"אז מה יש שם בשטחים, רעב?", שואל המראיין למקרא דו"ח של ארגון סיוע אמריקאי או בינלאומי אחר. "לא. מה פתאום?!", משיב-מתרעם האלוף הנוגע בדבר בקולו הסמכותי ובאינטונציה שאינה משאירה מקום לאי הבנות, והוא הולם בוודאי באגרופו על השולחן מצדו האחר של קו הטלפון. "רק תת-תזונה חריפה. כמה ויטמינים שחסרים להם, ואולי כמה מינרלים. אבל המצרכים הבסיסיים מגיעים אליהם כמו שצריך".

"אה... אז הכל בסדר". אחרי הכל, תת-תזונה זה משהו שנשמע לא נורא בכלל. זאת אומרת, זאת תזונה, רק לא ממש לפי כל הכללים של עקרת הבית המצטיינת. אבל לא נורא. אפשר לחיות עם זה. "ובכל זאת, מי אשם או אחראי לתת-התזונה הזאת?", מנסה המראיין לשאול, ולבו הולם בתחושת חתרנות אמיצה.

"מה זאת אומרת?", רועם האלוף. "בטח לא אנחנו. הרי לא כבשנו את השטחים. אנחנו רק יושבים שם, כי הם מתכננים פיגועים, ואנחנו חייבים להתגונן. הגיע הזמן שנכניס את זה טוב-טוב לאוזניים: הם רוצים רק להשמיד אותנו. זו חבורת מושחתים חסרי תקנה, שצריכים לעוף מכאן כמה שיותר מהר. ואם יש שם מחסור, זה לא מפני שיש קושי להעביר את מצרכי המזון הבסיסיים, אלא בגלל חוסר הארגון שלהם. מפני שעקרות הבית שלהם לא אגרו מספיק אורז וקמח ומוצרים יבשים אחרים. בכלל, הן לא מתכננות כמו שצריך את התזונה של הילדים שלהן". כמובן, הן לא כמונו, עקרות הבית הישראליות המודרניות, המתקדמות, היודעות למה זקוקים הילדים, יוצאות לסופר הקרוב ומשיגות את המצרכים החיוניים מתוך דאגה לבריאות ילדיהן הרכים. כל האמהות הפלסטיניות איבדו, כידוע, זה מכבר את רגשותיהן האמהיים והן מגויסות למכונת הטרור המפלצתית.

איור: דוד פולונסקי

"אבל בכל זאת", מנסה המראיין. "אולי לא כבשנו את השטחים, אבל אנחנו בכל זאת יושבים שם, ומטילים עוצר וסגר וכתר ימים ושבועות. זה לא מטיל עלינו... זאת אומרת... אחריות כלשהי למצב האוכלוסייה? אולי הגיע הזמן להחזיר את המינהל האזרחי, כדי למנוע אסון הומניטרי בשטח?"

"מה פתאום?", מאבד האלוף הכריזמטי והרהוט את סבלנותו. "עצם הצגת השאלה מעידה על אי הבנת החומר ואי הבנת המציאות שבה אנחנו פועלים. אנחנו לא כובשים, רק יושבים שם ופועלים על-פי הצורך. עובדה, השתלטנו על תשתית הטרור בג’נין ובקלקיליה, וגם שכם כבר בדרך הנכונה. אנחנו מבהירים להם שיש מחיר לטרור, צריך רק סבלנות ואורך רוח ונחישות וכושר עמידה. וזה כל ההבדל שבעולם! אין שום צורך להחזיר את המינהל האזרחי, כי זה יעלה המון כסף למשלם המסים הישראלי. שהפלסטינים ידאגו לעצמם, בעזרת ארגוני הצדקה הבינלאומיים. ואם זה לא מוצא חן בעיניהם, שיסלקו את הרשות המושחתת והטרוריסטית הזאת!".

"תודה רבה לך, האלוף", פולט המראיין אנחת רווחה וממהר לעבור לפריט החדשות הבא. הוא את שלו עשה.

למחרת מתרחש פיגוע נורא. עכשיו אף אחד כבר לא מוטרד כמובן מהרעב/תת-התזונה והמצב במחסומים. כל תשומת הלב והרגשות ניתנים מטבע הדברים לאסון ולקורבנותיו.

