"הדור שמתחנך היום יצטרך לעשות דברים רבים, שאנו הדור הנוכחי לא היינו מוכנים לעשות: למנוע שינויי אקלים, לשמור על המגוון הביולוגי, לעצור את הריסת היערות, לייצב את אוכלוסיית העולם, להפחית את רמת הצריכה", כתב בשנת 2001 דיוויד אור, פרופסור לקיימות באוברלין קולג' באוהיו. "עוד לא היה דור שעמד מול משימה כה קשה ומאיימת".
האם מערכת החינוך הישראלית מכינה את הילדים לעידן של משבר סביבתי-אקלימי? זו שאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו שוב ושוב. האם היא מעניקה להם את הכלים לאתגר המשמעותי של הדור שלהם? לצערנו, יותר מעשרים שנה לאחר דבריו החדים של פרופ' אור, עדיין יכולים בוגרת ובוגר של מערכת החינוך הישראלית לסיים את שנות לימודיהם - כל השתיים-עשרה - בלי לשמוע אפילו פעם אחת על משבר האקלים. זה מגוחך עד כאב.
מובן שפעם אחת לא תספיק. הכרות ראויה עם משבר האקלים לא יכולה להיות הכרות שטחית. צריך לצייד את התלמידים בידע סביבתי רב ומעמיק. יתרה מזאת, יש להקנות להם "מצפן אקולוגי" - הבנה מוסרית מחודשת של מערכת היחסים בין האדם לטבע.
בקובץ המאמרים "קיימות: חזון, ערכים, יישום" בהוצאת מרכז השל מזמינה אותנו ד"ר ליה אטינגר, מרצה לקיימות אוניברסיטת תל אביב, לדמיין עולם שבו מיליוני צעירים וצעירות מצטרפים לשוק העבודה כשהם מתבוננים ומפרשים את העולם דרך משקפיים של קיימות: אלפי אדריכליות מתכננות בתים יעילים מבחינה אנרגטית; מהנדסים מעצבים קווי ייצור דלי פסולת; ועוד אלפי צעירים וצעירות בעמדות מפתח מיישמים קיימות הלכה למעשה. ג'רמי בנשטיין, עורך הקובץ, מוסיף ואומר שכדי לעורר את אנשי המדע להפנות את כושר ההמצאה שלהם לפתרון בעיות סביבתיות, עלינו לחנך לקיימות.
נראטיב סביבתי חדש
קיימת תלות הדדית בין חינוך אקלימי ובין פתרון פרגמטי לבעיות הסביבתיות. חינוך אקלימי הוא תנאי הכרחי לפתרון פרגמטי המבקש לצמצם את משבר האקלים. קביעת יעדים קונקרטיים כגון מעבר לאנרגיה מתחדשת, אף שהיא צעד חשוב בדרך, לא תבטיח שנעמוד ביעדים שנקבעו.
כדי להבטיח את הצלחת התוכנית הסביבתית יש לטפל בשורש הבעיה: החינוך הסביבתי והאופן שבו אנו תופסים את מערכת היחסים בין האדם לסביבה. רק כשייחשף הציבור להשלכות הסביבתיות של הפעילות האנושית, תגבר ההשפעה על קובעי המדיניות והפוליטיקאים, והמדיניות שתיקבע תהיה שאפתנית ואמיצה במידה מספקת.
רק כשייחשף הציבור באמצעות חינוך להשלכות הסביבתיות של הפעילות האנושית, תגבר ההשפעה על קובעי המדיניות והפוליטיקאים, והמדיניות שתיקבע תהיה שאפתנית ואמיצה במידה מספקת
השפעה רבה על תחושת האחריות שלנו כלפי הסביבה נודעת לשירה, שמעוררת בנו רגשות. המדיניות הסביבתית של מדינת ישראל, מזכיר פרופ' אבנר דה-שליט, חוקר מדעי המדינה והסביבה באוניברסיטה העברית, נבעה תמיד מהאתוס השולט בכל תקופה.
לדוגמה, אתוס הפיתוח בשנות ההקמה של מדינת ישראל כלל מדיניות של ייעור, ייבוש ביצות ובניית הארץ. "שיר בוקר" של נתן אלתרמן ייצג את קולה של תקופה שסברה שהשימוש הראוי בטבע הוא להלבישו "שלמת בטון ומלט" לתועלת ההתיישבות. לא פעם מאפיל האתוס על כל ניסיון לקדם מדיניות ומהלכים פרגמטיים. מנגד, שיר דוגמת "עקבות חזירי הבר" של אגי משעול יכול להאיר זווית רגשית שתעורר תודעה חדשה ומרעננת על זכויותיהן של חיות הבר. השיר מתבונן בערכן של חיות הבר באופן שאינו נמדד לפי השירות שהן נותנות לאדם, אלא עומד בפני עצמו.
שירה שמעוררת תודעה חדשה. אגי משעול (צילום: תומר נויברג)
פרופ' דה-שליט מסביר שקידום מדיניות סביבתית יכול להצליח רק כשהאתוס השולט מתיישב עם תכלית המדיניות. לצורך זה יש לפעול לגיבוש ולביסוס של אתוס ישראלי סביבתי-חברתי. המקום המתאים לפעולה זו הוא בתי הספר, תנועות הנוער ושיחות שישי.
