"פעם התפקיד של כתב המשפט היה לדווח מה קורה בתוך אולם בית המשפט או במשרד המשפטים. בעידן הרשתות החברתיות, הכתב הוא כבר חלק מהסיפור", אומר ר', כתב משפט ותיק ומוערך. "מייחסים לו אג'נדות, הוא כבר טרגט בעצמו... אנחנו נמצאים במלחמה עכשיו, ואתה צריך לתפוס צד... כמו שיח פוליטי... קשה ככה להיות נאמן לערכים העיתונאיים שלך".

ר' מצביע כאן על הפוליטיזציה שעברו הדיונים ברשת על מערכת המשפט בישראל, שבעטיה נתפסים היום גם העיתונאים המסקרים כשחקנים פוליטיים בעלי עניין בתוצאות המשפט, ולא כמדווחים וכפרשנים הוגנים. באווירה זו, הוא מעיד על עצמו, ר' נאלץ להתרחק מערכי המקצוע המחייבים מבט נייטרלי על מושאי הסיקור. בניגוד לעבר, הוא נוקט עמדה ברורה לטובת אחד הצדדים כדי לשמר את סמכותו המקצועית, ולו בעיני חלק מציבור הנמענים.

במאמר הזה, שגרסתו המלאה מתפרסמת בכתב העת "מסגרות מדיה", נשענתי על שיחות עם עשרות כתבי משפט ופרשנים מובילים באמצעי התקשורת, כדי להבין את הגורמים שהביאו לדעתם לירידה בסמכותם העיתונאית בשנים האחרונות. הממצאים מראים שלמרות הירידה באמון של הכתבים במערכת המשפט, מקצתם מביעים נכונות להתגייס להגנה עליה בשיח הציבורי. הם חושפים גם תהליך שבו, לצד השינויים מקצועיים, האינטראקציות בין מערכת המשפט לתקשורת הממוסדת מחלישות את המעמד של שתיהן בשיח הציבורי.

שאבתי משלושה מחקרים איכותניים שערכתי בנקודות זמן שונות. החדש שבהם מבוסס על ראיונות שקיימתי עם 12 כתבים ופרשנים, עשרה גברים ושתי נשים, בין ינואר לספטמבר 2020. שני המחקרים הקודמים הם ראיונות פרטניים שנערכו בשנת 2007 עם 30 כתבים (15 כתבי עבר ו-15 פעילים, 22 גברים ושמונה נשים); וקבוצת דיון בת עשרה כתבי משפט ופרשנים (שבעה גברים ושלוש נשים) שהתכנסה בסוף 2012 לדון בשינויים בסיקור המשפט.

כל המרואיינות והמרואיינים דיברו בעילום שם.

"70% מהזמן אני כותב רק על חקירות נתניהו"

כמו במחקרים הקודמים, גם בשנת 2020 מצביעים כתבי המשפט על ערכו החדשותי הגבוה של תחום המשפט בתקשורת, המתבטא בהצבתו בראש סדר היום החדשותי בישראל ובמעמדם הבכיר של כתבי המשפט בארגוני החדשות. ברם, מדברי המרואיינים מתברר כי תחום האחריות של עיתונאי המשפט השתנה במהלך השנים.

משתתפי המחקר הנוכחי מספרים שבשנים האחרונות התרחב תחום הסיקור של כתב המשפט אל שלבי החקירה המשטרתית, שהיו בעבר באחריותו של כתב המשטרה. אולם הרחבה זו, הנובעת משיקולי רייטינג, משטיחה בפועל את סיקור המשפט. ע' אומר:

יש הרבה נושאים שאני חושב שראוי היה לטפל בהם, ואני לא מטפל בהם, כי פשוט אין יכולת ואין משאבים. נושאים תהליכיים, נקרא לזה ככה... כמו בתי משפט מקוונים. אף אחד לא היה מעלה על דעתו בכלל להתעסק בזה אפילו פעם אחת אם לא היה משבר קורונה, שהעלה את הצורך לעשות דבר כזה... אני מוצא את עצמי כותב 70% מהזמן רק על החקירות בתיקי נתניהו, וזה אומר שסוגיות משפטיות מסוימות משתלטות על האג'נדה ומוחקות את כל הנושאים האחרים".

