אוי, כמה קטנים ועלובים יצאנו ממערכת הבחירות האחרונה. כמעט כמו הפוליטיקאים. מופע האימים של אילנה דיין שעות ספורות לפני פתיחת הקלפיות היה רק שיאה המבהיל של תופעה שכבר התרגלנו אליה, ורק מבקרי טלוויזיה אמריקאים תמימים נדהמו מעוצמת גסות הרוח וקוצר הרוח שציינו את הראיון שערך דן שילון עם ביל קלינטון, בבחינת "אורחים לרגע רואים כל פגע". מה הם רוצים מאתנו. הרי במושגים שלנו זה היה ראיון נינוח ומנומס. כמעט כמו הראיונות – הנדירים שלא באשמת העיתונאים – עם אריאל שרון.

בהתחשב בכך שאחד המתמודדים בחר לוותר על הזירה התקשורתית, והאחר רץ מאולפן לאולפן כאחוז תזזית, נוצר ממילא חוסר איזון, והמראיינים הוציאו את כל התסכול מן המועמד האחר, הנעדר, על האחר שהפקיר עצמו לרשותם. נכון, התסכול גדול, כי גם אם הפוליטיקאים כבר באים לאולפן, או עולים על קו הטלפון, הם למדו מזמן איך לא לענות על השאלות, אלא לדקלם את דף הסיסמאות שהביאו מהבית. ואגב, בעניין זה, האלוף החד-משמעי הוא שרון, שכל תשובה לכל שאלה שמוצגת לו נפתחת במלים: "זו לא השאלה" ואחריהן מיד נאום שקשה לקטוע. אבל אולי זה גם חלק מאריק הישן והנשכח ההוא. נחכה (לא הרבה) זמן ונראה.

איור: מיכל בוננו

איור: מיכל בוננו

אלא שהניסיון העשיר מוכיח כי התעקשות והתעלקות והשפלות והעלבות של המרואיין אינן מתכון להוציא ממנו מידע. מי שהחליט לא לומר משהו, לא יאמר אותו, גם אם נקלל ונגדף אותו בשידור חי. לכן, הנימוק המפורסם של זכות הציבור לדעת וחובת העיתונאי להיות תקיף אינו עומד כאן. לכאורה, אפשר להסתפק בניסיון או שניים לקבל תשובה לשאלה, וכשזו אינה ניתנת, להעיר בשקט, "אני מבין/ה שלא נקבל תשובה על השאלה הלא נוחה הזאת", ולהמשיך הלאה לעוד שאלה, שגם עליה לא נקבל תשובה. כך נוהגים גדולי המראיינים ברשתות טלוויזיה עתירות מוניטין בעולם הגדול. אבל אז לא נקבל ולא ניתן את תחרות הגלדיאטורים, את ההיאבקות, היצרים והדם. ואיך נופיע לפני החברים כחלשלושים ולא אסרטיביים, ואנה נוליך את הבושה.

ייאמר מיד, אין כאן הטיה פוליטית. לא שמאלנות, לא ימניות ולא נעליים. יש כאן תאוות כוח שאיבדה כל רסן, והכוח הוא עיקר מהותה. כולנו שוחים בשלולית של דגי פיראנייה, שריח דם מוציא אותם מדעתם. כל גילוי קל שבקלים של חולשה מצד המרואיין גורר הסתערות אלימה וכתישה עד אבק. ואין כמונו בעלי חושים לזהות סממנים קלים שבקלים של חולשה. פוליטיקאים באים והולכים, ואנחנו נשארים, ואנחנו נראה להם מה יש למי ובאיזה גודל. הם תלויים בנו, ואנחנו לא ניתן להם לשכוח את זה אף רגע. למה מה הם חושבים, מי הם? סתם פוליטיקאים עלובים שבמקרה היום הם על הסוס ומחר ימצאו את עצמם בפרסומת נלעגת. אנחנו הממליכים והמדיחים, אנחנו המרימים מאשפתות ואנחנו המשפילים עד עפר. אנחנו אנחנו ואנחנו. איזה כיף. איזה כוח. יש על מה לדבר עם החבר'ה. זה גם מעלה את המניות שלנו בשוק ה"טאלנטים", מה שיבטיח לנו לא רק כבוד אלא גם הרבה הרבה כסף, והשמים הם הגבול.

