בעיצומו של המשבר הפוליטי הנוכחי, מיד לאחר הודעת ההתפטרות של אהוד ברק, הוזעקתי לשדר בגל פתוח, כרגיל באירועים מסוג זה. כדי להימנע ככל האפשר מהמנטרות הידועות מראש של הפוליטיקאים, השתדלנו להידרש ככל האפשר בעיקר לפרשנים ולמומחים מתחום המשפט החוקתי ומדעי המדינה. אולי מהם ניוושע ונבין היכן אנחנו מצויים, כיצד הגענו לשם, ואיך יוצאים מזה. דקות ספורות לפני השידור פניתי אל הפרופסור דוד קרצ’מר, משפטן רהוט היודע להסביר גם את הדילמות הקשות ביותר, וביקשתי שיתראיין. "אין לי שום מושג", הוא הודה בכנות. "תני לי זמן לעיין בחוק הבחירה הישירה, ואני מקווה שאוכל להשיב על השאלות שלך". כשחזרנו אליו, בשידור עצמו, הוא כבר היה אחרי עיון של יותר מחצי שעה בחוק. "נו, אז מה-מה-מה-מה..." מצאתי את עצמי מגמגמת בנוסח שייקה לוי. מאוד לא מקצועי, אולי, אבל כל-כך אמיתי באותה שעה, וגם מאז. הפרשנות החוקתית, נשוא השיחה ההיא, אינה נוגעת לענייננו. אנו נדרשים כאן למבוכה הגדולה שבה נמצאים עיתונאים, שדרים ופרשנים מול ה"מצב". אין עוד אמת ושקר, אין נכון ולא נכון, אין טובים ורעים, אין צודקים וטועים - הפוסט-מודרניזם השתלט על המערכת והוציא אותה מכלל פעולה.

איור: אפרת בלוססקי

אלא שלא עיתונאים יעזו להודות שאין להם מושג ירוק, שהם לא מבינים ולא יודעים מה דעתם. הייתכן שלא נוכל לסכם הכל ב-300 מלה ובשתי דקות וארבעים שניות? הייתכן שאין תשובות, ואפילו את השאלות קשה לנסח? מה זה אומר עלינו, שאנחנו כמו אחרון האדם, לא מבינים ולא יודעים מה קורה, ואין לנו מקורות מידע, ובעצם גם המקורות האלה לא יודעים ולא מבינים כלום?

למען האמת, המבוכה הזאת, השוררת במקומותינו כבר מאז תחילת המשבר הבטחוני, מאוד לא נעימה, וכגודל המבוכה והבלבול כך גם עוצמת ההתלהמות העולה ממאמרי הפרשנות. "בנקודה הזאת הטיעונים לא משכנעים, צריך להרים את הקול", זו לשון הערת שוליים מיתולוגית שכתב לעצמו הד"ר משה סנה המנוח בקטע מאחד מנאומיו בכנסת. בפראפראזה על הדברים, אומרים לעצמם בעלי טורים לא מעטים, "כאן אני לא בטוח, צריך להחריף את הנוסח". אז מה אם מחר אומר את ההפך - היום ערפאת שולט בשטח, מחר הוא לא היום הפלסטינים מעוניינים שברק יישאר בשלטון, מחר הם מעדיפים את נתניהו/שרון היום זה הולך לפיצוץ, מחר בעצם יש כבר הסכם שלום שמתבשל ברגעים אלה ממש. אם רק ייאמרו הדברים בטון הנחרץ והבטוח, זה בסדר. ובכלל, גם הזיכרון הקצר של הקוראים/הצופים/המאזינים יעמוד לנו. עיתונאים נוהגים לייחס את הזיכרון הזה לפוליטיקאים ולצאן מרעיתם, וגם להוסיף חידוד מתוחכם ושנון. אבל את אותם הדברים ראוי לומר גם על דבריהם של אותם פרשנים, שקורצים ומתיימרים לדעת יותר. אולי ראוי להוסיף לטורים הללו הערת אזהרה, בנוסח הידוע של משרד הבריאות והסיגריות: דבר הפרשנות הזה אינו מחייב, גם לא את כותבו, ואין להתייחס אליו כאל אמת אחת ויחידה. גם ההפך נכון בה במידה.

בייחוד נחוצה הערת האזהרה הזאת בימי בחירות. מערכת הבחירות מתנהלת הפעם, בניגוד לסיבובים הקודמים, בלי אף סוס שחור או לבן, בלי אף הפתעה, בלי שום בשורה משום כיוון. הכל מוכר לעייפה ומייגע. אומרים שגם התוצאות כבר ידועות, וככל שמרבים באמירות האלה, מתעורר חשד קל בלב, שבתקופה זו של כאוס מוחלט, שבה שום דבר אינו מתנהל כפי המתוכנן, הכל יכול לקרות, גם ההפך, לא משום איזה היגיון מובנה, או בהתחשב באילו נתונים או חישובים הגיוניים, אלא דווקא בניגוד לכל אלה.

הציפייה לאבא גדול, לאל שיצוץ מן המכונה ויידע הכל, וינחה אותנו בדרך הנכונה, כבר נגוזה מזמן. אם טוב שכך ואם לאו, זו שאלה אחרת. אפילו אין סיכוי לתחקיר נועז, מהימן יותר או פחות, שיגלה איזה חשבון בנק נסתר, או מספר ביטוח סוציאלי אמריקאי. כל סיפורי הגבורה כבר עשו את שלהם, והם יכולים ללכת. מה שעושה את העבודה של העיתונאים מבטיחה הרבה יותר זיקוקין דינור, כלומר הרבה יותר משעממת, ומשאיר המון מקום וזמן לספקולציות (או כלשונו של יצחק שמיר, "שפקולציות"), פרועות יותר ופרועות פחות. האם ייתכן שהפעם אכן תתנהל המערכה על סוגיות אמיתיות, על הצעות לפתרון, על כיווני פעולה ועל מבחני תוצאה? קשה להניח. גם היום, בכל פעם שמתראיין פוליטיקאי על "המצב", הוא אומר שיש לו פתרונות, ויש לו דרך ויש תשובה למצב. וכששואלים מה הם, הוא אומר בארשת חמורה: "הרי אתם לא מצפים שאני אפרט את הדברים בתקשורת". מה שסותם את הגולל על דיון בתוכנית/דרך/תשובה. ובכל מקרה, כיוון כזה מבטיח פיהוקים וירידה מסוכנת ברייטינג של תוכניות האירוח הפוליטיות. אבל תמיד אפשר לסמוך על זימונם של השחקנים הראשיים והמשניים בדרמה. די להציג להם שאלה אחת, על כל נושא שתחת השמש, והם כבר יעשו את כל השאר, בצעקות מחרישות אוזניים, כמו שצריך.

גיליון 30, ינואר 2001