נ' מוסיף כי מטעמי רייטינג העיתון מתאים עצמו לסדר היום החדשותי של הרשתות החברתיות, תוך דחיקת ערכו החדשותי של המשפט הכלכלי, שהיה מרכזי בעיתון בעבר: "מדור המשפט מתעסק עכשיו יותר בהטרדות מיניות, בתביעות דיבה. השיח ברשתות על הנושאים האלו הוא שיח דומיננטי וזה גם דוחף אותנו לעסוק בזה".

עיתונאים בבית-המשפט העליון, מסקרים את הדיון על תקנות המעקב לשעת חירום בעקבות משבר הקורונה, 19.3.2020. מימין, בכיוון השעון: יערה שפירא, נטעאל בנדל, אביעד גליקמן ותומר גנון (צילום: אוליבייה פיטוסי)

גם ב' טוענת שישנה התרחקות מנושאים חברתיים בסיקור המשפט. לדבריה, בניגוד לעבר, סיקור המשפט הפסיק לשקף הליכים הכוללים נאשם או תובע אזרחי אלמוניים, סיפורים אישיים שטמון בהם פוטנציאל לחשיפת עוולות חברתיות, או תקדימים בפסיקה בנושאים החשובים לחיי היום-יום של האזרחים: "בזכות או בגלל זה שאני מסקרת היום יותר תיקים כמו תיקי ראש הממשלה וכן הלאה, אז אם מישהו בבית משפט אומר לי: יש לי יופי של סיפור בשבילך על התביעה ששכן שלי הגיש - אני לא יכולה לעסוק בזה ממילא".

כתבי המשפט אינם מעידים על עימות בינם לבין עורכיהם בניסיון להרחיב את יריעת הסיקור מעבר ל"חדשות קשות" הקשורות למשפטיהם של נבחרי ציבור. עמדות הכתבים משקפות מצד אחד התבוננות עצמית ביקורתית על צמצום היקף המידע המשפטי שהם מפיצים בציבור, ומצד שני משיכת כתף נוכח שיקולי העריכה של מערכת החדשות. תמהיל דומה של ביקורת על תמורות מקצועיות לצד אדישות להשלכותיהן החברתיות, מתגלה גם בנוגע לשינויים שהם מזהים בנורמות המקצועיות שלהם בעידן המקוון.

"צריך לשכנע את העורכים שהפייק ברשת הוא קשקוש"

בראיונות ב-2020 טענו כתבי המשפט לראשונה שהם צמצמו את נוכחותם בבית המשפט, נוכחות שבעבר היתה ליבת עבודת השטח בתחום. ר' סבור שהיעדרות זו פוגעת ביכולתם להרחיב את מעגל מקורות המידע שלהם:

בפרשת ווטרגייט, כשהעיתונאים באו להארכת מעצר, הם הבינו שנמצאים שם עורכי דין מהמפלגה הרפובליקנית והבינו את הקשר לניקסון. לי היה אותו דבר... הייתי בדיון על הארכת מעצר, ומישהו ניגש אליי עם ההקלטות הכי פגזיות על פרשת שחיתות באחת המפלגות... זאת הייתה פצצה של חומר. אם לא הייתי מגיע לשם פיזית, לא הייתי מקבל את החומר הזה".

ב-2012 ציינו העיתונאים כי יועצי התקשורת הפכו לשחקנים בולטים בזירה המשפטית, תוך פגיעה במעמדם שלהם כקובעי סדר היום של חדשות משפטיות. במחקר הנוכחי הם כבר מספרים על "מהפך טקסטואלי" שלם, שהעצים עוד יותר את תלותם במסמכים המשפטיים ובמידע המוטה שמספקים יועצי תקשורת.

רני רהב וגיא פלג, "פגוש את העיתונות" בערוץ 2, 16.11.2013 (צילום מסך)

ע' מספר:

יועצי התקשורת הם לרוב הספקים של האינפורמציה הראשונה, הם הברז... הפער בין המציאות לבין זו שמוצגת על ידי איש היח"צ הוא פער הולך וגדל, לכן הרבה פעמים הידיעות הראשונות יהיו מוטות. בידיעה שתעלה שלוש דקות אחרי כך, כנראה המערכת המתחרה תגיד: רגע, אבל המערכת הראשונה כתבה שזה ככה, למה לא להמשיך? זה קובע את סדר היום".

