התגובות לנפילתו של קונראד בלאק, מי שעמד בראש אימפריית העיתונים השלישית בגודלה בעולם, בעיקר אלה שהגיעו מאנשי האגף השמאלי בפוליטיקה הבריטית והקנדית, היו מלאות בעיקר בשמחה לאיד. אפשר להבין אותם: בלאק, שהתפטר בחודש שעבר, דגל בכל מה ששנוא עליהם.
בלאק צבר במשך כשלושים שנה הון רב, כשהוא רומס את זכויות עובדיו ואת החופש העיתונאי שלהם, רותם את העיתונים שבשליטתו לאג'נדה הימנית שלו, משתמש בכוחו הכלכלי והתקשורתי כאמצעי לחץ על פוליטיקאים, תומך בהתלהבות במרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, מאמין בעליונות המוסרית של ארצות-הברית על פני "אירופה הישנה", נהנה להתחכך בשועי עולם, ממנה את אשתו לתפקידים בכירים בחברת האחזקות שלו, הולינג'רס, ונותן לה טורים אישיים בעיתוניו, וכאילו להוסיף חטא על פשע, הוא גם תומך נלהב בישראל, מאשים את הפלסטינים בעימות ומעודד נמרצות את בעלי הטורים שלו להביע עמדות דומות. הרקע להתפטרותו, עשרות מיליוני דולרים שהועברו ללא בקרה מכספי הולינג'רס שבשליטתו לחשבונותיו הפרטיים שלו ושל מקורביו, הפך את הנקמה למתוקה עוד יותר.
אבל תהיה זאת טעות לראות בבלאק עוד איש עסקים נצלן ותאב בצע שבא על עונשו. הסיפור שלו הרבה יותר מורכב. הוא מעלה שאלות מרתקות לגבי המגבלות (או העדרן) המוטלות על מו"לים בתקשורת.
מקובל לחלק את המו"לים הגדולים לשתי קבוצות - אלה שרואים בשליטה בעיתון שליחות חברתית וברווחים המופקים ממנה עניין משני, ואלה שרואים בה קודם כל מקור לרווח ולצבירת כוח פוליטי. משפחת אוקס-סולצברגר, המחזיקה ב"ניו-יורק טיימס" זה ארבעה דורות, היא דוגמה ומופת להעמדת השליחות החברתית מעל לכל שיקול אחר.
בלאק הוא דוגמה ומופת לקבוצה השנייה. את העיסוק שלו אפשר לכנות media trading, סחר במדיה לשם הפקת רווחים. המטרה הראשונה שלי, אמר בלאק לא פעם, היא לעשות כסף. המטרה השנייה היא להיות בעניינים. עיתונות, אמר, היא "עסק מעניין שמושיב אותך בשורה הראשונה של הזירה המרכזית".
צילום: רויטרס
▪ ▪ ▪
יש עדויות רבות לסגנון הניהול הדורסני שהנהיג בלאק בעיתונים שרכש. בשנות השבעים והשמונים ערך מסע רכש ענק, תחילה בקנדה ולאחר מכן בארה"ב, של עיתונים מקומיים. בשיא כוחו, באמצע שנות התשעים, עמדה האימפריה של בלק על קרוב ל-50 כתבי-עת, עם תפוצה של 13 מיליון עותקים, ביניהם 175 יומונים עם תפוצה של 4.5 מיליון.
התפיסה העסקית של בלאק ושותפו דייוויד רדלר ראתה בעיתונים פלטפורמות לפרסומות של עסקים מקומיים, ואת העיתונאים שכתבו בהם כקבוצה של עצלנים המוגנים על-ידי ועדי עובדים. בעיתונות הקנדית נפוצו סיפורי זוועה על ביקורי לילה של בלאק ורדלר במערכות העיתונים שלהם, שבהם היו סופרים את השולחנות וכך קובעים כמה כתבים צריך לפטר. מנהג אחר היה להגיע ביום הראשון לאחר הרכישה. כמה עובדים בחופשה? שאל. זה יהיה מספר המפוטרים.
