המשבר האקולוגי

"אירופה בוערת", נכתב על שער "הפלס", בטאון הפלג הקנאי החרדי. "גל חום חריג גרם לשריפות ענק מפורטוגל ועד טורקיה". "הפלס" הוא העיתון היחיד שמדווח על כך בשער, ואם לא פספסתי, היחיד שמדווח על כך בכלל.

הכותרות

ביקור נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בישראל כובש את הכותרות כולן. כולן משעממות ולא חשובות באותה המידה. ביקור ביידן כובש גם את בעלי הטורים, שבתורם כובשים את הנדל"ן שסביב הכותרות. סיון רהב מאיר, בעמוד הלפני אחרון של המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", מתארת את הביקור כ"יומיים של הפוגה" מהמציאות הפוליטית הרעילה. משטרת ישראל, בהודעה לעיתונות, מוסרת כי "מבצע מגן כחול 3", "המבצע הלאומי שליווה את ביקור נשיא ארה"ב, מר ג'ו ביידן, במדינת ישראל", "הסתיים ללא אירועים חריגים".

התובנות המרכזיות: משבר האנרגיה כתוצאה מהתוקפנות הרוסית אילץ את ארה"ב להתעניין שוב במזרח התיכון ולהתפייס עם הסעודים, הפלשתינים התאכזבו מהביקור, לפיד אמר את הביטוי "שתי מדינות". משהו עם איראן. תבחרו מה. "ביקור הנשיא היה חשוב, גם אם לא היה חשוב", נכתב בכותרת מאמרו של אלון פנקס ב"הארץ". לא קראתי את המאמר.

קמפיין יוקר המחיה

מהי הבעיה הלאומית המטרידה ביותר עבור המספר הגדול ביותר של ישראלים, ברמה היומיומית והמיידית ביותר? אני מעז להניח שלא מדובר באף אחת מהסוגיות של פוליטיקת הזהויות והלאום ומלחמות התרבות שהתשלובת הפוליטו-תקשורתית מלבה בעוז מדי יום ובאופן המיידי ביותר, אלא ביוקר המחיה המאמיר והממאיר שמלווה אותנו בבערך העשור וחצי האחרונים.

המשבר הכלכלי העולמי עיכב לרגע את התאגידיזציה של הכלכלה הישראלית, אך הטייקונים התאוששו או התחלפו והמשק נעשה ריכוזי עוד יותר. המזון, הרכב, האנרגיה, התשתיות ומה לא. העיכוב הרגעי לווה בהורדה מסיבית של הריבית, שהביאה לייקור מפלצתי של הדיור והעברה מסיבית עוד יותר של עושר, מרבים למעטים. הממשלה, בחלק הארי של אותן שנים, תרמה ליוקר המחיה על-ידי סיכול רפורמות וספסרות קרקעות, לפתה את עם ישראל וקפצה איתו לתהום של פלגנות בשם מלחמת ההישרדות של פוליטיקאי בודד. התקשורת, לגווניה, עודדה מהיציע בכל כוחה.

דווקא בגלל שלא מדובר בגזירת גורל אלא במציאות שניתן לשנות, ודווקא בגלל שמדובר בתופעה שלילית רק עבור הרוב המוחלט של האוכלוסיה ושיש קבוצה קטנה מאוד שדווקא נהנית ממנה, יוקר המחיה בדרך-כלל מודחק ונדחק לעמודים הפנימיים, אם בכלל, וצף כמעט תמיד רק כשסיעה או סיעות באותה קבוצה של הישראלים הסופר-עשירים מעוניינת להשפיע על השלטון או להחליף אותו. כך היה ב-2011 כשקבוצת מיליארדרים וכלי התקשורת הקשורים אליהם (או נמצאים בבעלותם) ליבו מחאה חברתית אותנטית וצודקת (ומיהרו לרמוס אותה כשהשלטון השכיל להפנות את להבותיה נגדם). כך קורה גם כעת, עם פתיחת מערכת הבחירות.