ד' מתאר כיצד מתמרנים יועצי התקשורת את העיתונאים לצורך השפעה על ההליך המשפטי:

הם ניסו להעביר דרכי מסר מאיים לפרקליטות. במהלך סיקור תיק המעונות של שרה נתניהו הייתי אצל יועץ מקורב מאוד לראש הממשלה... ראיתי את כל החומר. הוא אמר: קח את החומר הזה, ותציג את זה ככה, אחרת לא תקבל. אמרתי: תודה רבה, שלום ולהתראות. אחרי יומיים כתב אחר פרסם את הידיעה הזו. בא אליי העורך שלי ושאל אותי: למה לא היה לנו את זה? אמרתי לו: כי אני לא מוכן למכור את האג'נדה המקצועית שלי. זה מחיר שאני סופג, אין מה לעשות".

כתבי המשפט מתרצים את חוסר יכולתם להיאבק במניפולציות של יועצי תקשורת - בלחץ המופעל עליהם לדווח במהירות בפלטפורמות המקוונות. ב' מסבירה:

אם פעם אפשר היה לא להיות בטוויטר, היום אין דבר כזה. את צריכה להגיב הרבה. הצורך שלי לאזן בין בדיקת המידע לתגובה מהירה הופך להיות יותר ויותר קשה כי המהירות גדלה. צריך להתמודד מול פרסומים שהם לפעמים פייק ניוז מוחלט ברשתות, וגם לשכנע את העורכים שזה קשקוש".

ג' טוען כי בשל לחצי העידן המקוון לפרסם במהירות נוצרה זילות בערכם של "סקופ עיתונאי" ושל מצוינות מקצועית: "הסקופ היום הוא מי שהביא את הסיפור 'ראשון!' גם אם זה סיפור שיהיה לכולם בעוד שלוש דקות. זה הדרייב הרציני של עבודת העיתונות, כלומר: 'כפי שפורסם על ידי לראשונה'". מעבר לשינויים המתוארים בשגרת איסוף המידע, טענו המשתתפים כי השיח המתלהם ברשתות החברתיות משפיע על סגנון הכתיבה על המשפט בעיתונות הממוסדת.

"המטרה של כתבי משפט היא לקדם את עצמם בטוויטר"

כתבי המשפט בדימוס שרואיינו בשנת 2007 העידו כי בשנים שבהן עדיין נאכף איסור הסוביודיצה, הם נזהרו בכתיבתם על בית המשפט ואף כשלו בצנזורה עצמית בשל החשש לפגוע בכבוד המוסד השיפוטי. גם מקצת הכתבים הפעילים ראו בהבעת דעה אישית בדיווח חדשותי על הליכי משפט כשל אתי. ב-2012, לעומת זאת, הצביעו העיתונאים על עלייה ברמת הביקורת בכתיבתם ובנטייה להביע דעה לטובת אחד הצדדים במשפט. הם קשרו את השינוי לעליית מעמדם בארגוני החדשות, שבאותן שנים מתחו ביקורת חריפה יותר על כל זרועות השלטון.

במחקר הנוכחי הביעו המשתתפים אי-נחת מאימוץ הסגנון הבוטה והמוקצן, המאפיין את השיח ברשת, בדיווחים על המשפט בתקשורת הממוסדת. לדברי ל', סגנון כתיבה חריף זה פוגע במיומנויות העיתונאיות ובאמינותו של העיתונאי המשפטי: "כותבים היום בסגנון מאוד שולף ומאוד חד וציני, עוקצני ומהיר ואימפולסיבי. משהו נשחק לנו, העיתונאים. הסגנון הזה גם הימם את הקשב וגם שחק רגישות".

עיתונאים בבית-המשפט העליון בזמן משבר הקורונה, 19.3.2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

לדבריו, סגנון הכתיבה המוקצן גורם לקיטוב ולפילוג בתוך הקהילה העיתונאית ולראייה שבטית של כתבי המשפט בקרב הציבור הרחב: "חלוקה רבה יותר לתומכי הפרקליטות ולמבקרים, למחנה בני אור ובני חושך - יותר התלהמות ופחות בירור מעמיק של הדברים".