פתרון משבר האקלים כרוך לא רק בצעדים ברמת המדינה אלא גם ביוזמות לוקליות רבות ובשינוי אורחות חיים. ייעול הטיפול בפסולת ברמת המועצות המקומיות, הפחתת הצריכה בכל בית ובית, הסטת השקעות מחברות מזהמות, ועוד אין ספור החלטות, הן שיקבעו מה תהיה רמת הפחמן באטמוספירה. התמורת הנדרשות מחייבות שינוי תפיסתי, ואינן יכולות להתבסס רק על הסכם ביורוקרטי ברמה המדינית. לכן יש לחנך למצפן אקולוגי ולהתנהגות פרו-סוציאלית ופרו-סביבתית.
כל עוד נבחן את השימוש הראוי במשאבי הטבע והאדמה בעיניים כלכליות ותועלתניות בלבד, בנפרד משיקולי מוסר וצדק, לא נוכל לספק טיפול מונע למשבר האקלים.
אסור שתשפ"ג תהיה שנה אבודה
אם לא די שמערכת החינוך לא מכינה את התלמידים למשבר האקלים, היא גם לא מכשירה לכך את המורים והמנהלים. הם פשוט לא יודעים ללמד את הסוגיה.
לפני שנתיים התאגדנו, ארגוני הסביבה, בדרישה ברורה להציב את משבר האקלים כנושא מרכזי במערכת החינוך. לצערנו, במשרד החינוך טרם הבינו את גודל השינוי הדרוש. חבל יהיה אם גם תלמידי שנת הלימודים תשפ"ג לא יזכו לשמוע על המשבר.
יש להכשיר מורים ומנהלים בקורס חובה בחינוך אקלימי; יש להגדיר את החינוך האקלימי כמקצוע חובה בכל גיל; יש להקים ועדה מקצועית לתכלול החינוך האקלימי עם יו"ר במשרה מלאה; יש לפתח תוכנית לימוד שתכלול חשיבה ביקורתית ואקטיביזם
הנה כמה מהשינויים הנדרשים: יש להכשיר מורים ומנהלים, ובפרט פרחי הוראה, באמצעות קורס חובה בסיסי בחינוך אקלימי. יש להגדיר את החינוך האקלימי כמקצוע חובה ליבתי ולהתאימו לכל גיל. יש להקים ועדה מקצועית משרדית שתתכלל את תחום החינוך האקלימי. ראוי שלוועדה זו יהיה יושב ראש במשרה מלאה, שכל תפקידו לעסוק בחינוך אקלימי. יש לפתח תוכנית לימוד רב-ממדית שתכלול חשיבה ביקורתית ואקטיביזם, בשילוב כלים אמנותיים המעוררים חיבור רגשי. תוכנית זו יש להתאים למגזרים השונים.
בנוסף, יש לתת מענה מקצועי לקשיים רגשיים, ובהם חרדת אקלים, ולהכשיר לכך את אגף שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי). יש להקצות תקציב להתקנת תשתיות הכוללות הכנות מבניות של ביה"ס למצבי חירום (הצפות ושריפות). יש להתקין פאנלים סולריים, למפות את מקורות הפליטה של גזי חממה במערכת החינוך ולגבש תוכנית מתאימה לייעול אנרגטי.
גרטה טונברי נואמת בוועידת האקלים בגלזגו, 5.11.2021 (צילום מסך מערוץ היוטיוב של Guardian News)
אפשר לשאוב אופטימיות מההתקדמות שכבר נעשתה. במליאה של "פסגת כדור הארץ" שהתכנסה בברזיל ב-1992 נאמה סוורן סוזוקי בת ה-12. היא הטיחה דברי תוכחה בדור המבוגר ובמנהיגי העולם בדבר הצורך לפתור את בעיות הסביבה והעוני המחפיר. דברי סוזוקי עוררו גל של תגובות בציבור, אבל הגל נסוג כלעומת שבא. לדעת ד"ר ליה אטינגר, הציבור עדיין לא היה מסוגל להכיל את גודל הדרישה של סוזוקי.
כדי להתכונן לתמורות המשמעותיות שנצטרך לעבור, כחברה, דרושה עבודה חינוכית של הכשרת הלבבות. שלושים שנה לאחר נאומה של סוזוקי אפשר להשוות את תגובת הציבור לדבריה לתגובה לדברי גרטה תונברג (טונברי), ולהיווכח שהעולם כבר בשל יותר להירתם לשינוי. קשה להתעלם מההדים החזקים יותר שעוררו הטענות של גרטה: היא הוזמנה לשאת דברים בעשרות ועידות בינלאומיות וקיבלה מגוון במות פומביות.
ההבדל טמון כמדומה לא בזהות המנהיג, אלא בעיקר בבשלות שלנו כחברה להקשיב ולהבין. נוכל לתאר לעצמנו את ממדי ההיענות למנהיגה הבאה שתופיע, אם חינוך אקלימי יהפוך למקצוע יסוד בבתי הספר.
אורי אנג'ל הוא נציג פורום החינוך של ארגוני האקלים בישראל