מי נגד מי? בשוק הדעות הישראלי, שהתרוקן מדעות ונותר אך ורק עם דוכנים, תגרנים ותגרות, קשה לדעת.

כך למשל ניתן למצוא תמימות דעים מפתיעה, לכאורה, בין שער מוסף "עסקים" של העיתון הכללי "מעריב" ושער מוסף העסקים של העיתון הש"סניקי "יום ליום". הפתעה כפולה: לא רק בגלל שמדובר בעיתונים הפונים לקהלים שונים ומחזיקים, לכאורה, באג'נדות פוליטיות שונות, אלא משום ששני נשאי המסר, הכלכלן שלמה מעוז והעיתונאי נחמן שפירא, מציגים בדרך כלל, כמו כמעט כל מי שמביעים את דעתם בענייני כלכלה בעיתונות הישראלית, בעמדה ניאו-ליברלית מגוון כזה או אחר. היום, מעוז ושפירא דווקא קוראים להתערבות ממשלתית וזועמים כאחרון הסוציאליסטים על קימוץ היד של האוצר.

"המחירים ממשיכים לעלות אבל הממשלה שומרת את המיליארדים בכיס", קובל "יום ליום". "מדינה עשירה מתעללת בעובדים העניים, בעיקר בנשים", מתלונן "מעריב". המהפך של "יום ליום" שקוף: מדובר בביטאון תעמולה מובהק, כמעט מוצהר, ומאז כינון הממשלה הוא מוקדש לניגוחה, במיוחד למהלומות בשר האוצר אביגדור ליברמן, שכמובן מככב על השער בתמונה מלעיגה משהו. גם הטור של אלי ציפורי ב"מעריב" ("מדינה מרוויחה, אזרחים מתרוששים"), שקוף. כמו הש"סניקים, גם החיילים הביביסטים בתקשורת תוקפים את הממשלה, בלי קשר למה שהיא עושה או למה שהם חושבים.

שער מוסף "עסקים" של "מעריב" וכותרות הטורים של שלמה מעוז ואלי ציפורי

אבל מה הקטע של עורכי "מעריב", או של שלמה מעוז, כותב הטור הכלכלי הראשי בעיתון? מדוע גילו שם פתאום עכשיו את הדיסוננס המלווה אותנו לא מהיום, בין קופה ציבורית מתפקעת מחד וחוסר שוויון מתפקע מאידך? קשה להגיד. אלי עזור, המו"ל של קבוצת ה"פוסט" ש"מעריב" הוא חלק ממנה, מתנהל כמו נח מוזס ודב יודקובסקי בימים ש"ידיעות אחרונות" שכלל את תוכנת ההפעלה של עיתונות מושחתת. לא כמו נוני מוזס של ה-20 שנה האחרונות, שהעדיף בריונות פשוטה. עזור מחזיק גם בבן כספית וגם בבן ציפורי, מערבב ביד רחבה תעמולה עם מגזין ופורש קשת דעות רחבה, לא שם את הז'יטונים על פוליטיקאי בודד ומכדרר באינטרסים. לא בטוח כמה מזה מכוון, אבל זה עובד.

"ידיעות אחרונות", אם כבר הזכרנו, נמצא כבר שבועיים-שלושה בהתלכדות עם קמפיין יוקר המחיה של נתניהו והליכוד. היום על השער: "36 אחוז התייקרות במחיר הלחם האחיד". נתניהו והליכוד שלטו כאן במשך רוב רובה של התקופה בה הואבסה מפלצת המחירים, לא חסמו אותה ולעיתים האכילו אותה בכוח, וכעת, כשהוזזו מהשלטון לשנה, גילו אותה פתאום וגייסו אותה לצוות הקמפיין. הסימביוזה בין סדר היום של "ידיעות אחרונות" לסדר היום של קמפיין נתניהו כמעט מתבקשת. נכון, מכונות התעמולה של הקיצונים משני הצדדים ניסו לשכנע אותנו שמוזס ונתניהו הם אויבים נצחיים, בעוד שכל השנים היה מדובר בשני אופורטוניסטים ששיתפו פעולה כשהיה טמון בכך רווח הדדי, ושמאז נכרכו יחדיו בחקירות פליליות ובכתב אישום, מעדיפים להיות תלויים זה בזה מאשר זה לצד זה.