גם ר' טוען כי הוא נגרר לווכחנות מיותרת בטוויטר עם עיתונאים שאינם חושבים כמוהו, ומעמיק בכך הן את המתח בקהילה העיתונאית והן את התיוג הפוליטי של כתבי המשפט בציבור:

לפעמים אני מסתכל על ציוץ שכתבתי וחושב: לא הייתי חייב לכתוב את הציוץ הזה. עצם הווכחנות מיותר. איך זה משפיע על המיינסטרים של התקשורת? עורכי הּפָנלים, עורכי המהדורות, מחלקים את הכתבים לימין ולשמאל. אני בא, ואני מסקר, ואני חושף פרשיות על נתניהו, אז אתה בצד ההוא, בשבטים".

לביקורת זו מצטרף ת', המדגיש כי ויכוחים בין עיתונאים ברשתות החברתיות מנוגדים לאתיקה העיתונאית ופוגעים בסמכותם הציבורית:

הם נלחמים מלחמות שנראות לי לא ראויות. המטרה של כתבי משפט היא לקדם את עצמם בטוויטר. מתייחסים במילים בוטות לשר המשפטים אוחנה, אחר כך מסקרים אותו, ואז אתם חושבים שיאמינו לכם? יש כבר זיהוי פוליטי של כתבי משפט – אין להם נראות נייטרלית".

אמירות אלה משקפות פער בין-דורי בין כתבי המשפט לכותבים הצעירים יותר. מדבריהם עולה רטוריקה מתגוננת, המטילה את האשמה ברידוד השיח התקשורתי על שגרות העבודה בסביבה דיגיטלית ועל לחצים שיווקיים.

"פרשנים פוליטיים מתבטאים על שופטים כמו אוהד מהטריבונה"

בשנת 2007 קבעו כתבי המשפט כי ככל שהצטרפו כתבים פוליטיים לסיקור משפטיהם של אישי ציבור, כך חלחל סגנון הסיקור הפוליטי לדיווחים המשפטיים. כתוצאה מכך עלתה רמת הביקורת בסיקור והמסגור של "מנצחים ומפסידים" ו"מרוץ סוסים" המקובל בסיקור ספורט.

במחקר הנוכחי טענו כתבי המשפט לראשונה כי סמכותם בשיח הציבורי מצטמצמת עקב פרסומים שגויים של כתבים פוליטיים ושל משפיענים ברשתות החברתיות, שאין להם השכלה משפטית או ניסיון בסיקור המשפט. לדבריהם, הם נאלצים להשקיע זמן בהפרכת טענותיהם של אלה בפני העורכים ובפני הציבור, המייחס חשיבות למילותיהן של דמויות מוכרות. ע' מבהיר:

אני מזדעזע כשאני שומע את אופירה וברקו או את רני רהב, ינון מגל, שמעון ריקלין ודומיהם מתבטאים... וגם פרשנים פוליטיים, כשהם מתבטאים על פסיקה, על בית המשפט העליון, ומביעים את דעתם המלומדת. במקרה הטוב אולי הם דיברו עם מישהו. לרוב הם לדעתי האוהד מהטריבונה שמביע את דעתו על השופט ששרק שריקה כשהכדור הלך ימינה או שמאלה. זו רמת האנליזה של החלטות משפטיות, ואת זה אני צריך להפריך בעיני העורכים שלי".

עיתונאים מחכים מחוץ לאולם בית-המשפט העליון להכרעת דינו של הנשיא לשעבר משה קצב, 10.11.2011 (צילום: אורי לנץ)

ר' קושר בין העלייה בכוח השכנוע של הצעקנים והמתלהמים בשיח הציבורי לדרדור האמון הציבורי בעיתונות: "אנחנו בעידן פוסט-אמת, אז הציבור לא מאמין למערכת. כתב נתפס הרבה פעמים כמישהו שמגן על המערכת, בשיח הציבורי לא מאמינים לו, וכך הוא מאבד מסמכותו". לטענת המרואיינים, במהלך השנים השתנתה תפיסת התפקיד העיתונאי של כתב המשפט בשל תמורות בעמדות היסוד של הכתבים כלפי מערכת המשפט.

