קו ישר, אם גם לא מובן מאליו, מחבר את הנכים בקריית-הממשלה עם הקצינים והחיילים במילואים שהודיעו כי לא יוכלו עוד לשרת בשטחים בגלל העוולות שהם נדרשים לבצע במחסומים ובבתים שצה"ל משתלט עליהם בגדה וברצועה, בפעילותו נגד אוכלוסייה אזרחית, שאינה משתתפת בהכרח בפיגועים וכל רצונה לחיות ולהתקיים בשלום ובכבוד אישי ולאומי. אלה גם אלה הוצאו אל מחוץ למחנה, אלה גם אלה נחשבים לשוברי קונסנזוס או מבלבלי מוח. את אלה גם אלה מאשימים כי הם אינם מודעים לגודל השעה ההיסטורית, כי הם דואגים רק לעצמם, ומה שחמור מכל, מופעלים בידי כוחות אחרים, אפלים וחורשי רעתה של המדינה. המדינה מצדה עושה כל מאמץ לעבור לסדר היום, אם בחיבוק מגושם (של הנכים), ואם בחמת זעם (כלפי הסרבנים), כדי שלא יפריעו את דממת האחדות המקודשת וכל מה שנעשה בשמה.
גם היחס לשתי הקבוצות האלה דומה, למרות ההבדלים ביניהן. פורטים את הבעיות שלהן לסיפורים אישיים - שוברי לב או מכעיסים - ולא מקשיבים למה שהן מנסות לומר. מאנישים את הבעיות שחבריהן מציגים, מה שעושה את הטיפול בהם הרבה יותר קל, כי תמיד אפשר למצוא את הנכה שבעצם מקבל הרבה יותר כסף מקצבת הנכות המעליבה, ועל מה הוא מלין בכלל. וקצין המילואים שיזם את המכתב הוא בכלל שמאלן ידוע שרוצה להוציא את צה"ל מהשטחים ומצא אפיק נוח להביע את עמדתו הפוליטית.
יש עוד משהו משותף לשתי הקבוצות האלה: לשתיהן אין לובי פוליטי. אין להן מפלגה שתצליח להשיג באיומים ובלחצים את דרישותיהן, או לפחות תגרום למישהו להקשיב להן, שהרי הוכח כבר מזמן שכל דרישה שיש מאחוריה כוח פוליטי היא דרישה לגיטימית, וכל תביעה שאין מאחוריה שדולה של חברי-כנסת או קבוצות לחץ אחרות היא מעשה סחיטה מגונה שראוי להתעלם ממנו. החרדים, המתנחלים, התעשיינים, ראשי הנגב, עובדי חברת החשמל וכיוצא באלה אינם זקוקים בדרך-כלל לצאת לרחובות. יש להם דרכים משלהם להשיג את מה שהם רוצים. וכששליחיהם לא מביאים את הסחורה, הם יודעים לדאוג לעצמם, יהא המחיר אשר יהיה. ע’ ערך הנגב בדיוני התקציב. וגם זה לא תמיד מצליח. ע’ ערך תנועת "התעוררות", שהממסד הפוליטי בלע אותה עד שלא נודע כי באה אל קרבו, ואחר-כך ליקק את השפם וחייך.
המוצא היחיד שנותר לנכים ולכותבי מכתב המילואימניקים 2002 היה הפנייה לתקשורת, כדי להביא את דברם אל הקהל הרחב, לנסות לשנות משהו. אבל גם שם לא ממש חיכו להם בזרועות פתוחות. הנכים נחשבו למטרד, לא רק לחברי-הכנסת ולעובדי משרד העבודה והרווחה ומשרד הקליטה, שלא יכלו להגיע לעבודה כרגיל, אלא הם נדרשו, המסכנים, ללכת ברגל מאה מטרים ממקום החניה ולהשלים עם המחזות והריחות והקולות הלא נעימים במסדרונות. גם לתקשורת נמאס. אוף, שוב הם מבלבלים את המוח עם אותם הסיפורים האישיים סוחטי הדמעות ועם אותן התביעות הבלתי סבירות שראינו כבר לפני שנתיים. באמת, הם לא יודעים מתי להפסיק. הם מגזימים, בייחוד כשהם חוסמים כבישים ויוצרים פקקים. הם לא מבינים שבאמת אין כסף? והאוצר, די, שכבר יגמור עניין ויוציא את המטרד הזה מחיינו. בנוסח הסיסמה שטבעה ההסתדרות: להחזיר את הנכים הביתה. שלא נראה יותר כסאות גלגלים וידיים מעוותות וריר נוזל מהפה. מילא אם לא היו נותנים לקבוצות אחרות, בלי לשאול אם מגיע להן או לא, אבל הרי נותנים גם נותנים. אז די, שייתנו כבר ונעבור הלאה.
