לפעמים נדמה שהתקשורת לא שונה בהרבה מכלב אמסטף: פעם מלקקת, פעם טורפת, ועושה גם את זה וגם את זה במסירות עצומה. ההבדל הוא רק באלמנט ההפתעה: אצל האמסטפים אי-אפשר לדעת, רגע אחד הם חנפנים כגורי חתולים, וברגע השני הם קמים לנשוך. העיתונות, לעומת זאת, הרבה יותר צינית, מחושבת וצהובה: לפחות אותו חלק שלה שחי על הדם.
בסיפור המעשה שלנו יש דרמה גדולה, חלק מהחיים ממש, סוף טוב, מפתיע, ומוסר-השכל מלבב. אפשר לפתוח אותו ב"ארץ אחרת", כתב-עת בעריכת במבי שלג, שעניינו ישראליות ויהדות. את גליון האביב שלו, שיצא לאור בתחילת חודש יוני, הקדיש העיתון למה שהגדיר כ"שקיעתה של התקשורת הישראלית".
בין השאר התפרסמה שם "ירייה נוספת", כתבה מאת רוני אבולעפיה. הירייה הראשונה נורתה על-ידי חוליית טרור. את הירייה הנוספת ירתה התקשורת. ב-3 באוגוסט 2003 חזרה משפחת חיון מחופשה בסיני אל ביתה בהר גילה, התנחלות ליד ירושלים. בעלייה ליישוב נתקלו במארב מחבלים. האם, צילה חיון, ספגה שמונה כדורים. מצבה היה אנוש. בתה חמוטל נפצעה בינונית. למרבה המזל, בעלה חיים ושני ילדיה הנוספים, הדס ואמיתי, יצאו ללא פגע.
"כשהאמבולנס הגיע אל פתחו של חדר הטראומה בהדסה", מספרת צילה חיון לכתב-העת, "כבר חיכו לנו עשרות צלמים ועיתונאים. אני זוכרת את הצעקות של חיים בעלי ושל רופא האמבולנס, שנאבקו בהם כדי לפלס את הדרך לאלונקה שלי. הם היו צריכים ללכת מכות עם צלמים כדי להכניס אותי לחדר הניתוחים. אני שכבתי שם וכל שנייה היתה קריטית והיו שם אנשים שלא היה אכפת להם בכלל אם אני אחיה או אמות, יותר חשוב להם היה להשיג את התמונה".
בשלוש בבוקר נרדם הבעל על כורסה במחלקת הטראומה. בחמש וחצי העירה אותו האחות. "מחפשים אותך מהתוכנית של רפי רשף", הודיעה. עד שש הצטרפו כלי התקשורת האחרים. שלושה ימים לא הניחו לו: התקשרו מערוצי טלוויזיה, רדיו, עיתונים. "לכולם הוא סירב", אומרת צילה חיון, אבל לא כולם קיבלו את סירובו. כתבת וצלם מערוץ 10 הגיעו לבית-החולים ואמרו: כמה שחמוטל יפה ושזופה עם הצמה, עם החוטים והחרוזים שעשו לה הבדואיות בסיני, וזה מצטלם נורא טוב. אתה לא רוצה לשתף את כולם? שאלו את חיים. נורא כדאי. זה עושה משהו שייראו אותה".
ב-6:30 התייצבו כתבים מול הדס ואמיתי, בפתח ביתנו בהר גילה. חיים אסר על הילדים להתראיין, אבל הם לא הרפו, המשיכו להתקשר לסלולריים שלהם, לשלוח להם הודעות אס.אם.אס ולפנות באמצעות חברים".
ואז (מספרת הכתבה) הגיע הביתה "מעריב", והילדים ראו את תמונת הצבע של אמם, עירומה עד מתחת למותניה, מפארת את ראש עמוד החדשות של העיתון. "צילה היתה בגודל של חצי עמוד, שוכבת על האלונקה של האמבולנס בעודה נישאת לחדר הטראומה, עירומה ומדממת. בנסיעה מסיני היא לבשה גופייה ומכנסיים קצרים. החובשים באמבולנס גזרו את בגדיה כדי לנסות לעצור את הדימום. זה האימאג’ שניבט אל העוברים ושבים מדוכני העיתונים".
שלפתי את העיתון מהארכיון. גם לאחר 11 חודש, המראה כל-כך מביך, כל-כך משפיל, שקורא שאיננו סוטה בנפשו מבקש לזרוק מיד את הגיליון מהיד. העיתונות הישראלית לא הואשמה אף פעם באיפוק ובטעם טוב, אבל פרסום התמונה הזאת חוצה באמת את כל הגבולות.
הדס, בת 14, טילפנה למערכת "מעריב" וביקשה לדבר עם העורך. "שאלו אותה (מספרת צילה חיון) מי מבקשת, והיא אמרה, הדס חיון מהפיגוע בהר גילה. תוך שניות אמנון דנקנר היה על הקו. איך אתה מעז לפרסם תמונה כזאת של אמא שלי? אמרה הדס. אתה בכלל יודע מי זאת אמא שלי? ביקשת רשות? אמא שלי לא רוצה שיצלמו אותה כך.
"בתשובה ענה עורך ’מעריב’, להדס בת ה-14, שהיא לא מבינה מה זה תקשורת. היא אמרה שהיא רוצה שיתנצל. תגידי לי איפה אמא שלך שוכבת ואני אשלח לה פרחים, ענה, ואז הוא שאל אותה אם היא מוכנה שהוא יפרסם את השיחה ביניהם. היא טרקה לו את הטלפון".
