קורא חרוץ מחולון שלח לי מאמר שגזר מתוך המקומון "צהוב", שיוצא בבת-ים ומופץ בבתים בבת-ים, ראשון-לציון וחולון. המאמר פורסם בסוף מאי, סמוך לימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל. כותרתו היא "אל תשכחו את השואה שלי". המחבר הוא העורך הראשי של העיתון, שמעון עשור.
המאמר נפתח במניפסט, משפט אחד ארוך ופסקני: "כשם שאני מכבד את יום השואה, שבו אנו מתייחדים עם זכרם של יורדי אירופה שנטבחו על-ידי הנאצים, אני מצפה שהחברה הישראלית תייחד יום לזכרם של קורבנות השואה המזרחית, שנפלו על הקמתה של חברה שוויונית במדינת ישראל, ושלא עמד להם הכוח לשאת את הרעב הכלכלי והתרבותי לאחר שהובלו כצאן לטבח אל ערי הפיתוח, השכונות ויתר אזורי המצוקה, שהפכו למחנות עבודה שרק מתי מעט שרדו בשלמות את הקשיים בהם".
בהמשך מחבר עשור תפילת "יזכור" ליוצאי המזרח, בהשראת "יזכור" לנופלי מערכות ישראל: "יזכור עם ישראל את תרבות המזרח שנכחדה... את קורבנות ה'שיטה' שנטבחו במירוץ המטורף שהותיר אותם מחוץ לתמונות... את הלוחמים והפרטיזנים שניסו לעשות משהו ולהילחם בשואה – את ואדי-סאליב, הפנתרים-השחורים, האוהלים ובתי-ספר של רשת קדמה...".
המאמר של עשור הוא אחד בסדרה ארוכה של מאמרים ראשיים שפורסמו ב"צהוב" החל בחודש מרץ, מצדו השני של עמוד השער, שמכוסה דרך קבע בתצלום של דוגמנית. במאמר הראשון, "תנו לנו רובים", מודיע עשור ש"חמישים שנות דיכוי עתידות להתפרץ כהר געש חברתי ואינתיפאדת הפלסטינים תיראה כמשחק ילדים... גם הספרדים המתאשכנזים עשויים להבין כי המהפכה הזאת היא המהפכה שלהם, הרי הצבע השחור שלכם יישמר לכמה דורות, ועד אז לא תזכו למחילה על כך שנולדתם מזרחים. סביר להניח כי יצטרפו אליהם מגזרים מדוכאים, החל מהרוסים ועד לעולי אתיופיה, שברור לחלוטין כי נכונו להם ימים קשים בחברה הגזענית של ישראל. תנו לנו רובים, ואולי בעצם יש לנו רובים, וכל חייל מזרחי וטוב לנשק".
למקרא מאמרי הזוועה האלה, לא הייתי בטוח שזה שמעון עשור שאני מכיר. את עשור פגשתי לראשונה בקריית-שמונה. הוא ערך שם מקומון, והיה מומחה גדול לפוליטיקה המקומית. בבחירות של 81' הביא לליכוד את הילדה ליסה פרץ, ששפכה דמעות מרות על פשעי המערך ועזרה לבגין לנצח. אחר-כך השמאיל. ב-92' פגשתי אותו בחולון, מעורב בפריימריז של מפלגת העבודה. היום, לצד עבודתו במקומון, הוא חבר בצוות התגובות הארצי של העבודה, לצדה של ח"כ דליה איציק.
איור: ירמי פינקוס
עשור הוא איש סביר, שכותב ביודעין מלים בלתי סבירות לחלוטין. התקשורת הקהילתית משופעת באנשים כאלה, שנחמד לפגוש אותם ברחוב, אבל פחד לקרוא מה שהם כותבים ומשדרים. הם לא מטורפים. בכלל לא. הטירוף הוא רק הדרך שלהם להתחנף לקורא.
יש בין היהודים בישראל, נכון להיום, לפחות ארבעה מגזרים שאוהבים לקבל את התקשורת שלהם מוטרפת. המגזר הידוע ביותר הוא החרדים. אני מכיר אחדים מעורכי העיתונים החרדים. לבד מאחד, שהקצף זב משפתיו גם בחייו הפרטיים, מדובר באנשים נבונים, מפוכחים, רחוקים בחייהם הפרטיים והמקצועיים מכל גילוי של קנאות. העיתונים שהם עורכים לא משקפים את דעותיהם, ובוודאי לא את מזגם. דברי ההסתה, השטנה והשקר שגודשים בשנים האחרונות את העיתונים האלה אינם מבטאים אלא את מה שהקוראים נהנים לקרוא. יש שוק, וחוקי ההיצע והביקוש חלים עליו.
המגזר השני הוא המתנחלים. את הצרכים הרגשיים הייחודיים של המתנחלים ממלאת ערוץ 7. ללא ויכוח, כוכב הערוץ הוא אדיר זיק. המונולוגים הארסיים שלו ליוו את כל הקדנציה של רבין, עד לרצח. הם כל-כך הרשימו את מיכאל קרפין, עד שחזר והשתמש בהם בסרט על ההסתה שקדמה לרצח רבין.