מנכ"לית ימינה סטלה ויינשטיין אומרת ל"מעריב": "אנחנו בימינה לא עמדנו בהבטחות שלנו להוריד את המסים ולדאוג לפרנסה של כולם ובעיקר של הזוגות הצעירים ובעלי המשפחות. היה צריך ללכת בכל הכוח על 'לא פרנסה, לא מעניין'. אבל אנחנו לא יישמנו את המדיניות הכלכלית ולא שמנו על זה את הדגש. אפשר לדבר על הערבים ועל סילמן ועל חוק החמץ מהיום עד מחר, אבל האמת הכואבת היא שהממשלה הזאת התפרקה בגלל יוקר המחיה".

מיום הבחירות בנובמבר 2022 ועד מערכת הבחירות של 2024 ימשיכו המו"לים והפוליטיקאים להחביא את העברת ההון המסיבית המתרחשת בישראל ולטמטם אותנו עם תככים פוליטיים, טרלול פרוגרסיבי ובן-גביר (שמקבל היום את שער המוסף הפוליטי של "ישראל היום"), כדי שיוכלו לראיין שוב את מנכ"לית מפלגת השלטון התורנית שתתוודה על כשלון הממשלה בטיפול ביוקר המחיה במהלך 2023.

"האי-שויון הוא מגיפה. צריך למסות את העושר", אומר צבי סטפק והציטוט מופיע ככותרת הראשית של "דה מרקר". אתם יכולים לחשוב על עוד כלי תקשורת אחד בישראל שיפרסם כותרת ראשית כזו?

איפה הכסף?

הבחירות עולות מיליארדים לא רק בגלל כלכלת בחירות או יום השבתון, אלא גם באופן ישיר ממש: אנחנו מעבירים מאות מיליוני שקלים למימון תעמולת הבחירות. כן כן, מהתשדירים העבשים בטלוויזיה ועד הפייק ניוז והבוטים ברשתות - אנחנו מממנים את כל זה. לא סתם מממנים, אלא פעמיים - פעם אחת בתקציב שניתן לכל מפלגה, ופעם אחת בהלוואה בגודל התקציב שהיא מורשית לקחת, וכמובן משתדלת לא להחזיר.

עמיתינו ב"שקוף" כותבים ללא הרף על השחיתות הכשרה שנקראת "מימון מפלגות", העיתונות המרכזית פחות. כלומר, כמעט בכלל לא. דווקא ב"יום ליום" הש"סניקי מוקדש טור העורך לתופעה הפסולה של חובות המפלגות, ובין השורות נחבא אפילו הנתון המכוער הנוגע למפלגת האם: חוב של 9.5 מיליון שקל. סך החובות, כותב נחמן שפירא, עומד על הסכום המבהיל של 340 מיליון שקל.

פוליטיקה

מאלף לקרוא את טורו של חגי סגל, עורך "מקור ראשון". איש חכם, כתיבה קולחת, עוד נשארה בו מתינות ונעימות מסוימת למרות אופנת הפטישים שהשתלטה על הכתיבה הפוליטית ולא פסחה על נציגיה מקרב הציונות הדתית. הוא בעל זיכרון היסטורי, אך נגרר פחות מבנו או מיאיר לפיד לטרחנות טריוויה היבריסית. והוא גם אידיאולוג, עוד תכונה לא אופנתית, גם אם זה חינה העיקרי. ולכן, בשל כל זאת, מאלף לקרוא את טורו של חגי סגל, ולגלות שגם הוא מתפלש באותם מי אפסיים רדודים מקום משכנם של שאר הפרשנים הפוליטיים. מי אפסיים שמשתרעים מהצנטרום של הפיילה של התקשורת המרכזית ועד לשולי השוליים של מבזקני הטלגרם המגזריים.