המפוטרים הראשונים היו בדרך כלל כתבים שסיקרו את תחומי הרווחה, איכות הסביבה, החינוך והבריאות. בלאק התאצ'ריסט לא נבהל משביתות. הוא נהנה לשבור את ועדי העובדים ולהעביר את העיתונאים שלו לחוזים אישיים. הוא דחה את הטענה שמעצם עיסוקם ראויים העיתונאים לעצמאות, ובז למי שטענו שכמו"ל אסור לו להתערב בשיקולי עריכה. "בשום תעשייה אחרת", אמר, "לא היו המנכ"לים מוכנים שישבחו אותם על כך שאין להם כל נגיעה לאיכות, לאופי או לתוכן של המוצר שהם משווקים". מבקריו נתלים בדברים שאמר לפני שלושים שנה על כך שעיתונאים הם בורים, עצלנים, לא ישרים ונוטים להתמכר לאלכוהול ולסמים.
בשנים האחרונות בלאק התמתן. רוב העיתונאים, הוא אומר, "ישרים, מוכשרים וממלאים את תפקידם במסירות". עם זאת, הם זוכים למידת חופש מוגזמת שמעודדת אותם להתעצל ולא לעמוד בסטנדרטים מקצועיים. הם "חושבים שיש להם יכולות תחקיריות כמו של בוב וודווארד וסגנון כמו של ארנסט המינגוויי".
תומכיו של בלאק טוענים שהוא מזלזל בעיתונאים משום שהוא משוכנע שהוא חכם מהם ומוכשר מהם ככותב. למרות שאין לבלאק רקע אקדמי, המאמרים וההרצאות שלו מלמדים על ידע היסטורי ופוליטי מעמיק. הוא גם כתב ביוגרפיות היסטוריות שזכו בשבחים.
החשש המרכזי היה שהשלב הבא במסע העסקים של בלאק ורדלר יהיה חיסול מערכות העיתונים המקומיים שבשליטתם והחלפתן ב"מערכות-על", שיעבירו חומר אחיד לכל הרשת. כל עיתון יחזיק רק קומץ כתבים שתפקידם לסקר חדשות מקומיות וספורט. אבל בלאק טען שהוא מתנגד לעיתוני cookie cutter, שנראים כאילו יצאו כולם מאותה מכונה לייצור עוגיות.
בלאק לא הסתפק בכסף. הוא רצה כוח, הכרה והשפעה. את הטיפול בעיתוני העיירות הקטנות והמחוזות הנידחים בקנדה הניח לשותפו רדלר. עיניינו אותו יותר העיתונים היומיים של הערים המרכזיות. בעיתונים האלה הוא קיצץ בזהירות, ולפעמים השקיע. הוא ראה את עצמו גם כשחקן בזירה הבינלאומית: כשנקרתה לפניו הזדמנות לרכוש את העיתון השמרני הבריטי "דיילי טלגרף" ב-1986, קפץ על המציאה.
▪ ▪ ▪
היוזמה השאפתנית ביותר שלו היתה הקמת יומון קנדי ארצי. "נשיונל פוסט" יצא לאור ב-1998. העיתון נועד להיות ימני, שמרני ואיכותי. בלאק קיווה להשפיע באמצעותו על המערכת הפוליטית. העיתון זכה לשבחים על איכותו, אבל הפסיד עשרות מיליוני דולרים. במקום השפעה זכה בהשפלה: ההסכמה הנלהבת שלו עם כל מה שעושה הממשל בארצות-הברית סתרה את הלכי הרוח באליטה הקנדית. ראש ממשלת קנדה ז'אן קרטיין כל-כך תיעב אותו, שהפעיל סעיף נשכח בחוק הקנדי כדי למנוע ממנו לקבל תואר אצולה בבריטניה. בלאק נעלב. הוא מכר את רוב העיתונים הקנדיים שלו, ויתר על אזרחותו הקנדית והתיישב בלונדון.
עד שנרכש על-ידי בלאק, נחשב ה"דיילי טלגרף" לעיתון גוסס. תחת ידיו הוא ברא את עצמו מחדש כעיתון מודרני וכעסק רווחי שלא מוותר על איכות עיתונאית. העורך בעשור הראשון לבעלותו של בלאק, מקס הייסטינגס, סיפר בספרו, שיצא לאור בשנה שעברה, שבלאק נמנע מלכפות על העיתון קו מערכתי. למשל, על אף שראש הממשלה מרגרט תאצ'ר היתה הדמות הנערצת ביותר על בלאק, הוא לא מנע מעיתונו לתקוף מהלכים שלה.
