אחד מתחומי-הכיסוי המתסכלים ביותר בעיתונות הוא כיסוי-העיתונות. מצד אחד, הגישה נוחה: עיתונאים הם פטפטנים גדולים. מצד שני, הכעסים קשים. עיתונאים הם עם שמצפה שיסלחו לו יום-יום על חטאיו – אבל לעולם לא שוכח ולא סולח על חטאים שעשו לו.
בכל זאת, הווארד קורץ לא מתלונן. קורץ הוא כתב המדיה של "וושינגטון פוסט". תפקידו מושיב אותו על אחד הצמתים העמוסים ביותר בעולם: המפגש בין הממשל האמריקני לבין גדודי התקשורת שמסקרים אותו. הקוראים המקומיים מרותקים, הדרמה גדולה, ולמרבה המזל, היא מתרחשת בטווח של עשר דקות הליכה ממערכת ה"פוסט". זה כמו לדווח על המונדיאל ממושב נוח באמצע כר הדשא.
לפני שבועות אחדים יצא לאור בארצות-הברית ספרו של קורץ "Spin Cycle", והפך מייד לרב-מכר וושינגטוני. שמו של הספר, בתרגום חופשי, הוא "מעגל התחמון". קורץ מגולל בו את סיפור העימות המתמשך בין הבית הלבן של קלינטון לכתבים המדווחים עליו, מראשית כהונתו השנייה ועד פרשת מוניקה לווינסקי. ספר אמין, נוקב, חכם. הוא מודד בחריצות את ההבדל הדק בין תדמית לתרמית, בין כיסוי לשיסוי, בעידן קלינטון.
אם תרצו, חלקים מהספר הם משל על נתניהו, על תחמוניו, ועל צרותיו עם התקשורת הישראלית. אם תרצו, הם משל על כל פוליטיקאי בפתח המאה ה-21. המנהיג, הראש, איננו אלא קליפ טלוויזיוני. בקליפ הוא קם ובקליפ הוא נופל ועל הקליפ הוא עובד, מהדיון על התחמון היומי בבוקר ועד סגירת המהדורות בערב.
ציטוטים סלקטיביים:
"ההסטוריה לימדה את אנשי קלינטון שמותר וכדאי לעבוד על העיתונות. רון זיגלר, יועץ התקשורת של ניקסון, נהג לדבר עם העיתונאים במונחים שנלקחו מעולם העסקים. עובדה מסוימת היא 'מבצעית בשלב זה'. אחר-כך, כשמתברר שאיננה נכונה, היא הופכת ל'בלתי מבצעית'".
"וודרו וילסון סבל ב-1919 משבץ שגרם לו שיתוק, אבל לעיתונאים סיפרו שהיתה לו התמוטטות עצבים, ובקרוב יחזור לפעילות מלאה. כשאייזנהאואר לקה בהתקפת לב קשה, סיפרו לעיתונאים שהיתה לו הרעלת קיבה. דוברו של ג'ימי קארטר הודיע יומיים לפני הפעולה לשחרור בני-הערובה באיראן שפעולה כזאת לא באה בחשבון".
"בשנים האחרונות התחמון ממלא את השטח האפור שבין כנות גמורה לשקר מוחלט. דוברו של הנשיא רייגן לארי ספיקס החזיק שלט על שולחנו: 'אתם (העיתונאים) לא תגידו לנו איך לביים את החדשות, ואנחנו לא נגיד לכם איך לכסות אותן'".
"רייגן חולל מהפיכה בתחום הזה. הדוגמה הקלאסית היתה צילום טלוויזיה של רייגן עומד לפני בית-אבות שניבנה במסגרת תוכנית ממשלתית שהוא מתכוון לחסל. הכתבים דיווחו על הסתירה, אבל הבית הלבן היה מאושר: הכתבים יכולים לדבר, אבל קובעים רק צילומי הטלוויזיה".
"דון בייר, ראש אגף התקשורת של קלינטון, פיתח את תורת רייגן לכלל נוסף: מה שאומר הנשיא חודר מעבר למה שאומרים עליו. יש לו דו-שיח משלו עם אמריקה, שעובר מעל לראשי העיתונאים. העיתונאים אינם אלא מבקרי-תיאטרון: יש להם השפעה קטנה מאוד, אם בכלל, על גיבוש דעת-הקהל".