אדיר זיק הוא שועל ותיק בתקשורת הישראלית. היה במאי בטלוויזיה. התמחה בחלטורות. ביום החתימה על הסכם אוסלו הראשון, מול משרד ראש הממשלה בירושלים, הוא חטף מכות כאשר נחלץ להגן עלי מפני מאזיניו, מפגיני הימין. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמה שהפך את זיק לחוד החנית של קמפיין ההסתה הנורא ההוא היה בעיקר הרצון לשאת חן. הוא אמר למאזיניו מה שהם לא העזו לומר, אבל רצו לשמוע. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו.
המגזר השלישי הוא עולי רוסיה. 20 עיתונים מתפרסמים בארץ ברוסית, והמכנה המשותף לכולם, מלבד השפה, הוא האיבה שהם משחררים כלפי ישראל הוותיקה. מקצת מהאיבה יצא באחרונה החוצה, על רקע חקירת המשטרה במה שמכונה "המאפיה הרוסית".
אפרים גנור הוא עורך העיתון הרוסי "נובוסטי". גנור הוא יליד הארץ. את מאמריו הוא כותב בעברית. העיתון הרוסי הוא בשבילו עסק, וכמובן, שליחות ציונית. פעמים אחדות סיקרנו יחד מסעות של ראש ממשלת ישראל לחו"ל. היה נעים. לאחר שנעצר גרגורי לרנר (בן-ארי), השחיז גנור את עטו וכתב: "יוצא שכל לרנר שעלה מרוסיה בעשר השנים האחרונות הוא מאפיונר, אם לא ראש המאפיה בכבודו ובעצמו, וכל גרישה הוא פושע מסוכן שקשור למאפיה ברוסיה. אני מכיר עשרות ישראלים ממוצא מרוקאי, שיושבים בבתי-הסוהר על סחר בסמים, מעשי שוד ורצח. לא שמעתי אף פעם על 'מאפיה מרוקאית' [...] ערביי ישראל והשטחים אחראים למכות גניבות הרכב, אבל מעולם לא שמעתי דיבורים על 'מאפיה ערבית'. כאשר רואים איזו חגיגה עשו כלי התקשורת הישראליים סביב העניין הזה, גם בלי שנרצה בכך נוצרה אצלנו תחושה כואבת של אכזבה. בעצם, הם אומרים לכל העולים מרוסיה, אנחנו לא רוצים אתכם כאן, מאפיונרים רוסים. באתם להרוס את מדינת ישראל ולהפוך למדינת מאפיה". כותרת המאמר שלו היא "כל אחד מכם הוא גרישה מאפיונר".
בעיתונות של גנור הופיע מאמר נוסף, תחת הכותרת "ולדימיר, מזרחי, אנטישמי". ולדימיר הוא שם גנאי ברוסית. מזרחי הוא סגן-ניצב במשטרת ישראל, שחוקר את פרשת לרנר. המאמר, מאת סמיון פלדמן, מאשים את מזרחי באנטישמיות.
גנור לא היה בארץ כשהמאמר התפרסם. כשבדק אצל עובדיו, כולם עולים חדשים מרוסיה, איך קרה שהמאמר הופיע כלשונו, נדהם לראות שהדברים לא הדליקו אצלם שום נורה אדומה. הם חשבו שהמאמר בסדר גמור. גנור לא יכול היה להסכים איתם; הוא התנצל.
"המרירות של העולים באה לידי ביטוי בעיתון", אמר לי גנור. "אין חוכמות. היא מתבטאת במכתבים. בטלפונים. אני מרגיש את הכאב. אני נסחף לתוך הרגשות שלהם". הוא אומר שזרק מעיתונו כמה כותבים מצוינים, רק משום שכתבו דברי בלע על המדינה. "אני לא רואה את עצמי כגואל ציון, אבל אני רוצה להחדיר בעולים ציונות".
המגזר הרביעי הוא, מסתבר, יוצאי עדות המזרח. חלק מהם. מרירות ישנה, שהודחקה, יוצאת עכשיו החוצה, אולי בגלל המאבק של ש"ס, אולי בגלל סיבות אחרות.
אין היום בחברה הישראלית סמכות מרכזית מרגיעה. הכל הולך לקצוות, לשוליים. המודל לציפיות הקהל הוא תוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה". מי שלא צורח, לא נשמע.
שמעון עשור מרגיש כך. כששאלתי אותו איך יכול היה להשוות את השואה עם עוולות הקליטה של יהודי המזרח, אמר: "השימוש שלי במטאפורות מסוימות נועד לזעזע. צריך להיות בוטה לפעמים. בתחרות שקיימת בשוק, אם אתה לא נותן משהו שמגרה את האנשים, אתה בבעיה. אני יורה, ונסוג לאחור".
בשבוע השני של יוני כתב שמעון עשור מאמר מפייס. פתח בציטוט משפינוזה, בזכות התבונה, וסיים בשקספיר. הוא כתב: "רבים מכם, קוראי הנאמנים, תמהתם על הלהט שבו כתבתי. חלק צידדו בעמדתי, כי אסור להתעלם מהשד (העדתי), אלא יש לגרש אותו. אחרים חלקו עלי, ולא אחת איימו על חיי. נוח היה לי להמשיך לשתוק, אבל לא יכולתי".
לפני שלושה חודשים הוא קרא לקחת את הרובים. לא עוד. "ההשכלה והתבונה הם המפתח להפיכתנו לחברה טובה יותר, אוהבת, חברה שרחוקה מהשנאה".
גיליון 9, יוני 1997