בעצתו של הייסטינגס, נקט בלאק אמצעי אחר. כשאחד מכותבי העיתון הרגיז אותו, הוא מחה על כך במכתב ארוך למערכת. תומכיו סברו שזוהי דוגמה ומופת למו"לות דמוקרטית; מתנגדיו טענו שבדרך הזאת הוא מאיים על עיתונאיו ומאלץ אותם להפעיל צנזורה עצמית.
ההישג המרכזי של "דיילי טלגרף" בעידן בלאק היה שהוא נשאר עיתון האיכות (broadsheet) הנמכר ביותר בבריטניה למרות מלחמת החורמה שניהל נגדו רופרט מורדוק, הבעלים של "טיימס", העיתון המתחרה. "טיימס" מכר פחות ממחצית מספר העיתונים שמכר "דיילי טלגרף". מרדוק ניצל את העתודות הכספיות העצומות של ניוזקורפ, תאגיד התקשורת הגלובלי שלו, והוריד את מחיר העיתון בעשרות אחוזים. המטרה היתה לגרור את ה"דיילי טלגרף" למלחמת מחירים שתשבור אותו כלכלית. במקביל ניסה ה"טיימס" לרכוש את בכירי הכותבים בעיתון המתחרה. הניסיון נכשל. רוב קוראי "דיילי טלגרף" שמרו לו אמונים, ולמרות ירידה במכירות, המשותפת לרוב העיתונים הבריטיים, הוא עדיין מקדים את "טיימס" בבטחה.
מרדוק, גדול טייקוני התקשורת, נוקט קו פוליטי גמיש יותר. כשבמפלגת העבודה הבריטית שלטו הסוציאליסטים, עיתוניו של מרדוק תמכו במפלגה השמרנית. כשלראשות הלייבור נבחר טוני בלייר הפרגמטיסט, מרדוק הורה לעורכיו לחצות את הקווים. המטרות של מרדוק ברורות, למנוע חקיקה שתגביל את השליטה שלו באמצעי התקשורת, וכן להאט את כניסת בריטניה לגוש היורו, מהלך שהוא חושש שיפגע בעסקיו, המבוססים בעיקר על המשולש בריטניה-ארה"ב-המזרח הרחוק. בשבועות האחרונים, עם היחלשותו של בלייר והתחזקות השמרנים, אמר מרדוק ש"חבר המושבעים עדיין דן" בשאלה במי יתמכו עיתוניו בבחירות הבאות בבריטניה.
נפילתו של בלאק סותרת את כל ההערכות בדבר כישוריו כאיש עסקים. גילויי השחיתות בתאגיד אנרון ובתאגידים אחרים החריפו מאוד את הרגישות לשימוש שעושים מנהלי חברות ציבוריות בכספי החברה. הוא ציפצף. במקום להתפנות לטפל בהפסדים של הולינג'רס, הוא השקיע את רוב זמנו בכתיבת ביוגרפיה בת 1,300 עמודים על הנשיא פרקנלין דלנו רוזובלט. הוא האמין עד הסוף שמעמדו הציבורי מקנה לו חסינות נצח מפני רואי-החשבון והבנקים.
▪ ▪ ▪
"ג'רוזלם פוסט" היה אחד העיתונים הקטנים והנידחים באימפריה של בלאק. הוא רכש אותו לפני 14 שנה, במחיר מופקע, והפקיד עליו את שותפו, דייוויד רדלר. בשביל רוב הישראלים ה"פוסט" הוא נפקד-נוכח: עיניהם לא שזפו את דפיו מעולם. אבל בקהילות היהודיות במערב ובחוגים דיפלומטיים יש לו נוכחות. רדלר, כמו בלאק, רצה לבלוט ולהשפיע. במידה מסוימת הוא אף הצליח: בכל ביקור שלו בישראל פגש את הצמרת הפוליטית, עד שרון ובכלל. אוניברסיטאות חילקו לו תארי כבוד. עסקנים יהודים שיחרו לפתחו.