הרי כרגיל, הסיפור מסובך הרבה יותר, ובעניין הזה השקיפות לא עומדת בראש מעייניהם של העיתונאים-השדרים-הכוכבים: כמה וכמה מהם עומדים עתה על פרשת דרכים מקצועית ואישית, מסחרית, ובה הם תלויים דווקא באותם פוליטיקאים שהם נהנים כל-כך לרמוס או לרומם, על-פי הצורך. שורה ארוכה של שמות נוצצים מתמודדת עתה על מכרזים לערוץ המסחרי השלישי או לערוץ החדשות. מקצת השמות מופיעים במדורים הכלכליים כחלק מההתארגנויות הרשמיות, אך מקצתם מנהלים את המגעים מאחורי הקלעים, כדי לאחוז בזה, וגם על זה (מקום העבודה הקיים שלהם) לא לוותר, לכל מקרה שלא יצליחו במכרז. הפעם, בניגוד לעבר, הכוכבים אינם נחשבים רק לנכס, לתוספת שאמורה לשכנע את מקבלי ההחלטות שהם ראויים לזכות במכרז, ויש להם סיכוי טוב יותר לתת סחורה מקצועית יותר לקהל, אלא הם עצמם מובילים את ההתארגנויות. הם לא שכירים אלא משקיעים לכל דבר, שיש להם הרבה מה להרוויח והרבה מה להפסיד, והכל, כאמור, בידי הפוליטיקאים. נכון, הליכי ההתמודדות במכרזים מסוקרים באריכות במדורי הכלכלה והתקשורת, אבל הקשר בינם לבין משדרי האקטואליה מעורפל. אולי יש מקום להוסיף כיתובית אזהרה. אז מה זה היה, הקרקס שנראה לפנינו במערכת הבחירות: עבודה עיתונאית נטולת פניות שאינה הנחות למתמודדים, או עשיית חשבון קר של סיכויים וניתוחים לעתיד?

ועוד הערה: במלחמות הגלדיאטורים הללו הושג שוויון מוחלט בין המינים, וכמו במקרים רבים בתולדות הפמיניזם, אנחנו, הבנות, הוכחנו שאנחנו מסוגלות להגיע לכל פינה שהיתה שמורה עד לא מזמן רק לגברים. והוכחנו שכל מה שהם מסוגלים לעשות, אנחנו יודעות לעשות טוב יותר. ממש כמו אנני אוקלי. מה שמעורר מחשבות נוגות. הצלחנו – כו-לנו – לסגל לעצמנו את הסגנון המתלהם והאלים שמיוחס לגברים, ואף התעלינו עליהם, ולא עלה על דעתנו, שבמכשיר המדהים שניתן לנו אפשר לנסות גם לעשות משהו אחרת. אין זאת אומרת, חלילה, שאילו היה העולם נתון בידי נשים הוא היה מתנהל על מי מנוחות ולא יודע עוד מלחמות. שטויות גמורות. אבל מרוב פחד להצטייר כעדינות ורכרוכיות, אנחנו מוותרות על אחת התכונות המובהקות המיוחסות לנשים לכל אורך ההיסטוריה, היכולת להקשיב ולקלוט את הזולת. כל זולת, גם הדוחה והמרגיז ביותר. הוכחנו שבתחרויות הורדת ידיים אנחנו מנצחות בלי קושי. אבל מי רוצה לנצח בתחרויות האלה? כמה עצוב. כמה עלוב.

מישהו אמר שהבחירות האלה יהיו יום הכיפורים של הסוקרים. עורכי הסקרים יצאו לא רע, גם אם, בינינו, לא היה קשה כל-כך לנחש שברק הולך ליפול, ואם אמנם המרחק שבין עשרים אחוזים לעשרים וחמישה אחוזים לא נחשב. אנחנו, עורכי הסקירות והדיווחים, יצאנו מכל מקום רע מאוד.

גיליון 31, מרץ 2001