דודו טופז ממשיך לגלגל את פרויקט הריאליטי העצמי הגדול. המנהלים הקטנים שלא רצו אותו בטלוויזיה מקבלים אותו עכשיו לא רק בפריים-טיים של עצמם, דרך מהדורות החדשות, אלא גם בכבלים ובכל אמצעי התקשורת האחרים לסוגיהם, כגיבור הפנטזיה המכונה סיפור חייו.

מבחינה אמנותית, טופז עשה את הבלתי אפשרי – הוא חדר אל תוך המסך והתמזג עימו. הדמות הפרטית נמוגה, וזו הפנטסטית מככבת בהצלחה מעוררת התפעלות בדרמה המתגלגלת שנכונו לה עונות רבות.

כהיפוכו של טום בקסטר (ג'ף דניאלס), גיבור סרטו של וודי אלן "שושנת קהיר הסגולה", שביקש לצאת מן המסך ולגעת במציאות, דודו טופז משיל מעליו את דמותו הגשמית והופך לכוכב הסדרה "אודות עצמי". לא סתם סדרה על יום בחייו המשמימים של מאסטרו זה או אחר, כי אם יצירה פורצת דרך, חוצת ז'אנרים ואופנות, שמכילה את כל המרכיבים של סיפור גדול מהחיים: אהבה וקנאה, נקמה וחרטה, מזימה וסיכולה.

גם סגנון ההגשה גדול מהחיים – עסיסי, בכייני, בוטה, אפוף רחמים עצמיים, תפור היטב לפריים-טיים. היפוכו הגמור של עוד גיבור וודי אלני, רופא העיניים ההגון ד"ר יהודה רוזנטל (מרטין לנדאו) ב"פשעים ועבירות קלות", שהזמין מאחיו העבריין את חיסולה של דולורס, אהובתו המנג'סת (אנג'ליקה יוסטון) והתחבט מרה במשמעות הצלחתו הבלתי מוסרית בביצוע נקי של המשימה.

מי שלא רצה את טופז כטאלנט בתחום הבידור, מקבל אותו כטאלנט רב-תחומי. "דודו טופז, הסרט הגנוז" קם לתחייה ב-VOD, האוטוביוגרפיה כבר בדרך, וזרם בלתי נדלה של אפשרויות דרמטיות, פליליות, משפטיות, רכילותיות ופילוסופיות ילווה אותנו עד ליום שחרורו, רחוק ככל שיהיה, ובוודאי גם לאחריו.

topaz_spcial_cover_070609_377

לעונה הנוכחית נוספו לקראת סוף השבוע שני פרקים, לכאורה נפרדים ובעצם משלימים זה את זה. הפרק האחד התרחש בבית-המשפט ביום חמישי, בעת הקראת כתב האישום. טופז נראה מאושש, גוו זקוף, הברק שב אל עיניו, והוא מגיב לזירה העמוסה בצלמים וסקרנים כמי שמוביל את האירוע. חמישה סעיפי האישום החמורים שהתביעה מציגה יכולים להכניסו לכלא לשנים ארוכות, אבל עכשיו נדמה כי גם אם יורשע וימצא עצמו בכלא, לא יהיה זה עונש רגיל שאסירים נושאים בדומיה, אלא חומרי חיים שיוכלו לבנות עוד עונה רבת עניין ותהפוכות. נוכל לצפות לערעורים ובקשות לשיפור תנאי כליאה, לדיון על נוהלי חופשות, לסיפורי יציאה לחופשות, ויציאה לבדיקות, ודרישות להתייחדות, ולימודים, והתקרבות לרוח ולדת וליקום ואולי אפילו טקס נישואים. מי יודע? למה לראיין את לריסה טרימבובלר אם אפשר להשיג אחת כזאת... אצל דודו הרי הכל אפשרי.

"האם אתה עדיין מתחרט על התקיפה?", שואלת אחת מנציגות העיתונות ושאלתה – שכאילו נכתבה על-ידי תסריטאי שתוי – נותרת ללא מענה. מילא הדרישה הצדקנית להבעת חרטה, שהעיתונות שלנו מתמחה בה, אבל מה זה "עדיין"? האומנם החרטה המתוקשרת היא מין עניין נקודתי כזה שיש לברר מדי יום את תקפותו?

"טופז היה מאוד חייכן כשהוא הגיע לאולם", איתגרה הכתבת את עו"ד ציון אמיר, פרקליטו הדקורטיבי של טופז.

"גם אנתוני הופקינס מחייך לפעמים ב'שתיקת הכבשים'", השיב הפרקליט המלומד.