"התיאוריה של דובר הבית הלבן, מייק מקקארי, בניהול עיתונות היתה להאריך את חייו של סיפור חיובי דרך כמה מעגלי חדשות. הוא לקח את זה ממדריכים ישנים ליחסי-ציבור: אמור להם מה אתה עומד לומר להם, אחר-כך תגיד להם, אחר-כך תגיד להם מה אמרת להם".
"היו זמנים שבהם נשיא נמדד ביחסיו עם הקונגרס, הצלחת מגעיו עם מנהיגים זרים, יכולתו להצמיח את המשק ולשמור על השלום. עכשיו התקשורת ההמונית הפכה יותר ויותר למזקקה של חוכמה פוליטית. כל מילה של הנשיא נחתכה ועובדה על ידי פרשנים, כל משפט עבר דרך פילטר אידיאולוגי".
"העיתונאים, אמר קלינטון, מנהלים את המדינה. הם נהנים להרוס אנשים. זה מה שמביא אותם לסיפוק… בהדרגה הפסיק קלינטון לקרוא עיתונים. אני עושה את החדשות, אמר. למה אני צריך לקרוא אותן?"
"מימיה הראשונים בוושינגטון ראתה הילארי קלינטון בעיתונות אויב. העיתונאים, אמרה, הם ברובם בני-גילנו. הם מקנאים בביל ובי".
"הבית הלבן חזר בו מעמדתו, הטיח הפרשן הימני, פאט ביוקאנן. הוא לא תפס את העניין. לבית הלבן לא היתה עמדה. העמדה הייתה מטרה נעה, ספינה טרופה, שמקקארי הפך לתשובה באורך של 10 שניות, ארוזה לטלוויזיה".
"למקקארי, כתב 'וושינגטון פוסט' במאמרו הראשי, מגיע פרס אוסקר על שקריו. פעם אחר פעם מציב הבית הלבן חזות מוטעית, ומציע גירסה מוליכת-שולל של האירועים. את האמת הוא מפרסם בעל-כורחו, בטפטוף איטי, טיפ-טפ, טיפ-טפ…"
"מקקארי וחבורתו רצו לנהל את החדשות, לארוז את הנשיאות בדרך שהציבור יקנה אותה. לקבוצה הקטנה של עיתונאים שצעקה שאלות בתדריך היומי בבית הלבן היה סדר-יום אחר. הם היו ממוקדים, כמעט מקובעים, בשערוריות. הם התעניינו בפאשלות, בעימותים מאחורי הקלעים, בדרמה. הם לא רצו לסקר את הנשיא. הם רצו להביך אותו".
"אמריקה היתה בשנה השישית של צמיחה כלכלה מהירה, הדאו-ג'ונס עבר את ה-7000, אבל זה לא התאים להגדרת המקובלת של חדשות כעימות. אילו הכלכלה הייתה בירידה, היא הייתה פותחת ערב-ערב את חדשות הטלוויזיה".
"משהו גדול יותר מעוד קרקס עיתונאי התחולל כאן. בשיחות רדיו, באינטרנט, בפרוזדורי משרדים, אנשים דיברו שוב על השאלה, אם קלינטון הפשיל את מכנסיו והאם היה שם מין אוראלי. זה לא היה עוד סיפור מביך. זאת הייתה בדיחה לאומית, קטע מאופרת-סבון מתמשכת. העיתונאים, שהתיימרו לטפל בשאלות החוקתיות, ניצלו למעשה את ההזדמנות לרדת לביוב".
"דון בייר גילה שאפילו בעלי-הטורים, הפקחים מבין העיתונאים, אנוסים על ידי תרבות התקשורת להיות ציניקנים, ספקנים, מלאי חשדות. בכתיבה על הנשיא, צו האופנה הוא להיות עוין. אחרת יאשימו אותך חבריך שהשלטון קנה אותך".
"יועץ הנשיא רם עמנואל הגיע למסקנה שהעיתונאים בוושינגטון פועלים בתוך בועה אליטיסטית וכורעים תחת עומס דעותיהם הקדומות. הטענה לעיתונות אובייקטיבית היא קשקוש. העיתונאים רואים בקלינטון ילד עם תיאבון-יתר, שאיבד שליטה".