צילה התעוררה מהתרדמת לאחר 23 יום. התאוששותה הוגדרה כנס רפואי. כשחזרה לחיים הראתה לה בתה את התמונה שפורסמה ב"מעריב". "הרגשתי זוועה", היא מספרת. "זו היתה חדירה גסה לפרטיותי. פלג גופי העירום הוא לא נכס שאני מוכנה לסחור בו. זאת בפירוש התעללות. התנסיתי בהרבה אלימות מאוד כואבת, וזו היתה עוד אלימות שנכפתה עלי וגם איתה היינו צריכים להתמודד - אני, ילדי ובעלי.
"האויב שלי מנסה להפקיע את זכותי להיות אדם פרטי, וזה לא מקנה זכות גם לצד שלי לעשות זאת. לתקשורת אין גבולות. היא מעלה כל הזמן את סף הזעזוע, ואנחנו צריכים כל הזמן לייקר את הסחורה".
המניע של התקשורת, אומרת חיון, הוא כספי. "מתוך תאוות בצע, כדי להגדיל את התפוצה, פונה העורך אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. הוא לא שואל את עצמו מה אחריותו החברתית ומה אחריותו כלפי צילה חיון".
במקצועה, חיון מפיקה אירועי תרבות. ערב שבוע הספר (מספרת הכתבה) היא ניסתה לעניין בפרויקטים שלה כמה עיתונאים. הם סירבו. היא נותרה בתחושה ש"החיים שלך הם לא-כלום. לעומת זאת, החורבן שלך מעניין".
"אני לא רוצה להיות האשה מהפיגוע, אני רוצה להיות צילה מאוטו-ספר או משבוע הספר. אני כבר רגילה ללחשושים: ההיא מהפיגוע בהר גילה. אני מקווה שאפשר יהיה להגיד עלי עוד דברים".
מזמן לא נאמרו דברים נוקבים כל-כך, מדויקים כל-כך, משכנעים כל-כך על הדרך הצינית, האטומה, השקרית, שבה מטפלת התקשורת בישראל בנפגעי טרור. הגיע הזמן שמישהו יאמר אותם, והכי טוב שיאמר אותם מישהו כמו צילה חיון, שנקי מכל אינטרס מסחרי או אישי.
הייתי שמח לסיים את הסיפור בנקודה זו, אבל הבטחתי סוף מפתיע, סוף טוב, והבטחות צריך לקיים. כמו בתוכניות המציאות הוורדרדות בטלוויזיה, כמו ב"מהפך" של אורנה דץ, יום בהיר אחד שאיפותיה של צילה חיון התגשמו. ואיפה? מכל אמצעי התקשורת, דווקא ב"מעריב".
זה קרה במוסף "סופשבוע", ב-11 ביוני, ימים אחדים לאחר שכתב-האשמה הנוקב שלה פורסם ב"ארץ אחרת". בעמוד הפותח מופיעה צילה חיון, בשיער מתבדר, בחיוך רחב, במחשוף עמוק שחושף מקצת ממה שחשף העיתון, בנסיבות אחרות, בקיץ שעבר. "צילה חיון", מבשר העיתון, "מספרת איך הפכה את ההחלמה לפרויקט אישי, בדיוק כמו שהפכה את שבוע הספר לאירוע התרבות הגדול במדינה".
לכתבת העיתון, שרי מקובר-בליקוב, היא מספרת בפירוט רב מה קרה לה באותו לילה נורא ובלילות שאחריו, אבל הסיפור נקרא לגמרי אחרת. אין בו צלמים שכמעט הורגים אותה בכניסה לבית-החולים, אין בו שיחה טראומטית עם העורך דנקנר, שמסביר לבת שלה מה זאת עיתונות. יש בו טונות של קיטש וים של דמעות.
התמונה המפורסמת, שחדרה בגסות לפרטיותה של צילה חיון והקפיצה לשמים את ילדיה, מופיעה מחדש, אבל בגרסה מוצנעת. המחצית הימנית של התצלום נעלמה. עכשיו רק הפנים והצוואר חשופים. וגם הילדים מופיעים, בתמונה משפחתית, ילדים מאושרים, כאלה שלעולם לא טורקים טלפון. ומופיעים, בפירוט מכובד, עסקי ההפקה של צילה חיון, עטופים במחמאות מפליגות. אין מה לדבר, חיון שיחקה אותה.
מוסר ההשכל פשוט: עם נבלים תתנבל ועם סוחרים תסחר. צילה חיון ניצחה את עיתונות הקיטש בנשקה שלה. ההפקות שלה קיבלו סיקור אוהד, מחניף, בעיתוי הנכון, מבחינתה: ערב שבוע הספר.
עכשיו, כשתיכנס לחדר, לא ילחששו מאחורי גבה, זאת האשה מהפיגוע. יצעקו לה את זה באוזן. וצילה חיון, בתוך חגיגת הניצחון המוצדקת שלה, נצחון הטובים על הרעים, תרגיש טיפ-טיפה עירומה, עוד יותר עירומה משהרגישה בקיץ שעבר, כשהעיתון הפקיר את גופה למכבש הדפוס.
גיליון 51, יולי 2004