מה בטורו של עורך "מקור ראשון"? סקרים, מאזן הכוחות בין הגושים, הסיכוי שגנץ יהיה ראש ממשלה, היחסים בין גנץ לסער, היחסים בין בן-גביר לסמוטריץ', היחסים בין מעריצי נתניהו לקלמן ליבסקינד, הרפתקאות פוליטיות, קריאות "נוכל נוכל", הנוסחה הסבירה להקמת ממשלה, היחסים בין גנץ לנתניהו, החרטות של נתניהו, עם מי מוכן לשבת סגן השר המתלבט. בשביל זה הקמנו ממשלה חגי? בשביל זה הקמנו מדינה?

"לצערי הרב", אומרת מנכ"לית ימינה לשעבר וינשטיין לשרי מקובר-בליקוב ב"מעריב", "הפוליטיקה הישראלית היא גרסה מאוד רעה של בית הקלפים. יש יותר מדי פוליטיקאים בכנסת ומעט מאוד אנשי עשייה ושליחי ציבור. הם לא מדברים בכלל בשפה שלנו, הם מדברים פוליטית. כשהגעתי לוועדות גיליתי תופעה מדהימה: תפקיד הוועדות הוא להזמין מומחים מהציבור שינתחו את הנושאים החשובים כדי שהפוליטיקאים יוכלו לקבל החלטה איך להצביע. אבל בפועל, חלק מיושבי ראש הוועדות נותנים את זכות הדיבור לחברי הכנסת. ואז שלושה חברי כנסת מתחלפים ומדברים ומבזבזים את הזמן של המומחים.

"זה השואו טיים שלהם, הם דופקים נאומים וסלוגנים שלא קשורים לכלום, בטח שלא לנושא שלשמו הוועדה התכנסה, וכשנשארות כמה דקות לשמוע את המומחים, יו"ר הוועדה מזרז אותם, הוועדה מסתיימת וחברי הכנסת מצביעים לפי הדיל שסגרו מראש. פשוט ככה. זה היה מרתיח אותי בכל פעם מחדש, כי הבנתי שהפוליטיקאים לא מבינים את הציבור ומנותקים מהצרכים שלו. מבחינתם הכנסת והוועדות זו תוכנית 'האח הגדול'".

"זה נוהל שהתקבע. מהות העבודה הפרלמנטרית היא תוכנית ריאליטי, איך לעבוד באופן שיפיק לי את הסרטון עם הכי הרבה עוקבים. הדיסוננס בין הממשלה שעבדה מצוין לכנסת שלא מתפקדת היה משמעותי. היו ועדות, היו הצבעות, היתה חקיקה, אבל שמישהו יעשה מחקר כמה חוקים מוגשים בקריאה טרומית ואף אחד לא מסיים אותם עד הסוף כי הכותרת יוצאת כבר בחקיקה הטרומית אז אין צורך לסיים אותה. חברי הכנסת עובדים בשיטת הריאליטי שואו, של 'אני אביא את הכותרת ואת הלייקים', כי זה כל מה שמעניין. היו ימים שהייתי מגיעה הביתה בדמעות.

"[...] שיקלי היה עציץ לכל אורך השנה, לא השקיע יותר מדי זמן בקידום נושאים, לא הביא חקיקה משמעותית. הוא היה כלום ושום דבר והצביע נגד חוקים שהיו באופן מובהק לטובת המדינה כמו חוק האזרחות. [...] גם אם הוא רצה לקדם את האינטרס האישי על חשבון טובת הציבור, לפחות שיעשה עבודה פרלמנטרית משמעותית תמורת 40 אלף שקל פלוס לשכה פלוס שני עוזרים, ריבונו של עולם, שמשלמים לך מכספי ציבור. [...] כל עוד התקשורת תדבר על דוד אמסלם שצורח ומקלל, אף אחד לא יתרכז במה הוא קידם למען ישראל השנייה שהוא מתיימר לייצג".