"המערכת סוגרת את עצמה טוטלית ומבקשת: תסמכו עלינו!"

במחקר הראשון שערכתי, בשנת 2007, הביעו העיתונאים אמון ללא סייג במערכת המשפט. הם אף קראו לריסון התקשורת נוכח הפרות של צווי איסור פרסום ופרסום ממצאי בדיקות פוליגרף הנוגעים למהימנותם של עדים, מחשש שהפרסום יטה את שיקול הדעת של השופטים. נשמעה גם קריאה לאכיפה מחייבת יותר של כללי האתיקה העיתונאית בעניין סיקור הוגן של הליכים משפטיים ומניעת פגיעה בחזקת החפות.

בשנת 2012, נוכח הצעות חוק להגבלת חופש העיתונות בתקשורת הממוסדת באמצעות הגדלת פיצויי לשון הרע בחוק ומגבלות על פרסום חומרי חקירה, טענו העיתונאים כי אין צורך באכיפת החוק הפלילי וכללי האתיקה העיתונאית - שכן השיח הציבורי ברשתות החברתיות מספק פיקוח חלופי על התקשורת. גם אז הם לא הביעו אי-אמון במערכת המשפט.

במחקר הנוכחי, שנערך בימים של אווירה ציבורית עוינת כלפי מערכת המשפט והתקשורת המסקרת, מסתמן תמהיל עמדות מעורב. מצד אחד, ירידה באמון המרואיינים במערכת המשפט, והתנגדות למחויבות העבר להימנע מפרסומים העלולים לפגוע בהליך ההוגן. מצד שני, הודאה ראשונה מסוגה בהתגייסותם להגנה על מערכת המשפט מפני מתקפות פוליטיות ורשתיות, בשל חשש מקריסת שלטון החוק.

תומכי נתניהו תוקפים את כתב חדשות 13 ברוך קרא בדרך לדיון במשפט בתיקי נתניהו, 16.11.2021 (צילום מסך מחדשות 13)

לדברי הכתבים, הירידה באמון שהם חשים כלפי מערכת המשפט נובעת מהתנהלותה מול התקשורת: היעדר שקיפות, מניפולציות במידע, הסתרת המניעים האישיים בתהליכי קבלת החלטות, חוסר נכונות להודות בטעויות והשתקת הביקורת בתקשורת.

ד' מבדיל בין רמת האמון הנמוכה שלו במשטרת ישראל לבין ביקורתו על הפרקליטות: "המשטרה הרבה פעמים תחפה על עצמה בשקרים. הפרקליטות, לדוגמה, תתחפר הרבה פעמים בתוך עצמה ולא תודה בטעויות, אבל היא לא תשקר". ר' מייחס לראשי הפרקליטות מניעים אישיים במאבקים משפטיים למראית עין: "אלה אנשים עם חולשות. ככל שהם יכירו יותר בחולשות שלהם וידעו להתמודד איתן... הם יֵדעו להתמודד כלפי חוץ ולהדוף יותר מתקפות". ת' טוען שאיבד את אמונו במערכת בגלל היעדר שקיפות והשתקת ביקורת:

למשל מכתבי האיומים על השופטים... הזדרזו במערכת המשפט לומר שזו הסתה, אבל הסתירו מהעיתונאים את המכתבים... איך אני יכול לפרשן על מה שלא מוכנים להראות לי?... המערכות האלה, רוממות השקיפות בגרונן, אך אנחנו כעיתונאים, כשליחי ציבור, לא יכולים לבקר שום החלטה של משרד המשפטים כי אין לנו מושג מה קורה בפנים. זו מערכת שסוגרת עצמה טוטלית ומבקשת, תסמכו עלינו! אני לא מייחס למערכת כוונות זדון, אך יש השתקה פנימית".

ברוח דומה קבלו צ' ו-ט' שבתי המשפט נענים לבקשות המשטרה להסתיר מידע תוך פגיעה בחופש העיתונות: "השופטים מוציאים צווי איסור פרסום באורח אוטומטי. אין התנגדות, המשטרה מבקשת ומקבלת במקום. השופטים לא שוקלים את האינטרס הציבורי בפרסום. גם אין שוויון - בקשות לצווי איסור פרסום של חשודים נשואי פנים עם עורכי דין גדולים וחזקים זוכים להיענות מיידית".