לא שאין לסיפור הזה היבטים שנוגעים לכלל הציבור, ולא שאין כאן משמעויות פוליטיות, שאפשר היה למלא בהן טורים ודקות שידור רבות: מן הצד האחד מעורבות ההסתדרות וראשיה, שהשתמשו בנכים לקדם את מערכת הבחירות שלהם, עד שזו נדחתה שלא ברצונם. ומן הצד האחר ההתנהלות של ראש הממשלה והאוצר. כפי שאמר אחד מראשי המאבק של הנכים ימים ספורים לאחר תחילת השביתה:
"אנחנו בני-ערובה של התקציב. הם לא מוכנים לתת לנו גרוש, כדי שקבוצות אחרות לא ילמדו שאפשר לדרוש ולקבל. לכן יניחו לנו להינמק כאן עד לאחר העברת התקציב, ורק אז יהיו מוכנים לפגוש אותנו ולשאת ולתת אתנו ברצינות".
ואומנם יותר מחודש לאחר שנאמרו הדברים, נועד ראש הממשלה עם נציגי השובתים, במהלך ההצבעות על התקציב, ואמר שהוא לא מפסיק לחשוב עליהם, אבל מה לעשות, הוא עסוק, אז כשיחזור מוושינגטון - וכשיחלים מהשפעת - הוא ייפגש אתם. ראש הממשלה, שכמובן לא שמע את נבואתו של מנהיג הנכים, לא היה מודע כנראה לאירוניה שבדברים. אבל גם ההיבט הפוליטי המאוד רלבנטי הזה נדחק לשוליים, כי תמיד יש דברים בוערים יותר.
וכך הידיעות על שביתת הנכים עברו אחורה מעמוד לעמוד, במרבית מהדורות החדשות חדלו להזכיר אותם, כי זה כבר לא סיפור, ויום-יום יש צרות חדשות. מי שהתעקש להמשיך להזכיר את הנכים היושבים בקריית-הממשלה, ולא להניח לעניין, מצא את עצמו נאלץ להצטדק שאין מדובר בנקיטת עמדה לטובת הנכים ודרישותיהם, וכי גם התעלמות מהשביתה ומעבר לסדר-היום הם נקיטת עמדה מערכתית.
כותבי מכתב המילואימניקים 2002 הם סיפור תקשורתי אחר לגמרי. פה לא מדובר בשגרה מדכדכת. במכתבם הצליחו המילואימניקים הללו לזעזע את אמות הסיפים. הם פגעו בקודש הקודשים, והעזו לומר שבאו מים עד נפש, והם לא מוכנים עוד לתת יד למה שמתחולל בשטחים, מרחק מאות מטרים בלבד מהבית. התגובה היתה אינסטינקטיבית. פרסום המכתב, והופעת הכתבה על החותמים ב"ידיעות אחרונות" ובערוצי הטלוויזיה בערב שבת, נתנו את האות להתנפלות מכל עבר על החבורה. כל מי שהוא משהו, מהרמטכ"ל שהאשים אותם בהמרדה, לא פחות, ועד אחרון כותבי הטורים, מימין ומשמאל, התייצב נגדם והתחרה בביטויי זעם על נטילת החוק לידיים, על הפוליטיזציה של צה"ל, על ההכשר שהשמאלנים האלה נותנים לאלה בימין שיבקשו בבוא העת, אם וכאשר יידרשו לפנות התנחלויות, להפר פקודות או להשתמט ממילויין. טיעונים כבדי משקל, בלי ספק, אלא שההתמקדות אך ורק בהיבט הזה של המכתב מחטיאה משהו לא מבוטל.
