מלמעלה: גופות ההרוגים בתאונת האוטובוס בדרום; הזוכה בתוכנית הבידור "האח הגדול" (צילום: פלאש 90; קובי גדעון)

התאונה הקטלנית שאירעה אתמול בדרום תופסת את הכותרות הראשיות, ודוחקת משם את גמר התוכנית הפופולרית "האח הגדול". זו בתורה דוחקת מהשערים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" דברים אחרים שקרו אתמול: הכנות למלחמה בדרום, הכנות לפריימריז בקדימה ונושאים אחרים, שהודפסו רק על שערי "הארץ" ו"ישראל היום".

הרשעות קודמות

25 בני-אדם (24, לפי "הארץ" ו"ישראל היום") נהרגו אתמול בהתהפכות אוטובוס לתהום ליד אילת, בתאונה שהיא כנראה הקטלנית ביותר בתולדות המדינה. הנוסעים היו סוכני נסיעות מרוסיה שבאו לתור את הארץ. "הם עפו מהאוטובוס כמו ציפורים" הוא ציטוט של עד ראייה, המוביל את הסיקור של "מעריב". האוטובוס היה שייך לחברת הסעות פרטית בשם טרבלוקס.

שר התחבורה שאול מופז אומר לעיתונים כי הוא מעריך שהתאונה נגרמה בשל "בריונות נהגים", שניהלו ביניהם תחרות. העיתונים מצטטים כולם את הערכתו של השר ומעניקים לה מקום של כבוד בכותרות. לא ברור מדוע שר התחבורה הוא הכתובת לשאלות בעניין, ולא חוקרי התאונות המשטרתיים. הרי לשר התחבורה יש אינטרס מובהק בקביעה שהתאונה נגרמה על-ידי הנהג ולא בשל תנאי הכביש – תנאים שהוא אחראי על תקינותם. ואכן, "מעריב" מצטט את החוקרים, המטילים את האשמה, בינתיים, על הנהג. לפי המשטרה, הנהג נסע כנראה במהירות המותרת, אולם עקף בפראות חרף תנאי השטח הקשים.

העיתונים מביאים גם את גרסתו של הנהג, שהיה בין הפצועים קל יחסית. לטענתו, חפץ כלשהו נפל עליו בזמן שעקף אוטובוס אחר והסיט את תשומת לבו, ואז איבד את השליטה על הרכב. העיתונים מציינים כי לנהג עבר תחבורתי בעייתי. לפי ירון דורון ב"ידיעות אחרונות", לאיש 22 הרשעות בגין עבירות תחבורה. לא ברור מה הן "הרשעות". האם העדר כרטיס חניה או דו"ח על מהירות הוא בגדר "הרשעה"? דורון מציין גם כי הנהג, אדוארד גלפונד, החל לנהוג באוטובוס ב-2001, שכל ה"הרשעות" שלו היו באותה השנה, ושה"הרשעה" האחרונה שלו היתה לפני שבע שנים. כלומר, גלפונד הצליח להישפט ולהיות מורשע ב-22 עבירות תנועה בשנה אחת, ומאז גליונו נקי כמצפונו של חשמן.

הפרט הבטיחותי המשמעותי היחיד שאולי ניתן לדלות מהאירוע הזה וללמוד ממנו משהו הוא העובדה שהנוסעים היו בלתי חגורים. עובדה זו הביאה, ככל הנראה, למספר הגדול של ההרוגים והפצועים קשה. "העובדה כי האוטובוס עצמו נותר שלם", נכתב ב"מעריב", "מעידה על כך שהיה ביכולתו להגן על נוסעיו ולמנוע את מותם – לו רק היו חגורים בחגורות בטיחות". "ידיעות אחרונות" מקדיש לעניין עמוד (שחציו נתפס על-ידי כותרת מגוחכת בגודלה), שבסופו נכתב: "גורמי תחבורה מודים שבישראל קיימת מודעות נמוכה מאוד לחשיבות החגירה באוטובוסים. לדבריהם, גם נוסעים באוטובוסים שבהם מותקנות חגורות לא ממהרים להשתמש בהן, בין השאר בשל תחושת הביטחון שמשרה הרכב הגדול". נראה שתחושת ביטחון אחראית להרבה רעות חולות כאן אצלנו, והיא שנייה בחומרתה רק להיסטריה ולפאניקה, שמעצבות את אורחות חיינו.

כתבנו כאן כבר פעם על הניצול הציני של מאורעות טרגיים על-ידי העיתונים? על סיקור סנסציוני ומבזה? על כותרות שמתעלמות מכללי הטעם הטוב, שוברות את חוקי הגרפיקה וממציאות את הגועל נפש מחדש? כתבנו. והנה אנחנו כותבים שוב. פרטים בעיתונים.

על הגדר

פעולה צבאית בעזה או המשך ההבלגה? הבון-טון בקרב הכתבים והפרשנים הצבאיים בשבועות האחרונים, ולמעשה מאז נבחר גבי אשכנזי לרמטכ"ל, הוא כי הצבא אינו מעוניין לצאת לפעולה בעזה. כותרת הגג של עמ' 8 ב"מעריב" מרמזת כי לא כך: "פעולה בעזה – צה"ל לא מחכה על הגדרות". אלא שהכתבה עצמה, של עפר שלח, חוזרת שוב על הקביעה דלעיל. "בצה"ל לא ששים לפתוח בפעולה צבאית בעזה ערב בחירות – ולא בטוחים שתועלתה גדולה מנזקה", נכתב בכותרת המשנה. בגוף המאמר של שלח הטון חריף הרבה יותר. הוא מדווח על "בכירי המטה הכללי" הסבורים שרק התלהמות של פוליטיקאים מכתיבה את הטון הלוחמני של התקשורת.