לרוע מזלם של עיתונאי "ג'רוזלם פוסט", רדלר ניסה להחזיק במקל בשני קצותיו: כמו בלאק בטיפולו ב"דיילי טלגרף" הבריטי, הוא שאב מהעיתון יוקרה ומעמד; כמו בלאק בטיפולו בעיתונים הקטנים בקנדה, הוא קיצץ בהוצאות ללא רחם. ועד העיתונאים חוסל למעשה, עשרות עיתונאים פוטרו ועורכים התחלפו בשרשרת. את העורך האחרון, ברט סטיבנס, גייס רדלר ממערכת "וול סטריט ג'ורנל", אבל לא נתן לו את האמצעים התקציביים לבנות עיתון של ממש. ה"פוסט" צימצם את עצמו בעיקר למאמרי פרשנות ודעות. עתידו (ועתיד השבועון "ג'רוזלם רפורט", גם הוא נכס באימפריה) לוט בערפל.
אנשיל פפר הוא עיתונאי ב"הארץ"
דודי אפל לא לבד
בדרכו מהפסגה למטה מושך אחריו קונראד בלאק אחדים מכוכבי הפוליטיקה והעיתונות בארצות-הברית. על-פי כתבה שפורסמה בדצמבר ב"ניו-יורק טיימס", בלאק הקים גוף של אישים מכובדים, שהתכנס פעם בשנה כדי לשמוע את דעותיו של בלאק על עתיד העולם. חברי הגוף הזה קיבלו מתאגיד הולינג'ר 25 אלף דולר ליום. בתמורה הם הפגינו נוכחות.
עם חברי הגוף נמנו נשיא ישראל המנוח חיים הרצוג, ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר, מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, היועץ לשעבר לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי, הדובר הבולט ביותר של הימין הנצי באמריקה, ריצ'רד פרל, ושני בעלי טורים שמרנים בולטים: ג'ורג' ויל וויליאם באקלי.
העיתון מצטט בהנאה שבחים מפליגים שכתבו קיסינג'ר, ויל ובאקלי על הביוגרפיה שחיבר בלאק על פרנקלין דלנו רוזולט. השבחים מופיעים על דש הספר ומסייעים למכירתו. במאמר אחר שכתב ויל, עבור הסינדיקט של ה"וושינגטון פוסט", הוא שיבח את תבונתו המדינית של בלאק.
השלושה שכחו לציין שקיבלו מאות אלפי דולרים, כל אחד לחוד, מהולינג'ר. כאשר נשאל על כך ויל, הוא השיב ברוגז: "העסק שלי הוא העסק שלי". בז'ז'ינסקי דיווח לעיתון שקיבל 170 אלף דולר תמורת השתתפות בשמונה פגישות. באקלי דיווח שקיבל מאתיים אלף דולר.
האיש המתוגמל ביותר בין ידידיו המפורסמים של בלאק היה ריצ'רד פרל. נוסף לכספים שקיבל עבור השתתפות בסימפוזיונים, הוא קיבל מינוי כיושב-ראש של חברה-בת. השכר השנתי שלו היה 300 אלף דולר, ובתוספת בונוסים, כשני מיליון דולר. בשנת 2003 הוא מונה ליושב-ראש של חברה אחרת, שהולינג'ר השקיעה בה שני מיליון דולר וחצי. התאגיד שכח לדווח על העברת הכסף. פרל, קיסינג'ר ובלאק הם גם פעילים מרכזיים בשדולה ימנית שקיבלה מהולינג'ר מאתיים אלף דולר לשנה.
הגילויים מביכים את העיתונאים מוטבי-בלאק, אבל את האישים הפוליטיים הם עשויים לסבך בפלילים. לדברי משפטנים, ייתכן שניתן יהיה להגיש נגד קיסינג'ר, פרל ואחרים תביעה בגין התרשלות בתפקידם כדירקטורים. "יד רחצה יד", מאשים היועץ ששכרו בעלי המניות של החברה.
גיליון 48, ינואר 2004