משפט המו"לים

שער המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מקדם ראיון שערכה טובה צימוקי עם רז נזרי, ובו מקדם "המשנה הבכיר של ארבעה יועמ"שים שלא זכה לשאת בתואר בעצמו", עסקת טיעון במשפט נתניהו ("למען החוסן הלאומי") שתכלול את מחיקת "תיק 2000". השם "נוני מוזס" לא מוזכר על השער וגם לא בכתבה עצמה, שלא כוללת שום גילוי נאות לכך שעסקת טיעון עם הפוליטיקאי הנאשם בשחיתות תיטיב עם המו"ל הנאשם בשחיתות יחד איתו. השם "ידיעות אחרונות" והאותיות "נ", "ו", "נ" ו"י", לא מוזכרות גם כשצימוקי מתחקרת את נזרי על עמדתו כלפי "תיק 2000", תיק השחיתות של "ידיעות אחרונות", לפיה לא היה צריך להגיש כתב אישום בתיק.

אולי כקונטרה, אהוד ברק מקבל עמוד כדי לשטוח את מררתו ולהוקיע את נתניהו. ברק משתמש בביטוי "האירוניה מתה מבושה" והוא גם נדפס ככיתוב תמונה מתחת לתצלום קמפיין של נתניהו מתאונן על יוקר המחיה. האירוניה, אם כן, מתה בדף הזה של "ידיעות אחרונות" שלוש פעמים. פעם אחת בגלל נתניהו. פעם שניה בגלל ברק, שתוקף בחריפות את מי שהיה שותפו הפוליטי במשך שנים. ופעם שלישית בגלל מוזס, כשברק מזהיר כי כשביבי יעלה לשלטון הוא יחולל סדרת מהלכים כדי לבטל את משפטו הפלילי, זה שבו הוא נאשם לצד המו"ל והעורך האחראי של העיתון בו מתפרסם המאמר.

ב"ישראל היום", פוסט עידן הביביתון, מותר להתבטא גם מחוץ למסרים המוכתבים ממכונת התעמולה של משפחת נתניהו. בינתיים העיתונאים וכותבי הטורים לא ממהרים לנצל את הפריבילגיה החדשה (הרגלים קשים לשנות, כידוע), בטח שלא הטוראים שממשיכים לינוק ממנה עצמונית (ברדוגו, לינור, סג"ל, לורד), אבל יש את נדב העצני.

"אחר עוד שבוע בעדותה של הדס קליין בבית המשפט בירושלים, בתום שני ימי חקירה נגדית תוקפנית, דומה שהמצוקה שאליה נקלע בנימין נתניהו בתום החקירה הראשית לא ממש השתפרה, אולי ההפך", הוא כותב, "על הרקע הזה הגיע הזמן להיזכר בשני סעיפים בחוק סדר הדין הפלילי - 184 ו-186, שמאפשרים להרשיע נאשם בעובדות שכלל לא הופיעו בכתב האישום. אפילו להרשיע אותו בסעיף חוק, כמו שוחד, שלא הועלה כלל בכתב האישום. הסמכות לחולל מהלך דרמטי שכזה נתונה לשופטים, ובלבד שהעובדות הוכחו בבית המשפט וניתנה לנאשם הזדמנות הוגנת להתגונן מפני התפנית בעלילה.

"סעיף 184 מאפשר לרפא בקלות את הפשלות של התביעה, שלא הכלילה בכתב האישום בתיק 1000 תכשיטים יקרים להחריד, מעילים ועוד טובין שצוינו במפורט בעדות של קליין בבית המשפט. ואגב, אותו סעיף מאפשר לשופטים, גם בתיק 4000, להתגבר על אי-הבהירות בנוגע לתאריך פגישת ההנחיה המפורסמת, אם רק ישתכנעו שזו אכן התקיימה.

