נאלץ אובאמה להודות שקשריו עם הנאשם היו עמוקים יותר ממה שהודה בתחילה וכינה אותם "טעות בשיקול דעת". בית-המשפט עשה נאמנה את עבודתה של העיתונות, אבל מה אם המשפט היה נפתח רק בדצמבר השנה?

קשריו של אובאמה עם חברי "מחתרת מזג-האוויר", ויליאם איירס וברנדין דורס, שהואשמו בשורה של מעשי טרור בשנות השישים (כולל הטמנות פצצות בפנטגון ובבנייני התאומים) היא דוגמה מאלפת אחרת לסטנדרט הכפול של התקשורת. בפוקס-ניוז מנסים לטפח את הסיפור במשך שבועות, אבל אף עיתונאי לא טרח להרים אותו ולבדוק את נכונותו, אולי כיוון שהעריכו שמדובר בחלק ממכונת ההתקפה של הרפובליקאים. לבסוף נשאל אובאמה בעימות בין המועמדים ב-16 באפריל, על-ידי ג'ורג' סטפנופוליס מאיי.בי.סי, על קשריו עם הטרוריסט איירס, והגיב בביטול: "איש שגר אצלי בשכונה".

בדיקה חוזרת העלתה שאיירס היה הרבה יותר קרוב מאשר סתם "שכן": הוא ישב עם אובאמה באותה מועצה ציבורית במשך שנים, תרם כסף לקמפיין שלו (אובאמה לא דחה את הצ'ק), ואפילו נשא לצדו נאומים באירועים משותפים. אובאמה גם מעולם לא טרח להסתייג ממנו בפומבי. האם פליפ-פלופ כזה היה עובר בשלום אצל הקלינטונים? סביר להניח שלא. אופייני שהעיתונות התמקדה בתקיפת השליח, כלומר מגישי העימות באיי.בי.סי, שספגו קיתונות של ביקורת על השאלות התוקפניות שהמטירו על המועמד המסכן. "אמת מידה חדשה של השפלה", קרא לעימות הנדריק הרצברג מה"ניו-יורקר"; "נבזי, מוטה נגד אובאמה", חיווה דעתו טום שיילס מה"וושינגטון פוסט"; "ביזיון לדמוקרטיה", כינה את השאלות ויל באנץ' מ"פילדלפיה דיילי ניוז".

העובדות לא מפריעות לתיזה

סוגיית "שיקול הדעת" של המועמד הטרי אמורה היתה להיות נושא מרכזי בשיח הבחירות לאחר שצצו הקליפים שבהם נראה הכומר ג'רמייה רייט, חברו הוותיק של המועמד, כשהוא משמיע הערות עם אופי אנטישמי וגזעני מעל במת הכנסייה של אובאמה בשיקגו.

הקליפים הסבו למועמד נזק רב, והתקשורת ניגנה אותם הלוך ושוב. עם זאת, לאחר שאובאמה נשא נאום מזהיר נוסף, על הפערים הגזעיים והצורך לגשר בין הלבבות והמגזרים השונים, חזרה המדיה להריע לו. השאלות החשובות בקושי נשאלו: מדוע אובאמה המשיך בקשריו הקרובים עם רייט כל השנים הללו אם ידע שאלו עמדותיו? מדוע נתן לו לקיים את טקס נישואיו ולהטביל את שני ילדיו? והאם הדפוס שלפיו גורמים קיצוניים, לעתים גזעניים, לעתים בשולי החברה, חוברים בקשרים חברתיים לאובאמה, אינו מכתים את תדמיתו כפוליטיקאי שמסוגל לגשר בין ציבורים ופוגע בסיכויי היבחרותו בנובמבר? האם באמת מפתיע שאחרי שנחשפים סיפורים כאלה הוא מתקשה לתקשר עם ציבורים שלמים באזורי ספר באוהיו ובפנסילבניה, אף שהתקשורת מצלמת אותו אוכל ואפלים בדיינרים ומשליך כדורי באולינג על המסלול כאחד האדם?

אפשר לטעון שקשה לצפות מעיתונות בימינו לבחון לעומק מגמות חברתיות רחבות, והיא נאלצת, בגלל אילוצי זמן, להיצמד למופעים נקודתיים כמו נאומים, מפגשים עם קהל באולמות באולינג, פליטות פה או עימותים, בתקווה שבהמשך תיווצר תמונה שלמה יותר. אופי הסיקור הזה יכול להסביר מדוע התקשו העיתונאים, ובמידה רבה עדיין מתקשים, להבין מה הבעיה שיש ללבנים בעלי הכנסה נמוכה, לבעלי השכלה נמוכה, לקתולים או לנשים מבוגרות - עם אובאמה. מבחינתם של עיתונאים רבים, אם אובאמה שבה את לבם, הוא יצליח לשבות בסופו של תהליך גם את לבו של פועל המנסרה בפנסילבניה.

תשובה לטיעון הזה היא שכאשר העיתונאים רצו לבדוק השפעה על קהלים, כשזה התאים לתפיסתם שאובאמה נוסק לגבהים וקלינטון מתרסקת על הקרשים, הם עשו זאת במהירות שיא. למעשה, המגמה החברתית היחידה שזוהתה בזמן אמת במערכת הבחירות הזאת היא הקרע בין הקלינטונים, במיוחד ביל קלינטון, לקהילה האפרו-אמריקאית, שפעם ראתה בו ידיד אמת. העיתונות זיהתה שקלינטון מפסידה את הבוחרים השחורים עוד לפני הבחירות בדרום קרוליינה, וייחסה את ההפסד, בין השאר, להערותיו של בעלה, ובצדק. אובאמה כבש את הרוב המוחלט של קולות השחורים, ובעזרתם את רוב מדינות הדרום.

הניכור של אובאמה מלבנים רבים, או לטינים, בעיקר מבני המעמד הנמוך, שבגללו הפסיד במדינות מפתח כמו אוהיו, פנסילבניה, טקסס וקליפורניה, מתחיל להיחשף רק עכשיו, אבל עיתונאים רבים, ביהירותם, מעדיפים לטמון ראשיהם בחול. מדי פעם, כשמשהו חדש צץ, הם ממשיכים להיות "מופתעים". הפתעה גדולה, למשל, היתה כשאובאמה הפסיד את קולות הלטינים בקליפורניה, אף שתמך במתן רשיונות נהיגה למהגרים לא-חוקיים.

גם הסוקרים, שתפקידם לזהות מגמות חברתיות ולתרגם אותן למספרים, ובכך לשמש משענת מדעית לעיתונאים, אינם מצליחים לספק מידע מהימן על אוכלוסיות שלמות. הם העריכו שאובאמה מצמצם את הפער בקרב הלטינים בקליפורניה (הוא הפסיד אותם ביחס של 2:1), שהוא סוגר את הפער בקרב לטינים בטקסס (הוא הפסיד שני שלישים מהם), ושהוא סוגר את הפער בקרב לבנים עם הכנסה נמוכה באוהיו (בפועל, יריבתו זכתה ב-70% מהם) ובקרב גברים לבנים בפנסילבניה, שבהם השקיע חלק ניכר מהקמפיין שלו (בפועל, היא לקחה 55% מהם). "אין חשיבות למומנטום במערכת הבחירות הזאת; יש שני ציבורי בוחרים קבועים: הילרי זכתה בשלה, אובאמה בשלו", אמר בצדק סקוט רזמוסן, מנהל חברת הסקרים רזמוסן, אחרי שנודעו תוצאות הבחירות בפנסילבניה. מעניין מדוע שעות אחדות קודם לכן, ובמשך כמה שבועות, הראו הסקרים שלו צמצום ברור של הפער, לפעמים עד כדי שוויון סטטיסטי.

תנו לתחרות להתקיים

מערכת הבחירות במפלגה הדמוקרטית מציבה אתגרים מרתקים בפני התקשורת האמריקאית. היא מזמנת כל-כך הרבה מופעים של "פעם ראשונה", שקשה להתאפק: פעם ראשונה מועמד שחור, פעם ראשונה מועמדת אשה, פעם ראשונה שמתקיים פילוג ברור בין מצביעים על-פי הכנסה, מין וגיל. לשני המועמדים יש בסיסי תמיכה חזקים, ולשניהם חולשות בולטות. חולשותיה של קלינטון נמצאות על שולחן הניתוחים כבר קרוב לשני עשורים. העיתונות ויריביה הפוליטיים חופרים בהן בכל פעם שהיא מועדת. חולשותיו של אובאמה רק מתחילות להיחשף עכשיו.

נצחונה של קלינטון בפנסילבניה שינה את טון הסיקור, ונדמה שסוף-סוף העיתונאים מתחילים להבין שאובאמה אינו סופרסטאר. שאלות על יכולתו להיבחר בנובמבר הופכות בימים האחרונים לנושא קבוע בפאנלים של הפרשנים, ובמאמרי מערכת מתחילים הפובליציסטים לתהות, בזהירות, אם ההשוואות לג'ון קנדי לא היו נמהרות מדי.

לבוחרי המפלגה הדמוקרטית, שמנסים להכריע בין שני המתמודדים, מגיע לדעת הרבה יותר ממה שהתקשורת מציעה להם. לא רק על הסבתא הקנייתית והשורשים ההוואיים של אובאמה (אף שאלה חשובים), אלא גם אם ישב המועמד ביציע כשהכומר רייט התלהם על הפודיום, ומה אמר לו אחר-כך, בשיחות פרטיות; לא רק על תוכניתו להוציא את הצבא מעיראק בתוך 16 חודשים (אף שזו חשובה), אלא גם כיצד הוא מתכוון לענות לג'ון מקיין כשהיריב הרפובליקאי יצביע על קשריו של אובאמה עם טרוריסט משנות השישים.

מותר לבוחרים לדעת שכשאובאמה מבטיח לא להטיל מסים על מי שמרוויח פחות מ-250 אלף דולר, ושניות אחדות אחר-כך חוזר בו ומסביר שכנראה שלא תהיה ברירה אלא להטיל מס נוסף על מי שמרוויח יותר מ-100 אלף דולר, הוא משחק בדיוק באותו משחק פוליטי שנגדו הוא מטיף, שבו פוליטיקאי אומר דבר אחד ועושה דבר אחר.

העיתונות אינה צריכה לחכות שמקיין יתפוס אותו על המניפולציה הזו מתישהו בסתיו, היא חייבת להקדים אותו; לא רק מתוך חובת ההוגנות כלפי קלינטון, אלא בגלל מחויבותה הבסיסית לצרכן.

"אנחנו בתחילתה של תחרות שתחזור על עצמה לקראת הבחירות הכלליות בנובמבר", כתבה דורותי רבינוביץ' ב"וול סטריט ג'ורנל", "בין אותם חלקים של העיתונות שמוכנים להציב בפני המועמדים שאלות קשות, באופן שוויוני, ובין כל השאר, כולל אלה שיציבו מחסומים כשהמועמד שלהם ייחשף במצב של חוסר נוחות. תנו לתחרות הזאת להתקיים".

אבנר הופשטיין הוא כתב "ידיעות אחרונות" בחוף המערבי של ארצות-הברית