בפרק השני, ששוחרר לפרסום במקביל, מופיע אחיו, מיקי גולדנברג, שעד לאחרונה שיחק תפקיד זוטר בפרשה, דמות צללים אפרורית בשולי חייו של הבדרן המוחצן – והוא פורש בראיון מביך את משנתו הרוחנית ואת סיפור חייו ומערכת יחסיו עם האח הגדול ("כולנו ראינו שדודו מתחרפן").

לרגעים עולה החשש כי האח הצעיר, שכה הפליג בדבריו, מבקש לבנות לעצמו דמות שתאפיל אפילו על המתחרפן הראשי. מיקי גולדברג ("טוב אח רחוק משכן קרוב") מצליח בראיונו החושפני הראשון לא רק להעביר גרסה, אלא גם לבסס מערכת מוסר חדשה ומאתגרת. הוכחה נוספת לכך שריאליטי טוב עולה על כל דרמת אולפנים וכי טקסט אותנטי יכול לפעמים להתעלות על יצירתם של טובי כותבי הדיאלוגים באולפנים הגדולים. הנה כמה פנינים מתוך הראיון שמיקי גולדנברג נתן לשרי מקובר-בליקוב ב"סופשבוע" של "מעריב":

"דודו הוא כמו שמשון הגיבור שלקחו לו את כל הכוחות והוציאו לו את העיניים וגזרו לו את מחלפות השיער, והוא ביקש מאלוהים פעם אחרונה, תשים אותי בין העמודים ותן לי עוד פעם אחת את הכוח וייפול הבית ויהיו האנשים שהרג במותו רבים מהאנשים שהרג בחייו".

בתשובה לאסי דיין, שאמר בהתייחסו לדודו טופז "אני כזה קטן על ידו", מכריז גולדנברג: "אדם שרודף אחרי חברה שלו עם סכין ופוצע אותה פיזית בידיו הוא מסוכן יותר מדודו, ואני דואג לחייה של חברתו יותר משאני דואג לחייה של רוני חן".

על האלימות כלפי אבי ניר: "צר לי להגיד, אבל אני חושב שצריך קצת פרופורציות. בעוד שנה הוא לא יזכור בכלל איפה היתה המכה".

על האלימות כלפי בועז בן-ציון: "כשנודע לי שבועז קיבל מכות, הרגשתי עצוב. לא נעים. אמרתי, זה לא האיש הנכון לקבל מכות. הוא בולגרי".

על האלימות כלפי שירה מרגלית: "כואב לי שהבן של שירה מרגלית ראה את המכות. זה בטח לא יימחק לו. מצד שני אין לזה, לדעתי, שום קשר לדודו. גם לדמיאניוק עשו משפט ראווה גדול ובסוף זיכו אותו מחמת הספק. לא ייתכן שדודו יבוא למישהו ויגיד לו, 'אני רוצה שתכה את שירה מרגלית כשהילד שלה רואה'".

ולקינוח: "את האף של שירה אפשר לתקן. יש נשים שגם בלי מכות הולכות לפלסטיקאי לתקן את האף".

לכאורה ראיון סהרורי, ובעצם מהלך מתוזמר שבא לבסס את קו ההגנה המשפטי: קורבניות ואי-שפיות. זהו גם הציר שעליו ינועו פרקי העונה קרובה. טופז הוא דמות טרגית, אדם חולה, קורבן המערכת, שהידרדר עד שדעתו נטרפה עליו. הוא נסחף אחרי אנשים "שאלימותם היא מלאכתם". "הוא היה לא שפוי, נקודה. אין על זה ויכוח", כדברי גולדנברג, המגובים בדבריו של ציון אמיר בפרק הקודם, התולה את מה שקרה לו ב"תוצאה של שימוש מסיבי מאוד וארוך מאוד בכדורים פסיכיאטריים קשים ואולי גם שימוש בדברים נוספים".

וגם הכוכב עצמו הבהיר את הנקודה בדבריו לשופט: "אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה. יש לי הערכה שמתגבשת אצלי בראש. המון כדורים שלקחתי".

המשפט עוד יימשך ויעשה עוד הרבה כותרות, ואני מפליג בדמיוני ורואה את דודו המעלה בכלא (אם יורשע, ברור) גרסה נוספת של המחזמר "אסירי האהבה", בכיכובו. אני רואה אותו גוער בחבורת האסירים המשתדלים סביבו, ממש כאילו היה האמרגן הדגול מקס ביאליסטוק (ב"המפיקים"): "יותר גבוה, חיות שכמותכם! אנחנו עולים עם זה במוצאי שבת! בעיטה, בעיטה, שתיים שלוש, סיבוב; או.קיי? בואו נשמע אתכם!".