"רק שהמשמעות העיקרית של סעיפי החוק הללו נוגעת לשוחד בתיק 1000, המכונה בכוונה בכינוי מגמד - 'תיק המתנות'. כי אחרי קרוב לשבועיים של עדות, קשה שלא להבין מדוע בכירי הפרקליטות הפצירו באביחי מנדלבליט, היועמ"ש לשעבר, להאשים את נתניהו בקבלת שוחד, במערכת היחסים שלו עם ארנון מילצ'ן. העדות משמיטת הלסתות של קליין, שממש לא מתרגשת מהאגרסיביות של פרקליט נתניהו, מקבלת באופן טבעי את הכותרת של יחסי שוחד".

"ההתקפות על הדס קליין רק הזיקו לנתניהו, וקשה לראות איך ייצא מהסבך", נכתב בכותרת על שער "הארץ" המובילה לטור של גידי וייץ. לפי וייץ, המתקפות הביביסטיות על קליין, מהציוצים של אלי ציפורי ועד לגידופים באולם בית המשפט, מדרבנים את הבוס שלה, ארנון מילצ'ן, לבוא בכל זאת לירושלים ולהעיד.

כריזמה

ב"ישראל היום" כותב איתן אורקיבי, עורך המוסף הפוליטי, כי כריזמה "זה רכיב חשוב בפוליטיקה, משום שמנהיג בעל נוכחות כריזמטית מבטא סנטימנט לאומי נרחב". כריזמה היא לא הפסאדה מאחוריה ניתן לקדם פוליטיקת תככים נטולת אידיאולוגיה אלא "היכולת להיתפס על ידי רבים בציבור כנציג אותנטי של רגשותיהם הקולקטיביים וכדמות שמשקפת באופן אמין את מערכת הערכים שלהם. למעשה, כריזמה היא "הדבר האלמנטרי שזה עתה למדנו שבלעדיו דמוקרטיה מתקשה לתפקד". אורקיבי מכוון כנראה לנפילת הממשלה, על רקע המתקפה הנרחבת שהוביל נגדה מנהיג פופוליסט.

ב"הארץ" כותב נתנאל שמולוביץ על שני ספרים שיצאו בארה"ב ועוסקים בהיתכנות של מלחמת אזרחים. כדי שזו תיארע, צריך משטר לא יציב, אווירה של פלגנות ומנהיג כריזמטי, היא המסקנה.

באותו עניין

בחלק אחר של "ישראל היום" כותבת עירית לינור נגד הוספת "ערך הממלכתיות" לקוד האתי של צה"ל, שצריך בכלל לבטל את כולו. "היהדות היא הממלכתיות, היא רוח צה"ל, והיא רוחה של מדינת ישראל", היא מסכמת.

בריאות ושמנופוביה

"אחת הידיעות היותר מדאיגות שהתפרסמו השבוע עוסקת במחקר רפואי שגילה שמשנת 1977 ועד שנת 2020, עלה משקלם הממוצע של המתגייסים לצה"ל בעשרה קילוגרמים!", כותב מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות". החוקרים מייחסים את הממצא ל"תזונה לקויה, ישיבה ממושכת מול מסכי הטלוויזיה והמחשב, הרבה פחות ספורט". שלו מסיים את הטור ב"וידוי נאות": "אין בליבי דבר וחצי דבר נגד אנשים שמנים" ואף מוסיף שכמה מחבריו הטובים ביותר הם שמנים.

"אפשר להיות גם שמן וגם בריא? לא, הסיכוי של שמנים לחלות בסוכרת ובמחלות לב גבוה. גדל בישראל דור לא בריא. זה ממש איום על הביטחון שלנו", אומר סא"ל פרופ' גלעד טוויג, ממחברי המחקר, לרותם שטרקמן ורוני לינדר ב"דה מרקר".