"אני מוטרד מזכויות הנאשם ה'קטן' שלא מסוגל להתמודד עם הדלפות"

לצד הביקורת החריפה על מערכת המשפט, נשמעו עמדות מעורבות בנוגע לאחריות חברתית להגנה על ערכי המשפט. אצל מקצת המשתתפים במחקר גרמה הירידה באמון האישי במערכת המשפט, כמו גם שיקולי רייטינג, להתעלמות מהביקורת שהביעו שופטים בנאומים ציבוריים ובפסקי דין על חשיפת מידע מחקירות משטרה לפני שנבחן בבית המשפט. ג' ו-ת' חשים משוחררים מהצורך להיזהר בפרסום מידע מחקירות. מספר ג':

היה לי ויכוח על זה עם עיתונאי אחר. הגיעה אליו ידיעה שהוא לא פרסם על חקירה שנפתחה, כי הוא ידע שזה יפגע בחקירה. אני דיווחתי... התפקיד שלי ככתב משפט לא לשמור על מערכת המשפט. התפקיד שלי לדווח לציבור דברים שאני יודע וכן, יש חשיבות, מבחינת עניין ציבורי".

ת' מוסיפה:

התפקיד שלנו לשמור על הגינות. האחריות שלנו היא לבדוק שאנחנו לא אומרים דבר שאינו נכון. אבל אני לא מבינה עיתונאי שיוצא נגד הדלפות".

מנגד, ע' ו-ח' מודאגים מהשפעת התקשורת על הוגנות ההליכים המשפטיים וחשים מחויבות אזרחית להגן על חזקת החפות של הנאשם ולא לפגוע במשפט ההוגן: "אני אולד סקול, שמאמין לא רק בחזקת החפות, אלא שאין להביע דעה לאחר שהחל משפט" (ע'). "אני מוטרד מזכויות הנאשם הקטן, במירכאות, שלא יודע ולא מסוגל להתמודד עם הדלפה של תמלילים כאלה" (ח').

"בעידן נתניהו חזרתי להגן על מערכת המשפט"

למרות הביקורת על התנהלותה של מערכת המשפט, וחרף המחלוקת בנוגע לאחריות החברתית של העיתונאים לשמור על ערכי המשפט ההוגן - הסתמנה תמיכה במחויבות המקצועית והאזרחית של כתבי המשפט להגן על מערכת המשפט מפני מתקפות פוליטיות ושיח ציבורי מתלהם ברשת.

רוב כתבי המשפט הצדיקו רעיונית ומעשית תפיסה מרחיבה, הכוללת בתפקידו של העיתונאי המשפטי גם הגנה על מערכת המשפט מפני פופוליזם פוליטי ורשתי. תפיסה זו מביאה לצנזורה עצמית בסיקור המשפט. ו' מסביר:

בתקופה הראשונה בתפקידי כעיתונאי, תקופה שבה היה פרופ' אהרון ברק נשיא בית המשפט העליון, הערצתי אותו ואת המערכת, וביטאתי את זה בכתיבתי. בתקופת כהונתו של פרופ' דניאל פרידמן כשר משפטים עברתי תהליך התפכחות, והבנתי את החסרונות של האקטיביזם השיפוטי, ואימצתי חלק מהביקורת שלו. בתקופה הנוכחית, עידן נתניהו, חזרתי להגן על בית המשפט. אני חש אחריות חברתית לא לתת יד לניסיונות להרוס את מעמדו של שלטון החוק".

גם ח' נזהר בביקורתו על בית המשפט נוכח המתקפות עליו: "אני רואה עצמי כשליח של עקרון הפרדת רשויות מתוך אמונה שזו מערכת אמינה יותר. אני ממש מרסן ביקורת. פעם כתבתי ביקורת כשחשתי שתפקידי לעזור לנאשמים, היום אני זהיר בביקורת". מנגד, כ' סבור כי התקשורת משוחררת מהצורך להגן על שלטון החוק, וכי זהו אחד מתפקידיה של מערכת המשפט עצמה:

היום פוליטיקאים ואנשי ציבור מרשים לעצמם לאיים על ההליך המשפטי ועל שופטים, והמגמה הזו אינה זוכה לתגובה והתייחסות בחוק. התקשורת תמיד צריכה להיות אחראית ומידתית בביקורת שלה על כל גוף ציבורי ולהציג גם את הצד השני של כל סיפור. כך הציבור יקשיב לביקורת והביקורת לא תפגע באמון הכללי בגופי ציבור".