"מה ששיגע את עמנואל היו בעלי-הטורים, שסירבו לתת לבית הלבן אפילו פרור אחד של אשראי. הם מסוממים, הוא חשב. הם בטח מתאמים ביניהם עמדות. גם אם אתה מתנגד לכל צעד שהנשיא עושה, אתה לא יכול לטעון שהוא לא עושה דבר. בהתחלה האשימו את הקלינטונים שהם רוצים יותר מדי, שהמטרות שהם מציבים בלתי ניתנות להשגה. עכשיו, כשהם מתקדמים בהדרגה, לועגים להם. העיתונאים, הסופרמנים שלעולם אינם טועים, מתים לרדת על בני-התמותה בבית הלבן".
"יועץ הנשיא ג'ורג' סטאפנופולוס האשים את מורין דאוד, בעלת-טור ב'ניו יורק טיימס', שהיא שונאת את קלינטון. הוא לא תופס, הגיבה דאוד. התפקיד שלנו איננו לחבב או לא לחבב את קלינטון, אלא לפסוק האם היה לו שבוע טוב או רע, האם הוא בדרך למעלה או למטה. הבית הלבן מנסה להפוך כל דבר לאישי: האם אתה איתנו או נגדנו. זאת הבעיה עם הדמוקרטים. הרפובליקנים לא ציפו לייחס הוגן, והיו אסירי-תודה אם קיבלו יחס שווה. הדמוקרטים מאמינים שכל העיתונאים ליברלים וכועסים אם אתה מכניס להם. הבית הלבן מתגעגע לימים בהם עיתונאים היו סריסים בחצרו של הנשיא קנדי. אבל הזמנים השתנו. מוטב, לכן, לעיתונאים להתרחק ממושאי כתיבתם".
אחדים מגיבורי הספר, משני צידי המתרס, אני מכיר אישית. הם חיילים במלחמת הישרדות. כל בוקר הם קמים בהנחה, שהנשיא שלהם נמצא במרחק "טלפון אחד מאסון". כל בוקר והגילוי שלו: אם לא סביב פרשת "וייטווטר", חברת הנדל"ן המושחתת בארקנסו, סביב מבצעי ההתרמה לקרנות המפלגה בתוככי הבית הלבן; אם לא אלה, הנערה התורנית שטוענת שהנשיא הטריד אותה מינית.
קלינטון מטופל מתחת לחגורה; נתניהו, ברוב המקרים, מעליה. העיסוק בפרשיות האישיות של קלינטון הוא סוג של מותרות. הוא מלמד שאין כרגע לאמריקה בעיות קיומיות, ואפשר להשתעשע. חבל שאי אפשר לומר אותו הדבר על ישראל.
אבל האובססיה לפלילים, הערגה לסקנדל, וראיית הפוליטיקה כמשחק ציני, שאין בו שום דבר חוץ מכוח ושחיתות, קיימות בתקשורת שם וגם כאן. וגם התחמון, כמובן.
הבית הלבן של קלינטון מתחמן בקטן: מעכב, למשל, פרסום ידיעה לא-נוחה עד סמוך לסגירת מהדורות-הערב של הטלוויזיה; ממחזר בשורות טובות; מחלק ראיונות בלעדיים עם הנשיא לכתבים נוחים, ומצפה – בדרך כלל לשווא – לתמורה. נתניהו יכול ללמד אותו פרק או שניים בתחמונים גדולים.
נתניהו מוזכר בספר פעמיים. בפעם הראשונה הוא בא לפגישה עם הנשיא ביום בו מתפרסמת ידיעה על מעורבות של ממשלת סין הקומוניסטית בתרומות שגייס קלינטון. קלינטון מבקש לדבר על המזרח-התיכון. העיתונאים, על התרומה. בפעם השנייה מגיע נתניהו לבית הלבן כשמתפרסמת הידיעה על מוניקה לווינסקי. "המזרח-התיכון", כותב קורץ, "נמחק בבת-אחת ממסך הרדאר".
גיליון 15, יולי 1998