"באחרונה אנחנו שומעים אמירות שאפשר להיות גם שמן וגם בריא, ובקיצור - שהמאבק בהשמנה מוגזם", שואלים המראיינים.

"זו אמירה לא נכונה, בעיקר לצעירים. אולי היא נכונה למספר קטן מאוד של אנשים עם גנטיקה מיוחדת ופיזור שומן מסוים. כשאני רואה בחור בן 29 עם השמנה, אבל שבדיקות הדם ולחץ הדם שלו תקינות - והוא אומר 'מה אתה עכשיו יורד עלי, אני בריא'. ואנחנו אומרים - לא. גם אם אתה סופר-בריא עכשיו והבדיקות מראות את זה, הסיכוי שלך לפתח סוכרת או מחלה בכלי הדם שעלולה להוביל לסתימת עורקי הלב - הוא פי שלושה־ארבעה מהסיכוי של בני גילך שאינם שמנים עם בדיקות דם זהות לשלך".

"אז זה בלוף שאפשר להיות שמן ובריא?".

"נכון".

"לא שוקלים מילים" היא הכותרת הראשית של מוסף "שישבת" של "ישראל היום". "יותר ויותר נשים מתלוננות על יחס משפיל ופוגעני דווקא מצד אלה שאמורים לטפל בהן ברגישות ובמקצועיות. עכשיו נמאס להן לשתוק מול השמנופוביה של הרופאים" (בת חן אפשטיין אליאס).

הפתעה

נתן זהבי הושעה מתוכניתו ברדיו 103FM, אבל ממשיך לכתוב את טורו הקבוע בקצה אחר של האימפריה של אלי עזור, במוסף "מעריב". הוא לא מתייחס שם ישירות לאמירתו לפיה הוא מייחל לשריפת אולפן ערוץ 14 על יושביו, אבל מספר על פגישה אקראית ברחוב עם כוכבנית, שלדבריו הצטרפה לאחרונה ללהקת הסלבריטאיות המקדמות בתשלום שמירת נידה ומתחזקת באופן כללי. לדבריו, היא איחלה לו "הלוואי שתהיה מובטל כל החיים ולא יהיה לך מה לאכול, יא מניאק שמאלני מסריח". זהבי מעיד כי היה "המום ממתקפת הבוקר שספגתי". כנראה ששנים של טיפוח תת-תרבות של שיח בהמי לא מכינים אותך להיות ממוקם בקצהו השני.

חשיפות

אימרי ביטון חושף ב"ידיעות אחרונות" איך קרה שאבא שלו אמר לו לראשונה "אני אוהב אותך" רק בגיל 24. סטלה וינשטיין חושפת ב"מעריב" את כל מה שקרה מאחורי הקלעים וגם מסבירה איך הגיעה לניהול מפלגה דתית.

ציטוט אחד

"במשך שנים חשבה דנה ספקטור שהיא סתם מפונקת, דחיינית ומבולגנת".

ענייני תקשורת

ב"דה מרקר" מתפרסמת כתבה של שרון שפורר על מיזם דמוקרטיוי. "דמוקרטTV החל לשדר באינטרנט לפני שנתיים, כהבטחה לערוץ חופשי ובועט שיילחם בהון-שלטון-עיתון. האהדה הציבורית לאשת התקשורת לוסי אהריש הזרימה אליו מיליוני שקלים, אבל כשמאחוריו מיליארדרים שמקורבים לאולמרט, ברק וגנץ, ובראשו פוליטיקאי - לא מפתיע שהוא לא עמד בהבטחותיו. עכשיו הם חותרים לקבל ערוץ משלהם - 15 בשלט". כותרת הכתבה היא "המיליארדרים הסודיים מאחורי ערוץ 'רק לא ביבי'".

כאן אצלנו אפשר לקרוא את הטור של נעמי נידם על אפיזודה מסריחה במיוחד במיזם התקשורת.