עמוס הראל מדווח ב"הארץ" כי חמאס עצר פעילים חמושים של ארגוני טרור קטנים יותר, ששיגרו קסאמים לישראל. אגב כך הוא מצטט חוות דעת משפטית שהוגשה לשר הביטחון, ולפיה "אין להשתמש בירי ארטילרי לעבר מקורות שיגור רקטות ברצועת עזה, אם הוא נעשה לשטחים מאוכלסים".

בתוך כך העיתונים ממשיכים לדווח על המו"מ עם הסורים. אסד מודיע כי הוא רוצה גישה למי הכנרת בהסכם שלום עתידי, והעיתונים דנים בסמכותה של הממשלה הנוכחית לדון עימו על כך. ב"ישראל היום" מתפרסם מאמר דעה של פרופ' אייל זיסר, שכותרתו "ומה עם התמורה?".

אוונטי אוונטי

"מפלגת השלטון הולכת היום לפריימריז, ואיש כמעט לא שמע על כך. גם לא המתפקדים. רוח עצלה השתלטה על הבחירות הללו", כותב שלום ירושלמי ב"מעריב". לכן אולי מכריזה כותרת המשנה של הידיעה על הפריימריז ב"מעריב" כי "החשש הגדול: תקלות המחשוב יחזרו על עצמן". מרוב שעמום "מעריב" מקדיש ידיעה שלמה לעובדה שברשימת המתמודדים יש שלושה ששם משפחתם חסון.

ב"ישראל היום" מקדישים לפריימריז עמוד כמעט שלם, שכרבע ממנו ניתן לאחד המתמודדים, דורון אביטל. אביטל כותב טקסט מנופח מחשיבות עצמית ומנצל כמעט את כל המילון כדי להלל את עצמו ("בכל תחומי העשייה הללו תמיד קידמתי את השילוב בין פעולה למחשבה, בין אומץ לב לאחריות, בין ביטחון עצמי להקשבה לזולת, בין תעוזה לשיקול דעת, בין נחישות להתעמקות [...] אני מתכוון להמשיך לפעול תוך שילוב בין עשייה תכליתית למחשבה אסטרטגית [...] מחשבה מעמיקה ורצינית בצד פעולה יעילה וממשית"). אם יש דבר כזה תעמולה הפוכה, או אנטי-תעמולה, נדמה לי שהטור הנ"ל הוא דוגמה לכך.

יו"ר קדימה ציפי לבני מצביעה, היום בתל-אביב (צילום: רוני שיצר)

הכותרת של "הארץ" היא "הארץ" עצמו, כלומר, דבריה של לבני ל"הארץ". כך זה הולך, בראש עמ' 4: "לבני ל'הארץ': אין לי מומלצים כמו לנתניהו, אני סומכת על המתפקדים".

האח – פיהוק – הגדול

"ישראל היום" מקדיש לגמר התוכנית הפופולרית "האח הגדול" הפניה בשער ואת עמ' 19. בעוד שההפניה מקבלת לגמרי את חוקי המשחק שקבעה קשת ומאמצת את הז'רגון שטבעה, הרי שהסיקור בעמודים הפנימיים משתדל להציג עמדה עצמאית. לצד הידיעה עצמה – טקסט חסר חשיבות המדווח על אירועי(?) אתמול – מפרסם העיתון את טור ההלקאה העצמית המתבקש (דן מרגלית) וטור צד על אודות "עצרת נגד 'תרבות' הריאליטי".

אחד המשתתפים בתוכנית הבידור "האח הגדול" (צילום: קובי גדעון)

אגב, מרגלית כותב כי אתמול צפה בתוכנית בפעם הראשונה, והזדעזע. הזדעזע עד כדי כך שניפק את המשפט הבא, שאיני בטוח לגמרי שאני מבין אותו: "שלושה עשורים החזקתי בדעה כי ערוץ טלוויזיה מונופוליסטי הוא הסכנה הגדולה לדמוקרטיה, לתקשורת הישראלית. החל מאמש מחקתי את ה"א הידיעה מהמשפט שבו החזקתי בעצימות אכסיומטית".

ב"מעריב" מקדישים לסדרה את כפולת העמודים 13-12. "עייפות", כותב מבקר הטלוויזיה של העיתון, אסף שניידר. אכן, מי שטרד את עצמו בצפייה בתוכנית הזו ובכתיבה עליה מרגיש עכשיו ודאי עייף. אני מנחש שאפילו בלי חשק לסיגריה.

ענייני תקשורת

המפגינים נגד המשטרה באתונה השתלטו על תחנת הטלוויזיה הממלכתית, מדווחות סוכנויות הידיעות המצוטטות ב"מעריב".

העיתונאי אורי אורבך שוקל להצטרף למפלגת הבית-היהודי, מדווחים העיתונים. אתמול כתב כאן עוזי בנזימן על התופעה.