בהתאם לכך, רוב כתבי המשפט מודים שישנה סימביוזה עם מערכת המשפט. מקצתם טוענים כי "צוותאות" זו מגבירה את זרימת המידע המשפטי המוסמך והאמין לציבור. אחרים רואים במערכת יחסים זו שיקוף של חולשת העיתונות המשפטית בישראל.

צלמים ממתינים ליוצאים מבית-המשפט המחוזי בירושלים, 24.5.2020 (צילום: אורן פרסיקו)

כ' גורס כי מאז ומעולם היה שיתוף פעולה בין העיתונות לפרקליטות, בשל רצון העיתונאים לזכות בהדלפות ובסיפורים בלעדיים ובשל רצון הפרקליטות לשלוט בשיח הציבורי על אודותיה. לדבריו, חוסר ההשכלה המשפטית הפורמלית אצל מקצת הכתבים גורם להם לאמץ את הנרטיב של התביעה, וכך נפגעת זכות הציבור להכיר את טענות ההגנה:

הסינרגיה הזו מניבה דיווידנד לשני הקצוות. נתניהו מנסה להכניס עיתונאים משלו, לא עיתונאים חוקרים אלא שופרות שמהדהדים את מסריו. גם הצד השני מהדהד מסרים. כתבים חוקרים משתמשים בחומרי חקירה כדי להדהד נרטיב תביעה. רשויות החוק נהנות ומעמיקות את הסינרגיה הזו. אם ירצו להבליט עברייני צווארון לבן יבחרו עיתונאים שהנרטיב התביעתי קרוב ללבם, וברמה האידאולוגית הם חשים שהם חלק מהמלחמה בשחיתות... אני חושב שחוסר ההשכלה המשפטית גורם לכך שכתבים מסקרים לא בוחנים סוגיות לעומק, אלא מאמצים שורות אחרונות של המקור שלהם. העיתונאים לא קשובים מספיק לסנגורים. לטענות מסוג 'ספק סביר' ו'אכיפה בררנית' אין הד. הם תופסים את עצמם כשותפים למלחמה".

לדבריו, מערכת היחסים בין הכתבים המשפטיים למקורותיהם במערכת המשפט פוגעת הן בעצמאות העיתונאים ובמעמדם הציבורי והן בהתנהלותה של מערכת המשפט:

זה פגע קשה מאוד בעיניי גם ביוקרתם של כתבי המשפט. יש הבדל בין לעבוד עם מקורות לבין להיות תלוי באופן מוחלט במקורות... המחיר שמשלם הכתב הוא שהוא מאבד לחלוטין את החופש העיתונאי שלו, שהוא לא יכול לבקר את המקורות שלו... זה פוגע גם במשטרה. כשיש הרבה מאוד תיקים וצריך לתעדף ביניהם, יַפנו יותר משאבי חקירה לתיקים שתופסים כותרות ופחות משאבי חקירה לתיקים שלא תפסו כותרות. המשטרה מזינה את התקשורת, והיא יוצרת כותרות לתיק מסוים, ואז ממילא מוצדק להשקיע בו יותר".

צ' סבור כי לנוכח עומס הדיווחים שעימו מתמודדים עיתונאים, ההסתמכות על מקורות אלה מסייעת לניהול הזמן:

בולטים הניסיון וההצלחה של המדינה להשתלט על הנרטיב. המשטרה בכל תיק של פשע חמור מדליפה תמצית חומר ויזואלי ואפילו צורבת לוגו של משטרת ישראל על החומר. קציני משטרה מרבים להתראיין. אם אתה כעיתונאי רוצה לבדוק נרטיב אחר, סנגוריאלי, זהו הליך סיזיפי ומייגע שלא ניתן לעשות אם אתה עסוק בסיקור הכרוניקה".