"המחבל בא מג’נין", יודע מי שיודע לומר. רגע, אבל רק אתמול אמרתם לנו שהשתלטתם על תשתית הטרור בג’נין, לא? בלילה נכנס כוח צה"ל לשכם ופועל פעולה מסיבית למיגור תשתית הטרור בעיר, לא? למחרת בערב מופיע האלוף הכריזמטי ומספר לנו, שהמחבל יצא משכם. רגע, אבל אתמול דיברתם על ג’נין, לא? ואם השתנתה התמונה, מדוע אינכם נותנים מעט אשראי לאינטליגנציה שלנו ומודים שאין לכם מושג, ואתם מגששים באפלה ונבוכים ממש כמונו? ואם המראיין מנסה להבהיר פרט זה או אחר, שוב הוא נתקל בהסתערות המוכרת כי "השאלה מעידה על אי-הבנת החומר והמצב בשטח". מטרת הניסוח, לכווץ את השואל בכסאו, מושגת בדרך-כלל, והלאה לפריט החדשות הבא.

▪ ▪ ▪

נוסח הראיונות הללו מוכר, בווריאציות קלות, מדי יום כמעט. אך מה בעצם היה לנו כאן? היתה חזרה לתפיסה המוכרת, שנעלמה לכמה שנים קצרות, המבחינה רק בצבעי שחור ולבן, רואה בפלסטינים - ובערביי ישראל - לא אוסף של אנשים, טובים ורעים, נבלים רצחנים וחפים מפשע, אלא גוש שחור ומאיים. והיתה גם אדנות, היתה תחושת כוח בלתי מוגבלת, היה קוצר רוח ו"אל תבלבלו לי את המוח, טיפשים שכמותכם". וכל זה באמצעות טון דיבור נחרץ ובוטה, תנועות ידיים חדות ומשכנעות, וסגנון שאינו מותיר מקום לספקות ולפקפוקים. כך המרואיין. זה טבעי, זה תפקידו בחיים. אבל מה עוד היה לנו? היתה יראת כבוד מרובה עד מופרזת מצד המראיין כלפי נושא הדרגות, מהסוג שכבר לפני שנים למדנו, או היינו צריכים ללמוד, לא לתת לה לסחרר את ראשינו. הרי כבר היינו בכל-כך הרבה סיפורים כאלה, וכבר למדנו, או היינו צריכים ללמוד, שדרגות וסגנון בוטח ובוטה ולגלוג על השאלות אין בהם כדי להבטיח חסינות מפני טעויות, שטויות וגם מפני טיפשות וגסות לב. אבל בחודשים האחרונים, ככל שהמבוכה גוברת, ככל שהפיגועים מכים שוב ושוב ומכבים כל שביב תקווה, מגיעה שעתם של אלה שיש להם תשובות, כביכול. עד שהרהיטות והביטחון הופכים לחזות הכל. ובתוך כל אלה נעלם הקול האחר, שאולי מעיד על "אי-הבנת החומר והמצב", אבל הרי גם אלה שמבינים כל-כך טוב במצב ובחומר לא מביאים לנו שום ישועה. ואולי דווקא הקול האחר, האזרחי, יכול להציע כיווני מחשבה אחרים, למורת רוחו של האלוף הכריזמטי שנהנה עתה ממעמד האורקל הלאומי הבלתי מעורער. הרבה יותר קל להטיח בקול האחר הזה, שהוא אינו יודע על מה הוא מדבר, ולפקפק במניעיו ובמידת הפטריוטיות שלו. ובעניין זה הוא יודע את נפש קהלו ומוצא את עצמו על קרקע בטוחה מאוד.

אלה ימים קשים למי שמנסה לא לוותר על זכותו ועל חובתו לחשוב בעצמו. תיבות דואר של עיתונאים מלאות מכתבי שטנה ואיומים בנוסח "אני מאחל לך שאת ובני משפחתך תירצחו בפיגוע ורק בבדיקות דנ"א יצליחו לזהות אתכם". מי שלא מאמין, יתכבד ויגלוש למדורי התגובות באינטרנט, גרסה מבהילה במיוחד של כיכר העיר הידועה. לכאורה, אין ולא כלום בין הבריונים הווירטואלים לבין האלוף הכריזמטי. אלה מסתתרים מאחורי אלמוניותם כדי לאיים ולקלל, וזה נשאר במסגרת הדיון הציבורי הנקי והפתוח, כביכול. אך המשמעות אחת - בימים שכאלה מוטב לא לשאול שאלות מיותרות.

גיליון 40, ספטמבר 2002