החותמים עצמם הוזמנו לכל שידורי האקטואליה, ובאין-ספור ראיונות בעיתונים ניתנה להם, לכאורה, ההזדמנות לומר את שלהם. אך ככל שאפשר לשפוט, לא ציפו שכל הדיון יעסוק אך ורק בסרבנותם, ולא בעדויות ובטענות החמורות שהביאו אותם לצעד הקיצוני שנקטו. הם הרי לא חיפשו תירוץ נוח להשתמט, משום שממילא כבר לא צריך היום תירוצים נוחים כדי להשתמט. אולי הם תמימים, אולי לא ניחנו בתבונת התקשורת והפוליטיקה - עובדה שהם נשאבו לתוך מערבולת הדיון בתופעת הסרבנות, ובזווית הזאת לא היה להם מראש שום סיכוי. כי את מה שהם רוצים לספר, מעטים בלבד מוכנים לשמוע. אמנם, סקרי דעת הקהל מראים שאם פעם מנו חסידי הסרבנות שברירי אחוזים בשמאל הקיצוני, קומץ אנשים שראינו אותם כאשר באו לבקר אצל חבריהם שנשלחו לכלא בעוון סירוב, עתה מגיע שיעור המביעים הזדהות עם חותמי המכתב לכשלושים(!) אחוזים. אבל התקשורת כולה - פרט ליוצאים מן הכלל שאפשר לספור על כף יד אחת - לא גילתה, ולא במפתיע, בסיפור הזה את ההזדמנות לעסוק במה שעובר על החיילים בשטחים. היא התייצבה כחומה בצורה נגד החבורה ולא נתנה לה שום צ’אנס.
אלא שמה שלא נעשה בידי העיתונאים, בכתבות ובדיווחים, מוצא בכל זאת דרך להתפרסם. בתשלום. עיתוני סוף השבוע התחילו בשבועות האחרונים להיראות כזירת התגוששות ציבורית, בעצומות בעד ונגד, ומבחינה זו עשה מכתב המילואימניקים את שלו - הוא העלה על סדר-היום הציבורי את האירועים בשטחים, בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, לא מצד הסיפורים של עמירה הס וגדעון לוי, "החשודים האוטומטיים" שאפשר להתעלם מהם ולעבור לעמוד הבא, אלא בעדויות של מלח הארץ, בחורים טובים מבתים טובים. וככל שאפשר להתרשם ממלחמות העצומות הללו, וממכתבי הקוראים הרבים שאלה גוררות, הסוגיה הזאת לא עומדת לרדת מסדר-היום, עד שהיא תכפה עצמה גם על העיתונות הממוסדת.
לכאורה, אין דבר המשותף לנכים ולסירובניקים. ובכל זאת, יש קו מחבר ביניהם: גילוי נוסף של התפוררות המסגרת החברתית הלאומית, יש יאמרו, התפוררות הדמוקרטיה. לתקשורת נוח להתרכז במרכז, במה שקרוב לעיניה ולא מעורר עליה את חמתם של רבים מדי. אבל כשיותר ויותר קבוצות מרגישות עצמן לא שייכות ולא מוצאות את עצמן בתמונה, הן מוצאות דרכים משלהן לעשות זאת, ואלה לא תמיד נחמדות. גם אם דרכי הפעולה של הנכים מזה והסירובניקים מזה אכן בוחנות את גבולות הדמוקרטיה, בחינת הגבולות היא חלק מהמעשה הדמוקרטי. וזה בלי ספק סיפור. ובמוקדם או במאוחר, גם התקשורת לא תוכל להתעלם ממנו, כמו תמיד, בפיגור של פאזה אחרי האירועים והרוחות המנשבות בשטח.
גיליון 37, מרץ 2002