כתבי משפט אחרים הדגישו כי בניגוד לביקורת הציבורית על מערכת המשפט המדליפה חומרי חקירה, סנגוריהם של הנאשמים הם שמרבים להדליף ביוזמתם את תמלילי החקירות. ר' מעיד ש"כתב החשדות" נגד ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו הודלף עוד לפני שדובר משרד המשפטים שחרר אותו לפרסום: "היו לנו פשוט מקורות נדיבים בהגנה שנתנו לנו את כתב החשדות ב'העבר' (forward) בווטסאפ, עוד לפני שהם קראו אותו".

אף שהכתבים מדגישים בשנת 2020 את החיפוש הביקורתי שלהם אחר אותנטיות ושקיפות, ואת הדחף לעסוק באחורי הקלעים של הממסד המשפטי - שני מאפיינים של האווירה בעידן הפוסט-אמת - הם מפגינים בעבודתם מחויבות אישית להגנה על ממסד זה, ומאמצים לעצמם זהות מקצועית של "לוחמים נגד שחיתות".

להט אידאולוגי כזה מתכתב עם עליית מודל "העיתונאי האובססיבי" שתיארו פרופ' צבי רייך וד"ר אבשלום גינוסר - מודל המדגיש את תרומת העיתונאי לחברה בעידן הפוסט-אמת שבו מותקפת הסמכות העיתונאית. אבל התנהלות כתבי המשפט המצטיירת במחקר הזה שונה מהותית מזו של העיתונאי האובססיבי, משום שהכתב נאבק כאן למען ממסד רב-עוצמה ולא למען קבוצות חברתיות מוחלשות.

* * *

כתבי המשפט אימצו במהלך השנים שגרות עבודה ונורמות מקצועיות שאותן דחו בעבר, ואלה תרמו לירידת סמכותם. כך נתגלה עירוב בין שיקולים עיתונאיים לשיקולי שיווק בקביעת ערכו החדשותי של המשפט. טשטוש גבולות זה הביא אומנם להרחבת הגבולות של סיקור המשפט לעבר עיסוק רב יותר בחקירות של אישי ציבור, אך נפגעה זכות הציבור לדעת על מאבקים חשובים של האזרח הקטן בטחנות הצדק.

הדעיכה בהכנסות אמצעי התקשורת, שגררה פיטורי כתבים, וחשיבותו של היבט המהירות בדיווח, גרמו לצמצום נוכחות העיתונאים בבתי המשפט ולהגברת התלות ביועצי תקשורת. טשטוש זה של הגבולות בין המסקרים ליועצי התקשורת תורם להטיית הסיקור, בהתאם לאינטרסים השונים של יועצי התקשורת ושל הצדדים במשפט המסתייעים בהם.

בעידן הפוסט-אמת, המתאפיין בחשיבה קונספירטיבית, עצם הנכונות של העיתונאים להגן על מערכת המשפט יוצרת בקרב חלקים מהציבור תחושה של משחק מכור ששותפות לו אליטות מושחתות

בעידן הפוסט-אמת, המתאפיין בחשיבה קונספירטיבית, נכונותם של העיתונאים להגן על מערכת המשפט יוצרת בקרב חלקים מהציבור תחושה של משחק מכור ששותפות לו אליטות מושחתות. ייתכן שחוסר ההקפדה על חזקת החפות בסיקור מחריף את הזעם של העומדים לדין על תקשורת "לא אנושית" ועל מערכת משפט דורסנית, אשר הדלפותיה פוגעות בנאשם ה"חלש". הירידה באמון הציבור במוסדות השלטון ובתקשורת מביאה לעליית מעמדם של פרשני משפט חלופיים, חסרי הכשרה מקצועית, אשר מבטאים כעס עממי כלפי מערכת המשפט וכלפי העיתונאים המסקרים אותה.

כתבי המשפט והפרשנים שראיינתי במחקר סבורים שטשטוש הגבולות שנוצר בעיני הציבור, בין האינטרסים של העיתונאים לאינטרסים של הממסד המשפטי, מעמיד אותם במלכוד. התוצאה היא פגיעה נוספת במעמדן של שתי המערכות - המשפט והתקשורת - בשיח הציבורי.

ד"ר ענת פלג, לשעבר כתבת המשפט של קול ישראל, היא חוקרת יחסי תקשורת ומשפט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן